אני לא כותבת, אין על מה. את הימים שלי אני מעבירה בבהייה בטלוויזיה ובמחשב, בשינה, ובבכי. אני כל הזמן בוכה, אני מתחילה להרגיש כמו ממטרה. אני פשוט לא עושה שום דבר, מחכה שהימים יעברו, עד לחופש... ואז יהיה חופש, ואז לא יודעת כבר מה. חופש עד הגיוס. אני צריכה להתחיל להזיז את התחת שלי ולמצוא עבודה, כי אם אני אשב כל כך הרבה זמן בבית בלי לעשות כלום, אני אשתגע.

הייתה לי בגרות באנגלית. היה דווקא סביר. אני מאוכזבת מציוני ההגשה שלי. 98 במודל די ו-80 במודל אי. וכן, זה מאכזב. קודם כל, אני לא מבינה מה הייתה הבעייה להוסיף עוד שתי נק'  ולעגל ל-100, ובמגן של מודל אי קיבלתי 87! אני חושבת שמגיע לי לפחות להיות מוגשת על הציון הזה. בכל מקרה, הטופס של מודל די היה סביר, לקחו לנו אותו לפני הזמן. למזלי סיימתי את הכל. לטופס של מודל אי הבוחנים המפגרים איחרו ממש, ויש לנו קטע שמיעה! חוצפה! בכל מקרה, זה היה קל. אבל ממש קל. יותר קל ממודל די.

הייתי אצל הדיאטנית ומסתבר שירדתי קילו. וכמה מפתיע – אני לא שמחה מזה. זה לא נעשה בכוונה, אני כנראה לא מקפידה על התפריט, לא כי אני חושבת "אוי, אני שמנה, אסור לי", אלא כי אני לא מרגישה צורך כל כך באוכל. ואז כמובן הדיאטנית איימה עליי באשפוז, ואח"כ הייתי צריכה לשמוע את הצעקות של אבא שלי ואת האיומים שלו. טוב שהוא צועק, כי אני לא מקשיבה למי שצועק עליי, ותודה, זה ממש לא עוזר. ואח"כ מגיעות מחשבות של מה הייתי צריכה את הטיפול הזה בכלל, ואז המחלה משתלטת על המוח ודוחפת לו כל מיני מסרים כמו "יופי, דווקא שאת מצליחה לרזות עוד ומצליחה להסתדר בלי אוכל, מכריחים אותך להשמין." וזה מעצבן. מחר שוב יש לי דיאטנית, בתקווה שאין עוד ירידה במשקל, אני לא מאמינה שהצלחתי לעלות במשקל...

ביום חמישי היה ל"ג בעומר. היה סביר, לא יותר מזה.

קודם כל, לקח לי המון זמן למצוא מה ללבוש, כי בכל מה שלא לבשתי הרגשתי מעוותת.

אה עשינו בים, על האש.

נסעתי עם אלון ועמרי, לקח לנו קצת זמן למצוא את כולם, אבל בסוף מצאנו, ועד שהתמקמנו, פגשו בנו פקחים שאמרו לנו ללכת משם.

אז הלכנו, הלכנו, הלכנו עד שהגענו למקום שכן היה מותר לעשות בו על האש, ומסביבנו היו עוד ילדים שעשו מדורות ענק (וכל הזמן עפו עלינו גיצים, זה היה מבעית).

ולא, לא יכולתי לאכול כלום... יש משהו במוח שלי שאומר לי לא לאכול, וקצת קשה לי להילחם איתו.

כל פעם הגיעו עוד ועוד אנשים.... ואילו אני דיברתי עם אנשים רנדומלים. ובהיתי בכוכבים.

היו חבורת ילדים לידנו, וילדה אחת שם השתכרה ברמות, או שהיא שתתה בקבוק וודקה שלם לבד, או שהיא לקחה עוד משהו... והיא לא יכלה לזוז, היא רק בכתה וצרחה, וזה היה קצת מפחיד.

