אני נורא מדוכדכת בזמן האחרון. יש לי פשוט מצב רוח עכור למדיי ואני חברה מאוד לא נחמדה ומעצבנת.

אולי זה נעוץ בעובדה שאני לא ממש משקיעה בלימודים בלי שום תירוץ נראה לעין, אולי זה קשור לזה שעדיין אין לי עבודה ושהחשבון שלי קרוב מאוד להגיע לקו האפס. אולי זו העובדה ששוב אני נמצאת במצב הזה, שאני עושה בחירות כלכליות ובחירות של עבודות לא טובות. מתי אלמד?

הבנתי לאחרונה שאין לי ממש חברים. מכירים את האנשים האלה, שלכל איש קשר בסלולרי יש את הרינגטון משלו? אז אצלי זה דיי מיותר, כי אף אחד לא ממש מתקשר.

החבר שלי לא ממש הכיר את החברים שלי, כי אין מה להכיר. אין לי מושג מה קורה איתם. אנחנו בקושי מדברים, כל שכן יוצאים.

הייתה את "החבורה" שלנו בתיכון. היא הייתה דיי נכבדת ואחרי התיכון כל אחד הלך לדרכו. אנחנו נפגשים באירועים מיוחדים כמו ימי כיפור כשכולם מסתובבים ליד המזרקה ונותנים אחד לשני נשיקות צבועות וחיבוקים מזויפים.

בזמן האחרון, שני ידידים שלי מבלים יותר עם חברים אחרים שלהם. ואני דיי מבינה אותם. לרוב הם יוצאים בימי שישי לאחד מהמועדונים פה בסביבה. אני ועוד ידיד אחר שלי לפעמים מצטרפים. וזה דיי כיף. אבל חבר שלי לא ממש מת על מועדונים. גם אני לא. היו כמה פעמים שהלכתי לסרט וישבתי עם שני הידידים הנ"ל להמבורגר והיה ממש כיף, על אף שאנחנו לא מאוד מאוד קרובים.

כל השאר – פשוט כבדים מדיי. ביומולדת שלי לארגן אותם ליציאה זה היה סיוט שלא יתואר, וכמעט בכיתי ורציתי לוותר.

כל השאר פשוט לא רוצים לצאת, אין להם כוח, וגם כשהם יוצאים... נו, עם כמה שאני אוהבת אותם הם פשוט לא כייפים. כבדים כאלו.

יש לי עוד כמה חברות, שאני רואה רק במקרה. אנחנו כבר לא עוקבות אחרי החיים אחת של השנייה, אלא אם כן הן קוראות פה. מזל שיש פייסבוק אני אומרת.

זה כמובן דיי באשמתי, אני גם יכולה להרים טלפון במקום להיקבר מתחת לשמיכה או מול המחשב ולראות גוסיפ גירל.

אז ככה שיש לי את החבר שלי. והחברים שלו. והם חמודים והכל, אבל הם חברים שלו. ולי אין חברים שלי.

אני לא יודעת למה אני אדם כזה, שפשוט לא מצליח לקשור קשרים. אני לא יודעת מה אני עושה לא בסדר. אני לא יודעת מה דפוק בי, כנראה שיש משהו שבי דפוק, למרות שאני מסתדרת ככה. וזה דיי בסדר רוב הזמן, אבל אני לא יודעת אם טוב לי באמת.

ואני נזכרת בכל מיני אנשים שהיו חלק מהחיים שלי והם כבר אינם עוד. כאלו שעברו בהם לכמה רגעים, לקיץ אחד אולי. לפני שבוע איזו ידידה של האקס שלי עלתה על האוטובוס והיא דיברה בסלולרי והתיישבה לידי. היא אפילו לא שמה לב אליי כי היא הייתה עסוקה בדיבורים ואני התעלמתי ובהיתי בחלון ועצמתי עיניים. גם מחקתי אותה מהפייסבוק, פדיחה.

אני נזכרת בחברים מהעבודה הקודמת שלי, שהיו חלק נכבד מחיי בקיץ שעבר, והם כבר לא שם, למרות שאנחנו לומדים באותה אוניברסיטה. אני סוגרת דלתות מאחורי ונועלת אותן על בריח, במקום להשאיר אותן פתוחות.

