החופש שלי התחיל עם המון חובות לבית ספר. ביום ראשון היה לי שיעור תגבור במתמטיקה.

ביום שני היה לי שיעור בביולוגיה, שהיה קצת מיותר, אח"כ הלכתי הבייתה לשעתיים, חזרתי לבית ספר לשיעור מתמטיקה, ומשם ישר הלכתי לאנה כדי לעבוד על הפרוייקט באנגלית.

ביום שלישי היה לי בבוקר רופא, ואז נסעתי עם אמא שלי ועם אחותי הקטנה לחיפה. והסתובבנו בהדר, וחוץ מזה, הלכנו להסתפר. חידשתי את הצבע ואת הדירוג, ועשו לי פן, וזה יצא ממש ממש יפה, חבל שזה לא יכול להיות לנצח ושהייתי צריכה לחפוף את השיער היום.

אחה"צ סבתא שלי הביאה אלינו את בן דוד שלי, ואני ואחותי הקטנה הלכנו איתו לאמפי פארק בעיר שלנו. הלכנו לטייל איתו בגן חיות שיש שם, ואז סתם רדפנו אחריו ושיחקנו איתו בכל המשחקים שיש שם. זה היה מתיש.

ביום רביעי אחה"צ הלכתי אל מורני. החזרתי לה שמונה ספרים עוד ממזמן, ולקחתי ממנה עוד חמישה, שיהיו לי לחופש. אני כבר בספר הרביעי, זה לא בסדר שאני מסיימת את הספר כל כך מהר. חוץ מזה, היה ממש כיף איתה.

באותו יום, בערב, הלכנו (אני, מור, ענת, גבי, גיא, רועי ואלון) לבית קפה שיש פה באיזור. היה נחמד, אם כי ממש לא היה לי כוח לסיים את האוכל. דיי חבל שכולם כועסים על כולם.מור לא מוכנה לדבר עם אלון. לפני כמה ימים הוא חקר אותה בנוגע למשהו אליי, והיא לא הסכימה לספר לו, ובצדק. אח"כ הוא דיבר איתי, שיחה דיי ארוכה, וטען שהיא השתנתה, ושיש לה מסיכות, ושהיא לא כנה ופתוחה כמו פעם, ושזה לא בסדר, וכל זה – רק כי היא לא הסכימה לשפוך מידע בנוגע אליי. ניסיתי לברר איתה מה נסגר, וגם שלחתי לה את השיחה, והיא נפגעה ממנו. תכלס, היא צודקת. העניין הזה מכעיס גם אותי.

א.       אין לו שום זכות לחקור עליי מידע. אני מבינה שזה נעשה אך ורק מדאגה אליי, אבל אם הייתי רוצה – הייתי מספרת לו. מאחר ואני לא רוצה, אני לא מספרת, והוא לא צריך ללכת ולשאול חברות שלי שאלות עליי. זה לא בסדר.

ב.       אם הוא רוצה לספר לכולם את קורות חייו, כולל דברים של חברים שלו, שיבושם לו. אבל לא כל אחד חייב לנהוג ככה. יש אנשים שלא מעוניינים לספר ולחלוק הכל, ויש אנשים שיודעים לתת כבוד לחיים הפרטיים של חברים שלהם ולא מעבירים דברים אישיים שלהם הלאה. וזה בסדר גמור מבחינתי. זה מעצבן שהוא חושב שאם זה לא מוצא חן בעיניו – אז זה הופך את זה ללא טוב ולא בסדר, ושלבן אדם יש מסיכות.

גם רועי דיי עצבני על אלון, מהסיבות שלו. ומסתבר שדיי כועסים על שלושתינו – אני מור ורועי, כי הפכנו לחבורה משלנו. אני לא יודעת מה איתם, אבל מבין כל ה"חבורה", הם היחידים שנדמה לי שהם באמת אוהבים אותי ומקבלים אותי כמו שאני, בלי לשפוט אותי. ואני פשוט מרגישה איתם בנוח.

אני חושבת שאולי עדיף ככה, שנתפרק. כל הקטע של החבורה הזאת, שכולם בתוך התחת של כולם, כבר מתחיל להתפרק ולהתפורר ולא לעבוד יותר. יש לי חברות שלא קשורות אליהם, וזה טוב שכך. זה לא שאני לא אוהבת אותם, אני כן, ואני כן אהייה מוכנה לעשות דברים בשבילם, וכן אכפת לי, פשוט נמאס קצת, חונק אותי בגרון.

את רוב הסופשבוע, העברתי בקריאת הספרים, ובעשיית חובות לבית ספר.

אתמול הלכנו (אני, עמרי, מור, ענת, אלון, ערן ורועי) להצגת חצות. ראינו סרט שנקרא "הכי דומה לאהבה" עם אשטון קוצ'ר, והיינו כמעט לבד באולם. הסרט היה משעמם ומעצבן, נמתח כמו מסטיק, ורוב הזמן הייתה לי הרגשת דז'ה וו.

