עבר עליי שבוע נהדר של חופש. סוף סוף בלי לימודים, מבחנים, עצבים ולחץ. המון זמן פנוי לעצמי, ואף רכישות חדשות: שלושה ספרים ושני סטים מהממים של חזייה ותחתונים.

ליל הסדר היה נחמד. עשינו אותו אצל אחות של אמא, וכאמור, היה ממש נחמד.

יום אחרי זה – עוד ארוחת חג, והספקתי לאכול שני סוגים קינוחים שונים ועוד טעימה.

פשוט נורא.

אחרי זה אני ורועי קפצנו לגבי, שם ראינו C.S.I וחיסלנו חבילת במבה גדולה.

ימים שני עד רביעי ביליתי אצל החבר שלי, אחרי יובלות שלא ראיתי אותו.

ביום שני הלכנו לים בת"א.

והבעיה הייתה ללבוש בגד ים. ועוד אחרי כל האוכל הזה. זה לא שאני שמנה, אני פשוט לא רזה כמו שהייתי פעם. פתאום הירכיים שלי נראו לי עצומות, ובלטו לי כל הסימני מתיחה והצלוליט. אומנם, מאז שהשתחררתי הספקתי לרדת 4 ק"ג (בצורה נורמלית הפעם, בגלל זה ממש איטי), ואני מרגישה יותר טוב עם עצמי, אבל בכל זאת.

ביום חמישי פשוט פחדתי לעלות על המשקל. ואז חשבתי לעצמי "רגע, למה אני כל כך מפחדת מהמכשיר הארור הזה? וגם אם תהייה עלייה, מה יקרה?" בסוף הייתה ירידה של 100 גרם (לא שזה משמעותי),זה פשוט ההרגשה הזאת. ההרגשה שלא משנה מה, תמיד תרגישי שמנה. זה לא שאני מצפה לחזור למה שהייתי לפני הצבא, בכל זאת, אני בת 20.5 ולא צריכה ולא יכולה להיות 46 ק"ג כל ימי חיי, זה פתאום היה שונה, שאני לא עטופה בבגדים.

בשאר הימים לא עשינו משהו מיוחד, וביום רביעי באנו אליי.

גם אצלי לא עשינו משהו מי יודע מה מדהים, בעיקר בילינו בקניונים ובקריאת ספרים (אנחנו שני חננות). יום שישי שוב גבי  אירח אותנו, וזה היה חביב למדיי.

אתמול באה המשפחה לארוחת צהריים לכבוד החג.

שבוע של חופש חלף לו. כאמור, לא משהו מעניין או מיוחד, סתם הרגשה כיפית (עד שאקבל את הציון פסיכומטרי, ולא בטוח שזה יהיה כיף) של מנוחה.

כבר כתבתי קורות חיים ושלחתי אותם למספר חברות כ"א, והתקשרו אליי.

מחר יש לי פגישה בשתי חברות כ"א שונות, אחת מהן מציעה לי לעבוד במענה טלפונים של בנק כלשהו, וביום שלישי יש לי מרכז בקרה של חברת תקשורת, וביום רביעי יש לי את אותו הדבר רק עם חברת סלולר.

בכל מקרה, אני מקווה שאמצא עבודה מהר, ושאעבור את המבחנים האלו.

ולסיום, תמונות!

מה שלבשתי בליל סדר (מטושטש, אני יודעת):

אז אחרי שביום ראשון הייתה לי סימולציה אחרונה וקשה, אחרי שמצב הרוח שלי נע בין חרדה מטורפת לאופוריה,

אחרי שאתמול קראתי ספר ישן והלכתי עם הילה לקנות בגדים חדשים,

עשיתי היום את הבחינה הפסיכומטרית.

קמתי בשש בבוקר מרוב התרגשות, ולא הצלחתי לישון.

עשיתי מקלחת,

אכלתי שתי פרוסות לחם קל עם קוטג' ושתיתי נס,

נתתי לעצמי חיזוקים,

והלכתי לעשות את הבחינה.

הייתי קצת לחוצה, ונורא רציתי להתחיל, הבוחנים צריכים להקריא כל מיני הסברים וזה מאוד מייגע.

יצאתי עם הרגשה דיי טובה.

כלומר, עשיתי את מה שיכולתי, ואני מקווה שהיה בסדר. הרגשה טובה או רעה לא יכולה לתת שום אינדיקציה למבחן, מה גם שזה יחסי.

אני מקווה לקבל ציון טוב, שיענה על הציפיות, ומאוד מקווה שהפרק שחשבתי שהוא פיילוט הוא אכן פיילוט.

יש לי להמתין שלושה שבועות...אלו הולכים להיות שלושה שבועות ארוכים.

וגם אם לא אצליח, לפחות יש לי חולצה מהממת וגופייה מדהימה- חדשות, ואז למי אכפת?! (סתם..אני כזו נקבה).