ועוד אנשים, שפעם היינו מדברים ומנהלים שיחות ארוכות, וגם זה לא כבר לא קיים.

והאקס האחרון שלי, שלאחרונה חזרנו לקשר. וזה מאוד מבלבל ומוזר. זה כאילו לחזור לשיחות שהיינו עושים כשהיינו ביחד, רק בלי החלק של הפוצי מוצי. כי רוב הקשר שלנו התנהל בטלפון ודרך האינטרנט.

ואני יושבת מול החבר שלי, ואני פשוט בוהה בו ואני לא יודעת להסביר לו מה לא בסדר ולמה אני כל כך עצובה. ולמה אני שותקת ומרוחקת. ואני חברה כל כך גרועה לפעמים, שאני הייתי עוזבת את עצמי.

והנה עכשיו, במקום לצאת ולבלות אני יושבת מול המחשב ורואה כל מיני סדרות שהורדתי. ומסתכלת בתמונות של כל מיני בחורות יפות ומחייכות בפייסבוק, וכל כך רוצה להיות כמוהן, רזות ויפות ונראות כל כך טוב בצילומים של הרגע בלי פוטושופ ובלי עשרים טייקים. ואני רוצה לקלף את העור של עצמי ואני רוצה להיות מישהי אחרת.

אבל אני יושבת כאן, אחרי שאכלתי שוב חתיכות של גבינת פטה 16% שומן, ומה זה יעזור שאתמול התאפקתי רק לקצת פירה ואורז. מחר שוב לא יהיה לי אומץ לעלות על המשקל, כי אין לי כוח להתמודד עם זה.

כשהחבר שלך מנקה לך את האיפור מהעיניים בשיא עדינות, כי את שיכורה לגמרי ולא יכולה לעשות את זה בעצמך.

היה לי את הסופ"ש הכי מדהים שרק אפשר.

מחמישי ועד ראשון, התנחלתי אצל החבר שלי בבית.

הוא לימד אותי לשחק גיטר הירו, ואני ממש גרועה בזה... אדם נטול קורדיניציה שלא שיחק משחק מחשב מעולם שכמוני, אבל עדיין היה כיף.

ראינו הרבה את "עספור".

יצאנו ביום שישי עם חברים ושתיתי ליטר וחצי של גינס + שני צ'ייסרים של וודקה. מיותר לציין שאני לא זוכרת יותר מדיי מהערב הזה, אבל קיבלתי מהפאב חולצה במתנה.

והכי חשוב – החבר המדהים שלי.

הרבה נשיקות, חיבוקים, סקס מטורף ומדהים שיכול להיווצר רק מאהבה עוצמתית, ביחד עם כל כך הרבה וידויי אהבה.

אני מרגישה איתו חיבור כל כך חזק, שהוא היה החתיכה החסרה בלב. שהוא משלים אותי, שהוא חלק ממני.

אני מרגישה ברת מזל, שזכיתי.

אני כותבת לך מכתב מהעתיד שלך בעוד 10 שנים.

השנה עכשיו היא שנת 2000 ואת בת 12 וחצי ועוד מעט מסיימת את כיתה ז'.

אני יודעת שהתחלת תקופה חדשה בחייך, זו תהייה תקופה בה תלמדי הרבה על עצמך, בה תעברי הרבה חוויות מעצבות.

אני יודעת שאת תעברי את התקופה הזו, של גיל ההתבגרות ותצאי ממנה מחוזקת. אבל בכל זאת הייתי רוצה לתת לך מספר עצות.

תקשיבי להורים שלך. נכון, הם לפעמים יכולים לחרפן אותך ונדמה לך שהם לא מבינים אותך. תזכרי שהם רק בני אדם וגם הם עושים טעויות.

אבל הם תמיד יאהבו אותך והם בסופו של דבר רוצים רק את ההכי טוב בשבילך. הם מכירים אותך הכי טוב והם כן יודעים מה טוב בשבילך. גם אם נדמה לך שלא.