אחרי הסרט, במקום לנסוע הבייתה, פשוט היינו במגרש חנייה, ושמעתי כל מיני קולות, והפחדתי קצת את מור עם הפארנויות –רוצחים- סדרתיים- קופצים- מאחורי- מכוניות- חונות שלי, אבל סה"כ ניסיתי להציל אותה, אם היה בא רוצח כזה.

בדרך הבייתה, ירד גשם, אז ענת אמרה לי ולעמרי להישאר קצת באוטו, ואז מור קלטה את רויטל ודרור מתנשקים להם בגשם, והיא התחילה להתלהב מכך שהם חמודים, וכמה זה רומנטי, ואני הסכמתי איתה ורגזתי על כך שלי אין עם מי להתנשק בגשם. אנחנו סתם בהינו בהם, ועמרי נופף בידיו לכל עבר ועבר, עד שהם קלטו אותנו ובאו לדבר איתנו. אני ועמרי יצאנו מהאוטו, ודיברנו איתם קצת, עד שעלינו הבייתה.

היום היה ליל סדר. בשל אילוצים, חגגנו רק אנחנו, המשפחה המצומצמת. זה קצת מפחית מערך החג, חוסר ההווי משפחתי, כי זה מה שנותן אווירה של חג, אבל בכל זאת אבא שלי קרא את ההגדה והכין ארוחה, והיה דיי נחמד. ליל סדר אלטרנטיבי.

בהמשך הערב סיימתי את הביוטופ שלי, יש לי רק לקנות קלסר ארור.

אני שמחה להיות חופשייה מדאגות הבית הספר, אם כי מטריד אותי העניין של לא עשיתי בגרות בספורט ולא דיברתי עם המורה בקשר לתחליף.

חג שמח!

תשובות לשאלון השבועי:

היכן בארץ את הכי אוהבת לטייל?
במדבר. פשוט יפה שם. וגם בת"א

כשאת הולכת לטייל, האם את מעדיפה טיולים בחיק הטבע, טיולים לאזורים עירוניים, או טיולים בהם נשארים כל היום במלון?
טיולים לאזורים עירוניים!. אני אוהבת לראות אנשים, בתים, רחובות, דברים כאלו.

מה עדיף, לטייל ברגל, להרגיש את האדמה בכפות הרגליים, או לטייל בג’יפ עם מזגן ורדיו?
מצד אחד - אני עצלנית ושונאת ללכת הרבה ברגל
מצד שני - נסיעות ממושכות עושות לי בחילה

איפה היית רוצה לגור - לכל החיים? איפה תרצי להקים משפחה וילדים (או לגדל את הילדים, אם כבר יש)?
בת"א

איזה סגנון של טיול יותר מתאים לך? טיול רטוב בנחלים וים, טיול חולי במדבר או סתם טיול יבש ושגרתי?
טיול נחמד?

איפה עדיף ללמוד? בארץ או בחו"ל?
אולי עדיף בחו"ל, אבל אין לי לא כסף מיותר, והאנגלית שלי לא עד כדי כך טובה.

לא, המצב לא טוב באופן כללי. מסתבר שאמא שלי מחטטת אחרי, וקראה את הבלוג הזה. לא מעניין אותי כמה איך ולמה, כי אני ממש לא מתעסקת בשטויות, מה שמעניין אותי זה ששוב חדרו לדבר היקר שלי. למקום הפרטי, שהוא רק שלי. וזה כל כך מעליב, ופוגע, ומשפיל, שביודעין פלשו לי לחיים.... אז אולי אני צריכה להבין את הרמזים שמישהו שולח לי מלמעלה, ולהפסיק לכתוב כאן. אולי עדיף שאהייה שגיאה, אולי עדיף שאסתום את הפה ואפסיק לבטא את עצמי, אם אני לא יכולה לעשות את זה כמו שצריך.

האמת היא, שגם אין לי חשק לכתוב יותר. דברים כאלו פשוט מוציאים את החשק.

אני לא רוצה שיכריחו אותי ללכת למרפאה להפרעות אכילה, לא רוצה שיציקו לי עם מיני שיחות מוטיביציה, שיתחילו לשים לב לכל דבר שאני עושה, אני רוצה שיתנו לי לחיות את החיים שלי בשקט.

סיכום השבוע:

היו לי שתי מתכונות, בעצם שלוש. ביום ראשון הייתה לי מתכונת באנגלית. הטופס של מודל די היה ממש בסדר... הלך לי טוב. הטופס של מודל אי, היה טיפה קשה. האנסין היה קל, אבל השאלות! הן היו פשוט מעצבנות.... אבל איכשהו עברתי את זה, וגם עזרתי קצת לאנה.

ביום שלישי הייתה לי מתכונת בע"פ באנגלית, ולא הלך לי משהו, אבל קיבלתי 100.

וביום שישי הייתה לי מתכונת בספרות. היה דיי בסדר... ארוך ומייגע. כתבתי 10 עמודים! אבל לפחות סיימתי בית ספר!