וכל הזמן הרגשתי שעשן וחול נכנסים לי לעיניים והורגים אותן.

אני שכבתי לי על השמיכה שהייתה שם, עם עוד אנשים, ושמענו מוזיקה, וקפאנו מקור, ואני ומור התחננו מאנשים שישיגו לנו שמיכה, אבל לא, כולם הפקירו אותנו למות מקור.

ומישהו שרף מכולת אשפה שהייתה שם, אז זזנו מהמקום שהיינו בו, ואז השגנו שמיכה! סוף סוף!

חזרתי הבייתה דיי מוקדם, בערך בשלוש ומשהו, הלכתי להתקלח ולישון.

נק' האור היחידה הייתה החיבוק שלו. כשהוא חיבק אותי ואמר לי שהכל יהיה בסדר, לשנייה גם האמנתי לו.

אז אבחנו אותי כחולת אנורקסיה. אנורקסיה קשה אפילו, כך שבעצם מעתה החיים שלי יהיו מלווים בביקורים אצל דיאטנית, פסיכאטרית, טיפול תרופתי,  מטפלת משפחתית, טיפול פסיכולוגי, ואיום האשפוז בבית חולים מרחף מעל ראשי.

תמיד היו לי בעיות עם משקל, נטייה להשמנה יותר נכון. בסביבות גיל 12, התחלתי להיות מודעת למשקל שלי. תמיד בחורף עליתי במשקל, ואז לקראת הקיץ ירדתי שניים – שלושה קילו, וכך חוזר חלילה.

עד כיתה י"א.

הייתי שמנמונת, ומאוד לא אהבתי את זה. החלטתי שבמקום לאכול כמו חזיר, אני עושה דיאטה ומורידה במשקל. הצבתי לעצמי משקל יעד. ובאמת, עשיתי דיאטה ורזיתי.  הורדתי את כל המתוקים, עברתי ללחם קל, למזונות דיאטטים..... והמחמאות לא פסקו.

אבל זה לא הספיק לי. גם אחרי שהגעתי למשקל היעד שלי, רציתי לרזות עוד. ועוד. ועוד. רק עוד קצת. כדי להיות יותר רזה. רק רציתי לראות עד כמה נמוך המשקל שלי יכול להגיע.

הגעתי ל-40 קילו, אני אבל חושבת שזה היה פחות מזה.

הייתי מאוד חלשה, אבל לא הבהבה לי שום נורה אדומה מעל הראש. מדיי פעם היו הערות על כך שאני רזה, ואף רזה מדיי, אבל אז... זה לא היה דומה לאנורקסיה.

אחרי שיחה שההורים עשו לי, ואחרי שאמא שלי נדנדה לי שאעלה שני קילו, עליתי במשקל. באותה תקופה הגיע גם צו ראשון, והייתה לי מוטיבציה להתגייס, ולא רציתי שיורידו לי פרופיל על תת משקל, או שלא ייגייסו אותי בגלל זה.

אז קצת פחות שמרתי, התחלתי לאכול "דברים משמינים", שעד כה נמנעתי מהם....

ובהתחלה הייתי בסדר עם המשקל החדש שלי. שקלתי בסביבות ה-47 קילו,  משקל תקין ונורמלי בהחלט. אבל אחרי תקופה מסויימת, התחלתי להרגיש לא נוח עם הגוף שלי. הרגשתי שמנה. הרגשתי שמכנסיים מתפוצצים עליי. וחופית שאלה אותי אם השמנתי שוב. זה כנראה היה הטריגר, אם כי אני לא זוכרת מתי הרגשתי שמנה, לפני או אחרי שהיא שאלה.

