כבר מספר פעמים יצא לי ולחבר לשוחח לגבי איך אני מרגישה מבחינה חברתית.

הקשר עם החברים של פעם דיי ניתק. זאת אומרת, יש פייסבוק וכמובן שאם ניפגש ככה סתם במקרה אני מאוד אשמח, אבל סך הכל הקשר כמעט ואינו קיים. להוציא את הילה שגרה בשכנות אליי ויוצא לנו קצת יותר להיפגש ולדבר וגם את רועי, שאני משתדלת לשמור איתו על קשר למרות שכרגע אני מאוד עמוסה.

יש את החברים שלנו, זאת אומרת אנחנו חבורה של שש זוגות שאיכשהו התגבשה בעיקר בגלל החברויות של הבנים. דיי ברור לי שאם באופן תיאורטי אני והחבר ניפרד- אני לא אראה אותם יותר.

וכמובן יש את החברות מהעבודה והלימודים ואני לא יודעת אם זה נחשב או לא.

החבר שלי אומר שאני מאוד סגורה, לא משתפת, לא נותנת לאף אחד להכיר אותי באמת, שאני חושבת יותר מדיי על מה יגידו ומה יחשבו. יכול להיות שזה נכון, אבל טוב לי ככה. אני לא איזה סוציומטית, תמיד הסתדרתי עם אנשים ואני מסתדרת עם אנשים. עובדה, זו גם העבודה שלי. אני כן יכולה ליצור קשרים ולשוחח, אפילו שאני לא טובה בסמול טוק, ונכון שאני קצת ביישנית ולוקח לי זמן להיפתח, אני חושבת שדווקא התקדמתי יפה מהבחינה הזו.

אבל, אני יודעת שאני יכולה להסתדר לבד. כשהייתי ילדה לא היו לי הרבה חברים, למעשה תמיד הייתה לי חברה אחת וגם זה לא היה תמיד. ידעתי יפה מאוד להעסיק את עצמי והיה לי דמיון מאוד מפותח.

והרבה פעמים אני יושבת עם אנשים ואני מרגישה כל כך לבד. אני חושבת שאנשים פשוט לא מבינים אותי או שאולי אני לא רוצה לתת להם להבין אותי. אני חושבת שאף אחד מהם לא יודע עליי כמעט שום דבר. אולי בחור אחד, חבר טוב של החבר שלי שיצא פעם קצת לשוחח וסיפרתי לו על זה שאני כותבת למגירה וגם על כל ההפרעות אכילה ודימויי גוף בעייתי שלי. חלק מהבנות ב"חבורה" חברות ממש טובות, אבל לעיתים זה נראה לי מעט מזוייף. אני לא מרגישה חלק מזה. לפעמים אני מרגישה... אוי, זה נשמע ממש נורא, כאילו אני איזו "מלכת כיתה" או הילדה שמלכות הכיתה מתעללות בה... מרגישה סוג של קנאה. כבר היו מקרים שמישהי נורא לא פרגנה, כל הזמן העירה הערות לגבי התמונות שלי והפוזות שלי, ואחותי והחבר אמרו שהיא פשוט מקנאה. החבר שלי פעם זרק שהן מקנאות בי ואני לא רוצה להיות במקום הזה. זה כל כך רע. מה יש לקנא בי בכלל?

ההתנהלות שלי היא לשים מסיכה ולא לקלף את השכבות. תראו אותי, הנה אני הסטודנטית המוצלחת שמשלבת גם עבודה אמיתית של גדולים, המנהלת שעובדת קשה יותר מכולם ועושה כסף ונמצאת בתחילת הקריירה, זו שתמיד לבושה יפה בחצאיות וגרביונים ורק על עקבים גבוהים והאיפור תמיד מתוקתק ותמיד נראית טוב ותראו איזו יפה ורזה אני והחברים שלכם כל הזמן בוהים בי. (אני מרגישה רע לכתוב את זה, זה נשמע נורא מתנשא.. אולי גם אמרתי את זה בהקצנה. אולי זה לא בהקצנה, אולי זה נכון ובגלל זה לא אוהבים אותי? אולי אני צריכה להיות מכוערת?)

אבל בעצם אף אחד לא יודע עליי כלום.