ביום שישי אבא שלי חגג 50, אז הלכנו המשפחה המצומצמת למסעדה. היה ממש נחמד, וגם טעים. והביאו לאבא שלי גלידה עם זיקוק.

אחרי שחזרנו הבייתה הלכתי לרועי. היה דיי חביב. עשינו טוטו מי יאבד את הבתולים שלו ראשון, ואז מי אחריו... וכן הלאה. חופית הציעה את הרעיון. זה היה ממש בצחוק, חבל שהיו כאלו שלקחו את זה ברצינות. והיה גם קטע לא נעים.... שרועי נפגע מאלון... אמרתי לו שיבליג על זה, שבמילא השנה נגמרה, ואנחנו נתנתק אחד מהשני ועדיף לזכור את החברות הזאת בתור משהו חיובי בלי משקעים שליליים.

היום הייתי אמורה לצאת לטרמינל. אני לא יודעת למה הבטחתי, כי ממש לא היה לי חשק. באיזה שלב כבר פשוט ישבתי ובכיתי במיטה שלי, ולא רציתי כלום.

אז הברזתי.

וסיננתי את חופית.

פעמיים.

אני יודעת שזה לא יפה ושזה ילדותי, אבל כזאת אני. אולי לא מגיע לי שיהיו לי חברים....

אומרים שצריכה להיות לי הערכה עצמית. שאני צריכה לקבל את עצמי כמו שאני, אבל איך אני יכולה לעשות את זה, שכל פעם שאני מסתכלת במראה אני נגעלת?

אני רק מרגישה כמו לא יוצלחית כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה זמן, וכל הרחמים העצמיים שלי רק גורמים לי להרגיש יותר ויותר פאטתית.

אני שונאת את הגוף שלי. כולו מגעיל ודוחה, ואני רק נגעלת ממנו. אני בטוחה שכל מי שמסתכל עליי – פשוט בא לו להקיא. לי בא לי להקיא. אפילו שאני צריכה נגיד לקנות חזיות עם אמא שלי, אני מתביישת שהיא תראה, כדי שהיא לא תיגעל ממני. עוד מעט יתחיל קיץ ובטח כולם ירצו ללכת לים, אבל רק אני לא אוכל, כי עושה לי רע שאנשים יסתכלו עליי.

ולא אכפת לי שאני רזה מדיי, אין דבר כזה רזה מדיי. אם אני אהייה שמנה אף אחד לא יטרח להעיף בי מבט. ואני יודעת שיש משהו דפוק בחשיבה שלי, אני יודעת שאני אנורקסית, אבל לא אכפת לי האמת. אני קוראת בלוג של ילדה שהיא אנורקסית, ומאשפזים אותה וזה פשוט רע רע רע. ונכון, אני יודעת שזו מחלה איומה ואני יודעת שצריך לטפל, אבל המצב שלה רק הדרדר מאז שהיא בטיפול הדפוק הזה... למה מכריחים אותה לאכול דברים שהיא לא אוהבת? אי אפשר ללכת איתה בטוב?

אולי בגלל זה אני לא רוצה עזרה, כי מי יודע איזה מפגר יבוא לי ויחליט שהוא מבין ויודע מה הכי טוב בשבילי.

ואולי טוב לי ככה. לא, לא טוב לי עם זה. אני שונאת את הרגשות אשמה ואת ההלקאה העצמית כשאני כן אוכלת. ואני באמת מנסה לאכול, כי אם לא, אני פשוט ארגיש רע ולא אוכל לתפקד, וזה ממש לא טוב, בעיקר עכשיו שמתחילה תקופת הבחינות... בעצם זה לא משנה, גם ככה אני לא מסוגלת ללמוד.

אבל כשאני יכולה להחזיק מעמד ולא לאכול יום שלם – זה נותן לי הרגשה כל כך טובה. אני פשוט נהיית כל כך שמחה, שהצלחתי לשלוט בעצמי ולא לאכול.

לפעמים הייתי רוצה להיות בולמית. זה נראה לי כל כך נהדר שאם אוכלים אז אפשר להקיא וככה לא לסבול מרגשות אשם.

ולפעמים אני חושבת שיש בנות שהן נראות טוב ואוהבים אותם, למרות שהן טיפה מלאות.

אבל אני לא יכולה להיות כזו.

מצטערת אם אני פוגעת פה במישהו, אבל להיות שמנה, או אפילו קצת מלאה – זה משהו נורא ואיום מבחינתי.

אולי יש בנות שזה יפה ומחמיא להן, אבל אצלי, לא לא לא. אני צריכה להיות רזה.

הכי רזה שיש.

ונכון שאני על תת משקל.

ונכון שאני כמעט 40 קילו.

אני רק חושבת איזה כיף זה יהיה להוריד עוד.

רק שכל התחת השמן והגדול שלי ייעלם.

אני כן מבינה שזה לא נורמלי. שזה לא בריא.

אבל אני לא רוצה שמישהו יקרא לי שמנה.