החלטתי שאני רוצה להיות רזה. הכי רזה שיש. לא אכפת לי איזה מחיר אשלם. החלטתי שאני רוצה להיות 45. רק עוד שני קילו. רק. אני חושבת שברגע זה, האנורקסיה התחילה אצלי. אכלתי רק שתי ארוחות ביום, לי זה נראה הרבה מאוד. הייתי אוכלת רק אוכל דיאטטי. על מתוקים ומיני מאפים לא היה בכלל על מה לדבר. וכן, לפעמים חרגתי מהתפריט שלי, ואכלתי דברים משמינים שלא הייתי אמורה לאכול אותם, אבל כל כך הרבה רגשות אשמה.

וכן, היו ימים שלא אכלתי כלום. והרגשתי חזקה. הרגשתי סוג של כוח. הרגשתי שאני מצליחה לשלוט באוכל שלי, שהנה אני מצליחה להתגבר על משהו, שלא רבים מתגברים עליו. לא הייתי מאלו שלובשות בגדים רחבים כדי להסתיר את הרזון. להפך. לא הייתה לי בעייה להשוויץ בזה. רציתי שכולם יידעו "הנה, היא מסוגלת להיות רזה."

והמשקל המשיך לרדת כלפי מטה.

ההרגשה הפיזית הייתה על הפנים. סחרחורות, כאבי ראש, כאבי בטן ובחילות אחרי שאכלתי. הרגשתי חלשה, לא מתפקדת. לא יכולתי ללמוד כמו שצריך. השיער התייבש ונשר, הציפורניים נשברו מהר, התחילו להתקלף, העור איבד מהחיות שלו, נראה כל כך נורא, כל כך חסר חיים. עייפות איומה, אבל לא יכולתי להירדם בלילה. תחושת קור איומה. היה לי קר כל הזמן.

וההרגשה הנפשית הייתה איומה. דיכאון תמידי. היו ימים שהייתי כל כך עייפה ולא רציתי לצאת מהמיטה. לא היה לי חשק לראות אנשים, לא היה לי חשק לכלום. זה לא שהייתי עצובה, פשוט הייתי אדישה, חסרת שמחת חיים. זאת אומרת, לפעמים הייתי שמחה, לפעמים הייתי עצובה.... אבל ההרגשה הייתה של כלום. כל הזמן.

וככל שרזיתי יותר, איבדתי את ההערכה עצמית שלי. הרגשתי שאני כל כך אפס. שאני כלום. הרגשתי שמנה. מכוערת. לא שווה שום דבר. אחת שלא תצליח בכלום. אנשים פה בישרא אמרו שאני יפהפייה, אבל לא יכולתי להאמין להם באמת. אולי כי הם רק אנשים וירטואליים. אולי כי האנשים האמיתיים.... לא היו.... לא יודעת, לא העריכו אותי מספיק. או שאני לא ראיתי את זה. נכון, צריך להקשיב רק לאנשים טובים ולא לאנשים רעים, אבל תמיד לוקחים ללב ביקורת שלילית. אולי פשוט הייתי צריכה שיגידו לי כל הזמן שאני יפה, אבל האמת, זה לא היה עוזר לי. הייתי פוגעת בעצמי. הייתי שונאת את עצמי.

והכי גרוע, הרגשתי שאם אני אשמין, זהו. אני בכלל לא אהייה שווה. הרגשתי שאם אני לא מצליחה בכלום, לפחות אצליח להיות רזה. ורציתי להיות הכי רזה שאפשר. רק הייתי חושבת על מה אני אוכל, וכמה אכלתי, ועל זה סבבו החיים שלי. על זה, ועל הדיכאון. ולא יכולתי להוציא, לדבר, כלום. כי הרגשתי שאף אחד לא רוצה לשמוע, שאני רק מדכאת, ושאף אחד לא יכול לעזור. ואף אחד לא יכול לעזור לי. הרגשתי שבאיזו זכות אני מדכאת אנשים. אז לא דיכאתי. אז הייתי מעמידה פנים לכמה שעות, שמה מסיכה.... משקרת. כי לא הייתה לי ברירה.

וידעתי שיש לי בעייה. אבל לא רציתי לפתור אותה, כי זה נתן לי כוח. עם כמה שזה נשמע מעוות, זה נתן לי כוח.