שאני לא מרגישה כזו יפה. ויש לי מאבקים ותסביכים עם עצמי. והדימוי גוף שלי בעייתי. ואני לא אחשוף את הדברים היותר פגיעים שעברתי. לא אחשוף את הדיכאונות, האנורקסיה, החתכים. לא אחשוף את ה.... מילה ההיא. כשהם צוחקים ומסתלבטים וכועסים שאנחנו "מבריזים", אני לא יכולה לספר כי שהרגשתי כל כך רע ולא הפסקתי לבכות. לא יודעים שאני אוהבת לשבת ולקרוא, לא יודעים שאני כותבת ואפילו טובה בזה, לא יודעים במה אני מתעניינת, במה שמניע אותי, באג'נדות שלי, בחלומות שלי, באישיות שלי. מצחיק, האנשים הזרים שקוראים כאן יודעים עליי הרבה יותר.

אולי הבעיה היא בי. אני לא רוצה שירחמו עליי, קודם כל. לא רוצה שיתייגו אותי בתור "מופרעת" או "קורבן". ואולי אני חוששת שלא יבינו אותי, לא יבינו את השפה בה אני מדברת. לא יבינו מה אני רוצה. אבל באמת, חלק מהדברים אין פשוט סיטואציה טובה להעלות אותם.

ואולי אין פה שום בעיה, כי זה שטחי. כי אלו חברים של בילויים וצחוקים ולצאת בימי שישי ולעשות דברים נחמדים ביחד. אני יודעת שהחבר שלי רואה את זה אחרת, כי חלק מהבנים חברים טובים שלו.  אבל אולי זה לא צריך להיות מעבר לכיף ולשטחיות. אולי אין פה בעייה, כי טוב לי ככה וככה אני רוצה להיות.

אולי אני צריכה להשלים עם זה שאף אחד לא הכיר ולא יכיר אותי באמת, אולי רק אנשים מעטים מכירים אותי כמו שאני ואולי זה בסדר ככה. אפילו שלפעמים, אני רוצה מציאות קצת אחרת.

אני מוטרדת מכל כך הרבה דברים שמעיקים עליי. אני כל כך פרפקציוניסטית ורוצה שהכל יהיה מושלם, אבל זה לא. והדברים מתחילים להתמוסס לי ואני מוצאת את הגוף שלי פיזית קורס. אני מתחילה לבכות בלי שום סיבה נראית לעין. יש לי מועקה.

מצד אחד הכל נורא בסדר. אני כבר בסמסטר האחרון שלי לתואר. הציונים שלי סמסטר קודם היו סבירים, אבל לא גרועים כמו שחשבתי. המרצה נתן דחייה להגשת הסמינר שעוד לא הספקתי לסיים ואני רק צריכה לשבת עליו ותוך שעתיים הוא כבר דיי מוכן. אני רק צריכה לתת את הפוש האחרון, ה-4 חודשים האחרונים.

יש לי עבודה "של גדולים". כל הבנות בסניפים האחרים בתפקיד שלי יותר מבוגרות ממני ויש להן כבר תואר. קידמו אותי לאחר פרק זמן קצר וזה אומר שסומכים עליי. אני אוהבת את העבודה שלי ונהנית ממנה.

יש לי זוגיות מדהימה. יש לי חברים. יש לי כסף בבנק שהולך על מסעדות ובגדים. יש לי משפחה.

אבל מצד שני, הכל לא בסדר.

אני לא מוצאת אנרגיות להתמודד עם הלימודים. אני מרגישה שהכל גדול עליי.

בעבודה אני לא מסוגלת להפריד בין האישי למקצועי. אני לוקחת את הכל ללב. אני יושבת בלילות ובסופי שבוע וחושבת על דברים בעבודה, על מטלות ועל הדברים שאני מרגישה שעשיתי לא בסדר, על כל מה שצריך לטפל בו. והמחשבות האלו לא עוזבות אותי. ואני חושבת שאולי אני לא טובה. ואולי אני לא מתאימה לתפקיד. ואולי מישהו למעלה יתעורר ויבין שאני סתם אפסית. אבל דיברתי עם המנהלת שלי על כל הדברים והיא אמרה שהכל בסדר גמור ועשתה לי משוב חיובי ונתנה לי את הכלים.  אז ככה שהתחושה הרעה הזו קצת פחתה

ואני מנסה למצוא את הדרך לשלב בין העבודה- שהיא בתכלס משרה מלאה ובתפקיד שלי יש לי הרבה מאוד תחומי אחריות לבין החובות שלי כסטודנטית.  קניתי גם מחברת יפה עם כריכה קשיחה וצבעונית ואני כותבת לי את כל המטלות שלי וזה שאני ארשום הכל ברשימות אולי יעזור לי קצת.