ואתם יכולים להגיד שאני יפה, שאני רזה,שאני נראית טוב, אני לא אאמין לכם.

כי ברור שאומרים את זה רק כדי לעודד.

ותגידו שהיו איתי בנים. טוב בסדר.

איך אני יכולה בכלל להתנחם בעובדה הזאת, כשהבחור הקודם אמר דברים ממש מגעילים על איך שאני נראית, שהוא לא היה נוגע בי.... אבל בכל זאת שכב איתי. בסדר, אני לא מכריחה אף אחד לאהוב את איך שאני נראית, אבל איך אני אמורה להרגיש עכשיו?

כמו איזו זונה מכוערת ומלוכלכת.

בחיי, חסר רק שהוא היה נותן לי כסף.

זה לא הקטע של מה שאני עשיתי איתו, שזה גורם לי להרגיש ככה. זה מה שהוא אמר.

לפעמים אני מרגישה כל כך אפסית, שאני לא מגיעה לכלום.

אני חתיכת שקרנית מגעילה.

אני משקרת לכולם,

משקרת לעצמי,

בקשר להכל.

רק שלא יידעו איזה טירוף הולך לי בראש. מי רוצה להיות בקשר עם בחורה דפוקה ברמות, שבחיים לא הגיעה לשום דבר וגם לא תגיע.

אחת שחותכת את עצמה ורוצה לפגוע בעצמה,

שכל החיים שלה סובבים סביב אוכל.

הכל סובב סביב מה אכלתי, מה אני אוכל.

אני לא סופרת קלוריות, יש אוכל טוב ויש אוכל רע.

וכמעט הכל זה אוכל רע.

אני לא מסוגלת לסבול את העובדה שאני אשמין. אפילו בגרם.

זה מגעיל, זה דוחה אותי.

לפחות עכשיו, אני מרגישה איכשהו נורמלי עם הבגדים שלי, ולא שהירכיים שלי גורמות לג'ינס להתפוצץ.

אני שונאת את זה.

אני שונאת את הגוף שלי. את המבנה שלו, את השומן שלו, את כמה שהוא מגעיל.

אני שונאת את הפרצוף שלי. מי הדפוק שאמר שיש לי פנים יפות? יש לי פנים עקומות...

אני שונאת אפילו את השיער שלי, סתם חסר צורה.

אני שונאת את הכל.

מילא אם היה לי איזה אופי מיוחד, אבל אני שום דבר.

אני שונאת להסתכל במראה.

אני שונאת את הפוסטים האלו שמי יודע מאיפה הם מגיעים לי פתאום.

אני שונאת לקרוא את זה ולדעת שהכל אמת.

אני שונאת להמשיך ברחמים העצמיים שלי, ואני מרגישה שאני אפילו מגעילה את מי שקורא פה.

ולא, אני לא יודעת מה אני רוצה בעצם.

כלום.

רק להיקבר איפשהו.

מהמסיבה של אלון.

יצאו תמונות ממש יפות, אבל של חברים שלי. כאן חתכתי את עצמי מהתמונה.....

ביום שישי בערב אלון עשה מסיבת יום הולדת.

נפגשתי עם עמרי ועם מורן ויחד הלכנו לאלון, בדרך ראינו את מור, ענת, מיטל והחבר שלה ולאד, אז הלכנו איתם.

הגענו לאלון, היו שם אנשים, ואח"כ הגיעו עוד.

עליתי אליו לחדר עם עוד כמה, וראינו מצגת שהוא עשה עלינו – על החברים. זה היה ממש יפה. ומצחיק.

אח"כ ירדנו, ואני, מור ורועי ישבנו בחוץ ודיברנו. ואז יצאו עוד אנשים החוצה. זה מה שרוב הזמן עשינו.

ותום הדפוק הזה קנה ג'וני ווקר, וזה פשוט דוחה. יש לזה טעם של תרופה. בקושי מישהו שתה מזה.

ואז נכנסנו פנימה, ואלון עשה לנו את משחק החבילה, אבל בשדרוג קל. הוא כתב על כל עטיפה איזה מאפיין של מישהו, והיינו צריכים להביא את החבילה לאותו בנאדם שזה המאפיין שלו. נחשו מה לי הוא כתב? על זה שאני שיכורה.

הקיצר, זה היה מצחיק.

וגם צילמנו כל מיני תמונות ממש הזויות ומצחיקות. אני כבר רוצה לראות אותן, אני מבטיחה לשים אותן פה אם יהיו תמונות יפות.

ואז כמה התחילו לשחק טוויסטר, זה היה משעשע.

והילה ניסתה ללמד את אלון את הריקוד שלה בספורט, זה לא ממש הצליח לה.

אין לי כל כך מה להרחיב, היה ממש נחמד.

חזרתי בחמש בבוקר.

לא ממש ישנתי.

הוערתי ברבע לעשר, כי נסענו לטיול עם חברים של ההורים מהעבודה של אמא שלי. והייתי כל כך עייפה ומטושטשת.