והיו הערות על המראה שלי. שאני רזה. רזה מדיי. שלד. שכל הגוף שלי כבר התעוות מהרזון הזה.

אבל אני לא רואה את זה. אני יודעת שאני לא שמנה, אבל אני לא רואה שום רזון מחריד כמו שכולם אומרים, וזה משגע אותי.

הגעתי לאבחון.

התוצאה הייתה אנורקסיה קשה. דבר שמצריך אשפוז. למזלי, לא מאשפזים אותי. אבל לא חשבתי שהמצב כל כך גרוע.

ואני מרגישה אכזבה.

אני מרגישה שאכזבתי את ההורים שלי. שמה הם עשו שיצאה להם ילדה כזאת מפגרת. שעכשיו הם צריכים לבזבז זמן וכסף וכוחות על זה. שאני רק פוגעת בהם.

ואני פוגעת בכל אחד. אני פוגעת בחברות שלי, ואני גורמת להן לסבל.

אני גורמת לסבל לכל מי שמתקרב אליי.

מה יש בי?

למה אני כזאת?

ועכשיו יהיה טיפול. ומצד אחד, המוח שלי מבין שזה לא בסדר. שאלו לא חיים נורמליים ובריאים, שאני חייבת לעבור את זה, שגם אם אני אעלה קצת במשקל לא יקרה כלום, שאני עלולה למות. ואני לא רוצה למות. אני רוצה לחיות.

אבל מצד שני, יש את הרגש. או את האנורקסיה שהשתלטה על הרגש. כי האנורקסיה הפכה לחברה.  זה נותן משהו להתעסק איתו, זה נותן לי תחושה של כוח. אני אוהבת להיות רזה....

ואף אחד לא מבין. אף אחד לא יכול להבין. ואני הכי שונאת שאומרים לי "תאכלי". מה תאכלי? אוכל זה רע! זה אוייב! זה משמין! אני לא יכולה ככה סתם לאכול.

אני לא יודעת מה לחשוב עכשיו.

אני לא יודעת מה יהיה עכשיו.

נמאס לי כבר לבכות בחושך.

טוב, אז צריך לכתוב פוסט שמח..... רוב הפוסטים שלי אינם שמחים כלל וכלל, וכרגע לא עולה לי בראש שום דבר שמח ששווה לכתוב עליו.

אני לא רוצה לכתוב משהו קיטשי ואופטימי מזוייף, כי תמיד הדברים מתנפצים לי בפרצוף.

יודעים מה שמח?

העצב שלי.

הקשיים שלי.

כי כל מכשול רק מחשל יותר ויותר.

נכון, יש לי בעיות בחיים.

ונדמה שכל פעם מחדש אני נופלת ונחבלת.

אבל זה רק מחשל אותי.

זה גורם לי פחות להתרגש מדברים, כל הדברים האלו מוציאים אותי מחוזקת בסופו של דבר.

כי כשיש שמחה, אפשר להעריך אותה.

ואני חושבת, שזה הופך אותי ליותר בוגרת.

אני לא פוצית, תודה לאל. (המבין יבין). אין לי גישת מחשבה ילדותית ומגוחכת, אני הרבה יותר בוגרת מרוב האנשים שאני מכירה. וזה משהו טוב שאני מוכנה להגיד על עצמי. למזלי הטוב, אני לא חושבת שהחיים שלי אמורים להיראות כמו מלודרמה אמריקאית מפגרת, שבה כל פרק נגמר בהפי אנדינג, ואני לא חושבת שהחיים הם חלק מטור של ראש אחד.

ומה ששמח פה, שבסופו של דבר, הכל יהיה בסדר.

בסופו של דבר, הכל ייפתר.

וזה רק ייעצב אותי.

ואני אתגבר.

על הכל.