ובזוגיות הדברים קצת תקועים. אנחנו נורא רוצים לעבור לגור ביחד, אבל זה לא יוצא אל הפועל מכל מיני סיבות, בעיקר כלכליות. וזה מתסכל אותי, כי אני כל כך חולת שליטה ויש דברים שהם לא בשליטתי.

ולא בא לי לראות אף אחד. אני יושבת עם אנשים ומרגישה הכי לבד. אני מרגישה שאין לי מה להגיד, שאף אחד לא מעניין אותי. אין לי חשק לשבת בבית של מישהו ולדבר על שטויות, אני יכולה לשבת בבית שלי.

ועכשיו החבר מעדכן אותי שהחתול שלנו נעלם והוא מפחד שקרה לו משהו. ואני לא יכולה לחשוב על משהו כזה בכלל. עם זה אני ממש ממש ממש לא יכולה להתמודד.

יום האישה הבינלאומי מצויין בעקבות התאגדותן של פועלות במפעל טקטסיל בניו-יורק ופתחו במחאה ב-8 למרץ 1857 כנגד תנאי העבודה הקשים שלהן.

יום האישה הבינלאומי הוא איננו החגיגה הצרכנית המטופשת שמנסים לכפות עלינו, איננו מצויין כדי שאנחנו הנשים נפצח בחגיגת שופינג מטורפת של איפור ונעליים, הוא הרבה מעבר לזה.

יום האישה הבינלאומי נועד כדי להזכיר לנו שלמרות שהרבה בחורות נהנות ממהות הפמיניזם- שזה אומר בעיניי- הזכות לבחור להיות מי שאת רוצה להיות, אבל עדיין נשים מרוויחות הרבה פחות מגברים, רק בגלל שהן נשים. כי עדיין במקומות רבים בעולם ואפילו כאן בישראל נשים נתפסות כרכוש- שאפשר לרצוח אם היא "חיללה" את כבוד המשפחה, שאפשר להכות, אפשר לחתן אותה עם מי שרוצים ובכלל עדיף שתישאר במטבח ותשתוק.

כי הנה אנחנו עם כל הפמינזם והמאה ה-21 וסקס והעיר- נשים ומיניות זה מעיין טאבו. נשים נשפטות על מספר הגברים שהן בילו איתם במיטה, והמשוואה של סקס וכבוד עדיין קיימת, כאילו אנחנו אי שם בימי הביניים, והבנות צריכות להיות סגורות בביתן עד יום חתונתן. וזה משליך לדברים אחרים- כמו אם התלבשת "חשוף" (כאילו אנחנו באירן ויש איזה חוק להיות מכוסה ברעלה) אז מגיע לך שיטרידו אותך או גם יותר מזה. כי עדיין נאמרים המשפטים "זו כולה צביטה בטוסיק", "היא רצתה את זה" או "מה חשבת שעלית איתו הבייתה אחרי דייט", כאילו התחייבת בחוזה חתום לקיים יחסי מין ואסור לך בשום פנים ואופן להתחרט.

ועדיין הרבה גברים וגם נשים תופסים נשים ונשים תופסות את עצמן כאובייקט מיני ותו לא.

וסליחה, אני רוצה להיות סקסית, מבלי שיראו בי רק כוס מהלך (סליחה על הבוטות).

ויש גם הדרת נשים, וזה מרגיז שרק מעצם העובדה שאני אישה איזה גבר צריך להגיד לי איפה לשבת באוטובוס, או על איזה מדרכה ללכת או מה ללבוש. כי הוא רק רואה אותי בתור ערווה, בתור איבר מין, כאילו התכלית שלי היא רק להיות מינית ומפתה.

ובעיקר, יום האישה הבינלאומי נועד להזכיר לנו שאפשר לצעוק, אפשר למחות, אפשר להגיד את מה שמציק ומפריע ולהתעלם מכל הקולות של "מה את עושה סיפור".