נסענו לאלון הגליל, ואז כולם הלכו לטעום יין איפשהו שם, אבל לא היה לי כוח לזוז, אז נשארתי לנמנם באוטו.

ואז נסענו למצוא מקום לעשות בו על האש.

והיה טעים.

ואז אני ואחותי ישבנו באוטו ושמענו מוזיקה ודיי נרדמנו.

אממ וזהו.

יש לי המון נושאים שמתרוצצים לי בראש ושאני רוצה לכתוב אותם, אבל אני אקדיש להם פוסט נפרד.

היה לי שבוע ממש נחמד. מחר יש מתכונת באנגלית. לא כיף.

[אל תגלו לאף אחד, אבל אני שמחה בזמן האחרון. שששש]

אני חושבת, שאני אחד האנשים הכי פחדנים שיש בעולם. לכל אחד יש פוביות ופחדים, אבל אצלי זה בא בכמויות.

יש לי פחד גבהים. כל טיול שנתי, בכל עלייה על הר או ליד תהום, אני רק חושבת מה יקרה אם אני אפול, ואני כל כך מפחדת לזוז, כי אני בטוח אפול.

אני מפחדת מסרטי אימה. למרות שאני מאוד נהנית לצפות בהם מדיי פעם, אני עדיין מפחדת לפעמים שאיזו דמות זוועתית תקפוץ עליי. בוהו...

יש לי פחד מסויים מהחושך. אני יודעת שזה חושך, ושהוא לא יכול לפגוע בי אלא רק מונע ממני לראות, אבל אם אני צריכה ללכת ברחוב בחושך – אני מפחדת שאיזה אנס או רוצח יקפצו עליי ביחד עם הדמויות מהסרטי אימה. לא סימפטי כלל וכלל.

אני מפחדת מכל מה שלא יציב – באנג'י, צניחה חופשית וכאלו. אתם יודעים, תמיד יש את הפעם הראשונה שבה משהו יתפשל, ועם המזל שלי...

אני מפחדת מתאונות דרכים.

אני מפחדת ממחלות.

אני מפחדת שלאנשים שאני אוהבת יקרה משהו.

אני מפחדת מחוסר ידיעה, כי אז אולי קורה למישהו שאני אוהבת משהו, ואני ממש לא אוהבת לחשוב על זה.

אני מפחדת מאוכל. לא מהאוכל עצמו, אני פשוט מפחדת להשמין. אני לא יכולה להיות שמנה, או אפילו סתם מלאה טיפה. זה אחד הפחדים הכי גדולים שלי. בגלל זה אני כל כך אובססיבית לגבי זה. אני לא יכולה לסבול את המחשבה הזאת, אני לא יודעת מה אעשה אם אגיע למצב של "אני שמנה". וזה לא משנה שאולי עכשיו אני רזה (כי אני ממש לא רואה את זה), הרי בקלות הגלגל יכול להתהפך ואני אהייה שמנה ואז כולם יצחקו עליי וישנאו אותי.

אני מפחדת שישנאו אותי.

אני מפחדת ממה שאנשים יחשבו עליי.

בגלל זה אני לא אוהבת להכיר אנשים חדשים. כי אני מפחדת שהם יצחקו עליי, או יחשבו שאני טיפשה או יתעלמו ממני. או הכל ביחד. בגלל זה אני לא מדברת מול קהל, ולא אומרת תמיד את מה שבא לי להגיד באותו הרגע.

אני מפחדת שאנשים יסתכלו עליי ויחשבו שאני מכוערת. תמיד תהיתי איך לאנשים יש אומץ להופיע בטלויזיה ובעיתון, כשכולם יכולים לראות אותם ולהעביר ביקורת על איך שהם נראים. כמובן אם הם נראים טוב אז זה לא בעייה, אבל אם הם לא...

אני מפחדת להישאר לבד, בלי חברים.

אני מפחדת מהעתיד. אני מפחדת שאני לא אצליח בכלום, ולא אשיג שום דבר.

אני מפחדת שאף אחד לא יאהב אותי.

אני מפחדת לדעת שזה מה שיקרה.

אני מפחדת מכישלון, בגלל זה אני לא מנסה כלום.

אני מפחדת שידברו עליי מאחורי הגב. לפעמים אני קולטת אנשים מסתכלים עליי, או אנשים מדברים ו/או צוחקים ואני ישר מפחדת שהם צוחקים עליי. כן, אני פראנודאידית.

אני מפחדת שיידעו מי אני באמת.

אבל הכי, אני מפחדת מגו'קים.

היום היו לי זימונים למאבחנת מחקר, ברמת אפעל. זה היה הזימון הראשון שלי, ואמא שלי ממש רצתה לנסוע איתי. אבל אני החלטתי שלא. אני כבר בת 17 וחצי, זה פשוט מגוחך. הגיע הזמן שאהייה עצמאית ואלמד לנסוע לבדי.