חלק מהפוסט הזה מוקדש למלאכיות שקוראות כאן. אני יודעת שאני מעצבנת, ונוראית, ומוציאה עליכן תסכולים, ואני אף פעם לא מקשיבה לשום מילה שאתן אומרות, אבל זה לא בכוונה. אני אוהבת אותכן. ובשביל אנשים שאני אוהבת – שווה לחיות ולקום בבוקר.

ומילה לאנשים היקרים שקוראים פה בלי אישור.

אני יודעת מי אתם, ואני יודעת שאתם קוראים כאן.

וכן, זה נורא מעניין ונחמד, ואתם מרגישים כל כך גדולים ושווים שהנה קראתם מאחורי הגב ומצרפים אל מוחכם הקט עוד פיסת מידע שאותה תוכלו לחלוק עם העולם.

אבל חבל לכם על הזמן.

כי אני במילא לא כותבת כלום. אולי למדתי שלא כל דבר צריך לכתוב באינטרנט.

ומי שבאמת מתעניין ואכפת לו – ישאל אותי לשלומי ולא ירוץ לחטט.

וכן, אני רואה שאתם מחטטים בארכיון.

נו, חטטו.

מעניין?

הלוואי ותפגעו ממשהו. הלוואי. לי לא אכפת, זאת בעייה שלכם. אני לא מתביישת במה שאני ובמי שאני ובמה שאני חושבת ומרגישה.

אז, אני נורא שמחה שאתם קוראים ולא משיגים את מבוקשכם.

זה עושה לי טוב על הלב.

קריאה נעימה.

סוף פוסט שמח.

לטעמי זה פוסט שמח.... דווקא כי לא הוא מלא בחיוכים מזוייפים, אלא כי הוא מלא באמת, והאמת משמחת בסופו של דבר.

ומרוב שיש לי ציפורניים ארוכות, השארתי לעצמי כמה סימנים אדומים על הידיים.

עד מחר יעבור....

ביום ראשון הייתה לי מתכונת מעבדה יבשה בביולוגיה. הייתי במצב רוח מזופת, ומיותר לציין שלא ממש למדתי. היה דיי סביר, אני מניחה שיש לי טעות עם החישובים, אבל שיהיה. מסתבר שקיבלתי במתכונת של המעבדה הרטובה 87, והמורה אמרה לי כל הכבוד. היא נראתה כה מאושרת. אחרי המגן, הלכתי ביחד עם שירן אליה הבייתה, ועשינו פלקט לביוטופ. יצא יפה. אני שמחה שסיימנו עם זה.

ביום שני הייתה לי בגרות בע"פ באנגלית. הייתי קצת לחוצה, אבל הבוחנת הייתה בסדר, והיא הרגיעה אותי. אח"כ המורה שלי אמרה לי שהבוחנת אמרה שדיברתי טוב. אני מצפה ל-90+. וגם קיבלתי מגנים באנגלית: בטופס של מודל די קיבלתי 94 ובטופס של מודל אי קיבלתי 87. וקיבלתי מגנים בחיבור ובספרות. וזה פשוט זוועת עולם. בחיבור 76 ובספרות 69. כל כל מאכזב. רוב הנקודות ירדו לי בגלל "עוד חוזר הניגון", אני פשוט לא יודעת להסביר טוב את המטאפורות שם. אבל לא הייתה לי ברירה אלא לבחור בשאלה הזאת. ביום ראשון יש לי מתכונת במתמטיקה, ואני צריכה לפתור בערך 20 מתכונות, ופתרתי תרגיל אחד, כי הוא היה כה קל. אין לי כוח ללמוד ובמילא אני לא מבינה כלום.... וכמו שאני  מכירה את עצמי, אני לא אלמד. הראש שלי לא בנוי למתמטיקה כרגע, אני אחרבש משהו ואוציא 60 וזהו. לא אכפת לי כל כך מהיחידה המפגרת הזו. טוב נמאס לי לדבר על ב"יס, זה משעמם ומדכא.