תהיי קצת יותר נחמדה וקשובה לאחיות שלך. עכשיו נדמה לך שהן קטנות ומעצבנות, אבל בעוד כמה שנים הן יגדלו והן יהפכו להיות חברות טובות שלך. את לא מאמינה לי, נכון?

את יפה כמו שאת. הגוף שלך משתנה עכשיו, כי את הופכת להיות אישה. את לא מכירה את עצמך, אבל אני מבטיחה לך שעם השנים את תיראי יותר טוב. אני יודעת שזה מציק לראות איך פתאום הירכיים שלך מתעגלות והמשקל שלך עולה, אבל זה בסדר. אני מבטיחה שהגוף שלך יהיה יפה, את תורידי את המשקפיים, החצ'קונים ייעלמו והשיער יהיה פחות נפוח. את תהפכי להיות אישה צעירה שבטוחה בעצמה, שמסתכלים עליה, שמתחילים איתה, שמחמיאים לה על המראה שלה.

אל תרעיבי את עצמך. יש מחלה שקוראים לה "אנורקסיה נרווזה". את בטח יודעת מה זה, ואני יודעת שאת מסתכלת על כל הדוגמניות הרזות בהערצה. זה גיהנום. אל תכניסי את עצמך לשם בכלל, כי היציאה קשה וארוכה, והיא שואבת אותך.

אל תדאגי בגלל בנים. ועכשיו נדמה לך שאף אחד לא ינשק אותך אף פעם, אבל הנה, אני כותבת לך מהעתיד ויש 23 בחורים שהתנשקת איתם. (כן, ספרתי!)

תהייה לך אהבה. את תפגשי את הבחור הנכון, בזמן הנכון.

תתרחקי מהבחורים הלא נכונים. אף פעם אל תיכנסי למיטה רק בשביל לשפר לעצמך את ההרגשה, אל תעשי את זה כי רק ככה את מרגישה שאוהבים אותך. הם לא.

אל תמהרי להיכנס למיטה עם אף אחד, אל תאבדי את הבתולים שלך בגיל 15. אל תשכחי לעולם להשתמש באמצעי מניעה.

את יודעת להיות לבד, ואני מבטיחה לך שיש שלב שגם נהנים מזה. לצאת עם מישהו רק כדי לא להישאר לבד, רק מהפחד הזה שלא תמצאי אף אחד, יכול להוביל אותך למקומות מסוכנים. את צריכה להיות עם מישהו שיתייחס אלייך כמו לאל מלכה, לא פחות מזה. שיישא אותך על כפיים, כמו שאמא שלי אומרת. כי את מלכה.

אל תדאגי בגלל החברים, כל העניין הזה של מקובלים ולא מקובלים זה שטויות. את תפגשי אנשים שיהיו חברים אמיתיים שלך, שלא שטחיים ומסתכלים לעומק.

אל תתני לאף אחד להפיל אותך, לשבור אותך, לפגוע בך, לרמוס את כבודך. תתעלמי מאנשים שקרנים, סכסכנים.

תלכי עם הלב שלך, עם הרצונות ועם מה שאת מאמינה בו.

תחייכי יותר, תיקחי את הדברים יותר בקלות. יש משברים, אבל בסופו של דבר מתגברים עליהם.

יש דברים שמוטב שתשמרי לעצמך. תהיי קצת יותר מסתורית, תלמדי במי לבטוח.

מותר ליפול, אבל חייבים לקום.

תשקיעי קצת יותר בלימודים.

תתאפרי פחות. את לא צריכה להרשים אף אחד. אני יודעת שכל אחת באה לבי"ס במיטב מחלצותיה ואפילו לטיולים שנתיים, וגם זה שטויות. אפילו שעכשיו נדמה לך שלא.

את תגדלי להיות אישה שמרוצה מחייה, שהשיגה הרבה בחיים, שהתגברה על קשיים ורק יצאה מזה מחוזקת.

הכי חשוב - רק תאמיני בעצמך. את לא יודעת כמה הרבה יש בך.

תאהבי את עצמך קצת יותר. אני אוהבת אותך ולא הייתי מחליפה אותך.