אז היום הארוך והעמוס שלי החל בחמש בבוקר. אחרי שהתארגנתי, אמא ואבא לקחו אותי לתחנת רכבת.

עליתי על הרכת של שש עשרים ושלוש, עד לת"א מרכז. הרכבת הייתה עמוסה, בעיקר בחיילים. היה ברכבת איזה איש ממש מבוגר, שהתחפש לליצן וניגן באקורדיון. זה היה כל כך מצחיק.

הגעתי לת"א, יצאתי מהתחנת רכבת, ואז הלכתי לעבר תחנת האוטובוס. נסעתי באוטובוס עד לרמת אפעל. באוטובוס, פגשתי בחורה שגם כן הלכה לזימונים, אז הלכנו ביחד.

כשהגענו למקום שבו היינו צריכות להיות, נתנו לנו לענות על שאלון אישי בכתב. שאלון קצת חודר לפרטיות, עם שאלות כמו "מה הייתה פסגת האושר בחייך?". באמת שלא ידעתי מה לענות, מה הייתי כותבת, להתמזמז עם אנשים?

אחרי השאלון, עברנו לחדר אחר שבו הסבירו לנו על מהות התפקיד. התפקיד נשמע לי מעניין ודיי מאתגר, ובכלל נראה שהחיילות ממש נהנות ממה שהן עושות.

אחרי שלב ההרצאות, היו לנו מבחני חשיבה קצרים, על זמן.

אז חילקו אותנו לקבוצות, והלכנו לחדר אחר.

כל אחת הייתה צריכה להציג את עצמה לפני הבנות. בהתחלה פחדתי וחששתי, אבל אז החלטתי שאין לי ממה לפחד, ופשוט עשיתי את זה.

אז היינו צריכות לכתוב תכונות שנדרשות למאבחנת מחקר, ותכונה שפוסלת.

ואז היינו צריכות לעשות פרסומת למאבחנת מחקר, עם שילוב התכונות הטובות. ממש הפתעתי את עצמי. להפתעתי, לא התביישתי להביע דעה, להשתתף. התחברתי עם הבנות דיי בקלות. הן היו ממש חמודות, ולא הייתה לי בעייה לדבר איתן במהלך כל היום. אלו בנות טובות, לא סתם פרחות, ואני מודה על כך.

אח"כ החיילת ביקשה שאני אציג את הפרסומות, וזה הלך לי כל כך קל, וכל כך לא התביישתי וחששתי.

ואז דיברנו קצת על העבודה.

והייתה לי הרגשה ממש טובה.

מה שהיה קצת מלחיץ, זו העובדה שכל הזמן החיילות הסתכלו עלינו, ולא הפסיקו לרשום.

אחרי זה הייתה לנו מין ארוחת צהריים עם סלטים וירקות. וזה היה דיי חביב.

אז נכנסו כולנו לחדר.

ועשינו את שאלון 300. למי שלא מכיר, זה שאלון עם 300 משפטים, הזויים למדיי, וצריך לכתוב אם הוא נכון לגבינו או לא. ומה שמרגיז, זה שהשאלות חוזרות על עצמן, יש כאלו שהן חוזרות על עצמן בנוסח שונה. זה פשוט מעצבן, על פי זה מאבחנים את האישיות שלנו, וניסיתי לחשוב מה יחשבו עליי. אבל אני חושבת שעניתי הכי בכנות שאפשר.

אחרי השאלון המייגע, היה לי ריאיון אישי – אחד על אחד.

זה היה קצת מוזר.

המראיין שלי כל הזמן אמר "אהמ" ונראה אדיש.

אחרי הריאיון – הלכנו הבייתה, תודה לאל! זה היה יום כל כך ארוך!

הלכתי ביחד עם מישהי שגרה עיר לידי, והיינו ביחד כל הדרך.

היינו עם עוד ילדה אחת, חיכינו איתה בתחנת אוטובוס ודיברנו עד שהאוטובוס הגיע.

ירדנו בתחנה המרכזית בת"א, משם הלכנו ברגל עד לתחנת רכבת ת"א הגנה, ומשם הבייתה.

בדרך הבייתה דיברתי עם מור שעה.... אופס... יש לה את אותם הזימונים מחר, אז ניסיתי להדריך אותה.

חזרתי בשבע! שבע בערב!

אני כל כך עייפה ושורפות לי העיניים והגב שלי כואב. אני זקוקה לאיזה גבר שרירי וחתיך שיעשה לי מסאז'.

ולמשהו שהוא לא קשור לפוסט, אבל הרגשתי שאני חייבת להזכיר.

היום, לפני 11 שנים, התאבד (או נרצח) קורט קוביין.

אנחנו עדיין זוכרים. אגדות רוק חיות לנצח.

אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט האחרון, הלכתי לקריון להיפגש עם עמרי במטרה לקנות לאילנית מתנה. היינו צריכים לחכות עד שאנדריאה תבוא, אז בנתיים הסתובבנו, ואני קניתי בסופר חלות לשבת, אם כי זה לא הכי חכם לשלוח אותי לקנות חלות (אני פשוט נוטה להפיל אותן על הרצפה). כשאנדריאה הגיעה, החלטנו לקנות לה משהו רוחני, כי היא טיפוס שאנטי כזה. נכנסו לחנות שאנטית, ובחרנו שרשרת ממש יפה של מלאך, זה ממש מתאים לה. אחות של רועי עובדת בחנות הזו, אז היא זיהתה אותנו ועשתה לנו הנחה. חה.

סיימנו ממש מהר, ואז הלכנו להסתובב עוד קצת, עד שהגענו למקדונלד, ועמרי ואדריאנה אכלנו צ'יפס ושתו קולה, ואני עצבנתי אותם ואמרתי להם כמה שזה לא בריא ומשמין. היו שם בלונים, אז אני ואנדריאה התחלנו לשחק איתם ולנסות לעשות חשמל סטטי איתם, וזה היה מאוד משעשע.

בערב אף אחד לא עשה כלום. כמה מפתיע. אז עמרי אמר שאני אבוא אליו, זה מתחיל להיות נחמד שהוא שכן שלי. אז באתי אליו בעשר ומשהו, והוא הראה לי את העיר שהוא בנה ב"סימס" – בחיי, הבנאדם משועמם. ואז ראינו במחשב את "סוף העולם שמאלה". הסרט הזה פשוט מצחיק כל כך, ומרגש בסופו – בכיתי בו.... אחרי שהסרט נגמר, עמרי הראה לי קטעים מצחיקים מהסרט "אהבה קולומביאנית", ואז ראינו סדרה שקוראים לה Drawn together. זו סדרה מצויירת, שהיא פארורדיה על ריאלטי. כלומר יש כמה דמויות מצויירות שונות והן כאילו חיות בבית אחד. סדרה פשוט מצחיקה ברמות, והם שוחטים שם כל פרה קדושה אפשרית.

אתמול בערב הייתה את המסיבה לאילנית. אני ועמרי הלכנו ביחד. האמת, היו פחות אנשים ממה שציפיתי שיהיו.

היה שם קריוקי, והיו אנשים שזייפו, זה היה מצחיק. אז סתם היינו ליד הקריוקי, ושרנו לעצמנו, ואלון שר במיקרופון, והוא זייף. וזה היה מצחיק.

ושתיתי וודקה עם ספרייט, יאם.

ואז באיזה שלב אני ומור היינו בצד, והתחלנו לשאול אחת את השנייה אם היא באה לפה הרבה ואם זה כאב כשהיא נפלה מגן עדן. ואז נורא התלהבנו מזה, והתחלנו לשאול את אותן שאלות את עמרי ואת גיא. נדמה לי שהצעתי לגיא שלישייה.

בסביבות אחד ומשהו החלטנו שהולכים, כי לאנשים יש היום בית ספר. (ימי ראשון שלי חופשיים. שחושבים על זה, גם ביום שלישי לא אהייה בבית ספר – יש לי זימון, וביום רביעי גם אין לי בית ספר. ומחר רק שעתיים. איזה כיף!).

היום פתחתי לעצמי בטארוט (באינטרנט, אני לא יודעת לפתוח בטארוט אמיתי) וזה מה שיצא לי (אתמול כשעשיתי את זה, יצאו לי דברים נכונים!):

4 חרבות

גם הראש צריך מנוחה בעיקר עם כל כך הרבה מחשבות. עשו לכם פסק זמן חשיבתי, ותנו למוח לנוח, אל תחליטו ואל תעמיסו מחשבות יתר, קחו חופש ונקו את הראש. כשתחזרו תגלו כי קל יותר להחליט והכיוונים חיוביים יותר.

תשובות לשאלון השבועי:

האם מתחת שלשום מישהו? כיצד?

לא.

כמה חברים ניסו למתוח אותך? כיצד?

אף אחד.

ספרי, מהי המתיחה הכי טובה, שאי פעם עשית למישהו?

אמרתי לאמא שלי שאני חושבת שאני בהיריון. אופס, זו לא הייתה מתיחה.

מה היתה המתיחה הכי מופרעת שראית או שהשתתפת בה?

לא יודעת...

האם מתחת אי פעם את המורה / מרצה / מפקד / בוס שלך? האם אי פעם מתחת את ההורים שלך? אם כן - ספרי על המתיחה

 לא!

יש לך כבר רעיונות לשנה הבאה?

לא! מה, אני משועממת?!