ביום שלישי הייתי אצל הדיאטנית, והיא הרכיבה לי תפריט. היא אמרה שהיא לא רוצה לפטם אותי אלא להכניס אותי לאיזון ואמא שלי אמרה לי שזה תפריט שהוא בסדר גמור... והוא לא שונה כל כך ממה שאני אוכלת כרגיל, חוץ מזה שאני צריכה לאכול בבוקר, ושפעמיים ביום אני צריכה לאכול כדור גלידה או מעדן חלב שהוא לא דיאט. ואיכשהו, זה נראה לי איום ונורא לאכול גלידה, כל יום, פעמיים ביום. ואני לא אוהבת לאכול כל כך בבוקר, ולפעמים אין לי חשק לאכול, אתמול לא הייתי רעבה בערב, אבל בכל זאת אכלתי, כי אם אני לא אוכל, מה שיילך פה.... ואומנם זה לא נעשה כדי לפטם, אבל אני בטוח אעלה במשקל, ואני לא רוצה לעלות במשקל... אפילו שאני יודעת שאני צריכה.... אוף אוף אוף.

קיבלתי את העדשות. להכניס אותן היה ממש קל, אבל להוציא – סיוט. לא הצלחתי להוציא אותן, והעיניים שלי כאבו והיו אדומות, וחשבתי שאני לא אצליח להוציא אותן בחיים, ואמא שלי מהכי מלחיצים "אם לא תציליחי להוציא ניקח אותך למד"א, בטח במיון יודעים איך להוציא.". אבל בסוף איכשהו, אחרי סבל וייסורים, הצלחתי להוציא אותן. אבל קלטתי איך מוציאים אותן, ואתמול בלילה שחזרתי הצלחתי להוציא אותן דיי בקלות, וחוצמזה אמרו לי שלא זיהו אותי בלי המשקפיים, אבל החמיאו לי. בחיי, פסקה שלמה על עדשות, אני כה משועממת ומשעממת.

אתמול בבוקר היה יום הזיכרון, ונסעתי עם אמא שלי וסבא וסבתא שלי לאזכרה. סבתא רבא שלי היא אם שכולה, הבן שלה היה מפקד בשייטת שנהרג, אז אתמול הייתה את האזכרה והטקס בבית קברות. ובאו חיילים מחיל הים,מהשייטת, ארבעה בחורים  ושתי בחורות. והמדים שלהם היו כל כך יפים.. לבנים! והבחורים היו כל כך חתיכים. כן, זה לא בסדר שאני חושבת על זה ביום כזה, אבל זו אני... אה איזו פאדיחה אם מישהו מהם קורא בלוגים וקורא את זה עכשיו?

אתמול בערב היה לי מצברוח לא טוב. הייתי קצת מבואסת. ואף אחד לא החליט מה עושים, עד שעמרי אמר שהוא הולך לפארק שבעיר שלנו, ושאני באה איתו. הלכנו ביחד, ולפני הכניסה פגשנו את אלון, ערן, מורן, חופית, רויטל, דרור ותום. ועמרי קנה לי שלושה סטיק לייט ועשיתי מהם שרשראות ושמתי על הצוואר. שנכנסנו פנימה פגשנו את ענת ומור. הסתובבנו קצת, ורועי התקשר ורצה שנפגוש אותו, אז ענת מור ואני הלכנו למצוא אותו, הוא היה עם אדיר וגיא ועוד ילד אחד מהכיתה שלי. ראינו את הסוף של ההופעה של מאיה בוסקילה ואת ההופעה של שוטי הנבואה. ואז רועי היה צריך ללכת עם חבריו לאיזה מופע והוא נראה אומלל על זה שהוא צריך לעזוב אותנו. אני רוצה לכתוב משהו, אבל אני לא יכולה... אז לא משנה.... אני אשמור את זה לעצמי... סתם לא מעניין...