עכשיו אני צריכה למצוא עבודה, אבל בנתיים אני אנוח.

פסיכומטרי, נכון לעכשיו, פעם אחרונה. (הלוואי).

מפתיע, אבל שבוע לפני הבחינה ואני הכי פחות עמוסה. יש לי יותר זמן להתבטל, אם כי אני נתקפת רגשות אשם מטורפים שאני לא עושה כלום.

כל העבודה הקשה נעשתה כבר, עכשיו אלו רק מבחנים. היום היה השיעור האחרון של הקורס, וקיבלנו חוברת קטנה, עם תרגולים, שאותה אני שומרת ליומיים שלפני הבחינה (לא ליום שלפני, אלא ליום שלפניו), כדי שיהיה לי תרגול אחרון.

יום ראשון סימולציה, שני סימולציה, מחר סימולציה, יום חמישי סימולציה, יום שבת סימולציה ויום ראשון סימולציה אחרונה וסופית בהחלט.

בסימולציות שעשיתי הציון עומד בסביבות 530, זה קצת מתסכל, כי אני עושה יותר מדיי שטויות מטומטמות, אבל באמת מטומטמות, ואני מרגישה טיפשה (למרות שהמבחן אינו בודק בשום פנים ואופן חכמה או אינטליגנציה כלשהי), מה שניחם אותי זה שממבחן למבחן היה קצת שיפור, בעיקר בתחום האנגלית וגם בתחום המילולי, שזה לחיוב, ואתמול במבחן שעשיתי קיבלתי 560. האח. אז, אולי אני אצליח להשתפר עוד ועוד קצת מסימולציה לסימולציה, כך שבמבחן הסופי אקבל 600 (וקצת...) כמו שאני רוצה.

אני מרגישה שכל המחשבות על הפסיכומטרי מתקיפות אותי ולא נותנות לי מנוח. פשוט, אני כל כך רוצה להצליח, וזה כל כך מתסכל לראות את עצמי נופלת  בשטויות של חיבור וחיסור למשל... אני פשוט נכנסת למחשבות מרות של "אני טיפשה, אני מטומטמת ואני לא אצליח בשום דבר בחיים שלי". כי זה דיי מעצבן שכל החברים שלי הוציאו 700+, והחבר שלי קיבל 706, ולכולם זה הולך כל כך קל, כי כולם גאונים שדוברים אנגלית פרפקט ויודעים לעשות חשבון כמו שצריך.

אמרו לי לעשות תרגילים בדימיון מודרך, זאת אומרת, לפני השינה לדמיין את עצמי מצליחה הצלחה מטורפת במבחן, ומי יודע... באמת אחרי שלילה אחד עשיתי את זה, קיבלתי את ה-560, אז להזיק זה לא מזיק.

אה, חבר. עוד תסכול. זה כל כך לא פייר. עד שבאמת, אבל באמת, יש לי בן זוג שאני אוהבת אותו בצורה מטורפת, וטוב לי איתו, והוא פשוט מושלם (כמעט, אף אחד לא מושלם) וזה גם הדדי, הוא גר במרחק שעתיים נסיעה לכל כיוון. זה פשוט לא הוגן. לא הוגן בכלל. מישהו מלמעלה מחליט להתל בי. אנחנו כמעט שנתיים (כולל פרידה באמצע), וזה רק הולך ונהייה קשה יותר. אני יודעת שאני לא צריכה להתעסק בזה עכשיו ומה שיהיה יהיה, אבל... אוף.  אני כבר יודעת מה יהיה הלאה, וזה גם מדכא אותי במקצת...

עוד נדבך לאוסף התסכולים שלי.

חוץ מזה.

נתקפתי פרץ ניקיון וסדר, וכל פעם שאני פותחת את הארון אני מתמוגגת מחדש.

לפני שבועיים זכיתי לצאת ביום שישי, ישבנו במעיין בורגר בר, והיה ממש טעים (בא לי עכשיו).

ויום אחרי זה ישבנו בבית קפה, והיה קצת מיותר... אני ועמרי העלינו זכרונות של פגישות גרועות של החברים... והחבר של חופית ממש מגעיל. הוא אמר (בשקט, אבל אני שמעתי) שהוא לא מוכן לאכול בבית קפה בקריות, כאילו האוכל בקריות מגעיל או רעיל או יעשה לו כאב בטן. נכון, זה הקריות, לא מקום מזהיר, אבל בכל זאת, זה מקום נחמד ולא כזה רע בסופו של דבר. זה סתם היה דוחה, ורק הוציא אותו מאוד גרוע. רציתי להגיד לו "אה, וחברה שגרה בקריות זה בסדר?"

גם סוף סוף פגשתי את רועי (שיש לו חשד למחלת הנשיקה...)ישבנו אצלי בערך ארבע שעות וניהלנו שיחות על פילוסופיה, פסיכולוגיה, התעדכונים ורכילות חמה.

אחלו לי בהצלחה, בהכל...