למי שיצא לראות חדשות ערוץ 10 לפני יומיים בערך, ולקרוא בוואי נט ובוואלה, בטח שמע את הסיפור על מורה מאחד התיכונים בקריות, שבחורה בת 23 התלוננה עליו שהוא קיים איתה יחסי מין וביצע בה מעשים מגונים בזמן שהיא הייתה תלמידה. אז המורה הזה, הוא בבית ספר שלי. הוא הרכז הטכני שלנו, ואני מכירה אותו אישית. הוא לימד את המגמה שלנו בכיתה י' יישומי מחשב, והוא בכלל מאוד אוהב את המגמה שלנו. תמיד כשהייתה לנו בעייה, היינו באים אליו שיעזור לנו. והוא תמיד עזר. תמיד ייעץ. תמיד הוא היה אכפתי. הוא היה היחיד שמקשיב ומנסה לעזור, כשלאף אחד בבית ספר לא היה אכפת בשיט מאיתנו. וכן, גם לי הוא עזר ותמיד באתי אליו עם בעיות והוא תמיד עזר לי. כולנו ידענו שהולכים אליו, וזה לא רק אנחנו, זה כל בית ספר, ואנשים שסיימו כבר. אבל מצד שני, תמיד אמרו שהוא פדופיל, שהוא חרמן, גם מחזורים קודמים. הוא היה נוגע בבנות והיה אומר כל מיני דברים.... אני לא חושבת שזה היה בכוונה רעה, כי יש אנשים שאוהבים לגעת לא כדי להתחרמן ולהתגרות מינית, אבל הוא מורה. ואסור שיהיה מגע בין מורה גבר לבין תלמידה, חד וחלק.

בהתחלה, היו רק שמועות שזה הוא החשוד. דיי פקפקתי בזה. אבל בערוץ 10, כשהראו את  הפנים שלו – כבר לא היה מקום לספק. הבית ספר שלנו גועש ברכילויות, ולכל אחד, כולל למורים שלנו, יש דעה.

כמובן שהוא רק חשוד, אבל אני מאמינה שאין עשן בלי אש. ואני חושבת שכן היה משהו. זאת בחורה בת 23, שסיימה מזמן, אין לה שום סיבה להמציא את זה פתאום. יש כאלו שאומרים שזה היה בהסכמה, אז אין לה מה להתלונן, ואם כן היא מטומטמת. ממש לא. יש כל כך הרבה סיבות שהיא הסכימה לזה, היא הייתה בת 15, תמימה. פתאום גבר מבוגר מתייחס אליה. אולי היא הייתה במצוקה והוא היה היחיד ששם עליה? אולי היא הייתה מבולבלת? אולי היא הייתה תלותית? אולי היא פחדה לסרב, פחדה ממנו.... יש נערות שהן כל כך תמימות וכל כך קלות לניצול. וזה שחיכתה כל כך הרבה זמן רק מוכיח כמה היה לה קשה. עובדה שאם היא מתלוננת, זה לא כי זה היה איזה סיפור אהבה בלתי אפשרי, אלא כי זה פגע בה. ואני חושבת שלקח לה חמש שנים כי יש כל מיני בעיות פסיכולוגיות, וצריך לאזור המון אומץ בשביל זה. והוא, הוא לא היה צריך לתת לזה לקרות. אז אני לא חושבת שהוא ניצל אותה בכוונה, ושהוא התכוון להפוך אותה לשפחת מין שלו כמו שכתבו בוואי נט, אבל הוא בתור מורה, דמות סמכותית, גבר עם שכל וראש על הכתפיים – לא היה צריך לתת לזה לקרות. אז מה אם זו הייתה טעות. אם זו טעות, אז זה קורה פעם אחת, פעמיים, ואז ישר מפסיקים. לא ממשיכים את זה שלוש שנים.

אני לא רוצה לעשות לו משפט שדה, אבל אם באמת יוכח שזה נכון, אני מקווה שימצו איתו את הדין.

יום שני הייתה לי מתכונת בחיבור.  בהתחלה כשהסתכלתי על הנושאים, התחלתי להתעצבן כי לא היה לי מה לרשום על שום דבר. אבל בסופו של דבר בחרתי נושא, והצלחתי לכתוב ארבע וחצי עמודים!

במהלך כל הימים האלו ניסיתי ללמוד למבחן ענקי שהיה לי בביולוגיה. היה לנו כל כך הרבה נושאים, ממש כמות ענקית של חומר.

ביום רביעי, היום של המבחן, התעוררתי בארבע וחצי כדי ללמוד. הייתי לחוצה ועצבנית. בסופו של דבר, 90% מהמבחן היה על נושא אחד. זה כל כך מתסכל ומעצבן. הלך לי דיי בסדר, אבל כמובן הגורל שלי הוא לא להצליח בביולוגיה.

ביום חמישי היה לי מגן מעבדה בביולוגיה. היה אמור להיות לנו מעבדה רטובה קודם כל (שעושים ניסוי), ואז אח"כ לעבוד מול המחשב עם תוצאות שנתנו לנו.

אבל מה? לא הכינו לנו את הניסוי, קיבלנו תוצאות, והיינו צריכים לדמיין את הכל! זה היה ממש ממש מעצבן. זה בלבל אותי, כי לא יכולתי לראות את הדברים בעיניים. מול המחשב היה קצת יותר בסדר, אבל עדיין, ההרגשה שלי לא טובה בכלל.

זה היה כל כך ארוך ומעייף.