אחרי שהם הלכו עמרי ואלון מצאו אותנו, ואז הסתובבנו בפארק בין הדוכנים, וכל הזמן פגשנו אנשים, וענת קנתה לי ולמור פיתה דרוזית בלי כלום, ועמרי חיכה איזה חצי שעה בתור בשביל לקנות קרפ. ובסוף אלון היה צריך להידחף לתור כדי לקנות לו את זה. אם הוא לא היה קונה לו, עמרי היה נשאר לעמוד שם עד היום.

אח"כ מצאנו לנו פיסת דשא והתיישבנו עליה, עד שגירשו אותנו מהפארק. אז הלכנו לפארק ליד הבית של אלון, וטיפה התנדנדנו בנדנדות, ואז ישבנו על ספסל לדבר.

בערך בשתיים חזרתי הבייתה והלכתי לישון. היה דיי נחמד וחביב.

עכשיו שוב אני במצב רוח מזופת. לא יודעת למה.

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת,

תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס, האחד, אין שני...

היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר
ועמדה טרם יום עוטה חג ואימה.
אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
בנתיב והלכו הם, הלוך והחרש
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע
ונוטפים טללי נעורים עבריים...
דם השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

כך אמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל.

(מגש הכסף/נתן אלתרמן)

הלכתי השבוע למרפאה להפרעת אכילה. מקום מדכא, ורוב הזמן – ממתינים. יצא לי לראות שם ילדה שנראתה כמו שלד. ממש שלד. אני לא כזו... ביום שני אחה"צ הלכתי בפעם הראשונה עם ההורים, היינו קודם אצל רופא, והוא שאל שאלות, ובדק אותי, ומצבי הרפואי תקין. אח"כ היה פגישה עם פסיכאטרית. רוב הזמן היא דיברה עם ההורים שלי, ואני חיכיתי בחוץ, והיא דיברה איתי רק לאיזה עשר דקות. לא יודעת, לא התאהבתי בה....

ביום רביעי בבוקר שוב הלכנו למרפאה. הפעם גם האחיות הקטנות הצטרפו. הייתה מטפלת משפחתית, ששאלה את כולנו שאלות, והרגשתי ממש מפגרת. היא בטח חושבת שאנחנו מטורללים.

אח"כ הייתה דיאטנית, והיא שאלה אותי שאלות, ושקלה אותי. ואני 42 קילו. אני לא יודעת אם לשמוח או לא. בכל מקרה, צריכה להיות שיחת סיכום ואז הם יאבחנו אותי ויגידו מה הטיפול. אבל הדיאטנית אמרה שבכל מקרה היא רוצה לראות אותי, וקבענו פגישה נוספת. היא בטח תרצה שאני אשמין. אני לא רוצה.

כמובן שרוב השבוע שוב רבתי עם אמא שלי, ודיי זה נמאס. כל דבר שאני עושה או לא עושה, זה לא בסדר. נמאס לי כבר. נמאס. נמאס. נמאס. אין לי כוחות יותר להתעסק עם כלום, בעיקר לא עם דברים שאני מגלה לפתע פתאום, שממש אין לי כוח ורצון להתמודד איתם.

ביום חמישי הלכתי לרופא עיניים להתאים עדשות. אשתו של הרופא הראתה לי איך שמים אותן, וזה לא כזה נורא ומפחיד כמו שנדמה שזה. לקח לי עשר דקות לשים את העדשה בפעם הראשונה, וזה דיי מהיר. אני חושבת שפשוט יש לי כוח רצון מאוד חזק, כי משקפיים זה מעיק ומטריד ועושה אותי יותר מכוערת ממה שאני באמת. אז הזמנו עדשות לשנה כבר, ואני מחכה ליום שלישי, בו אקבל אותן.

ביום שישי הלכתי בבוקר לשירן, לעשות את הפלקט לבחינה בע"פ על הביוטופ. ולא ממש עשינו משהו....

אחה"צ רועי התקשר ואמר שיש לו אוטו, אז אולי נסתובב. בסופו של דבר נסענו לים, בהתחלה אני נסעתי עם ענת באוטו ומור נסעה עם רועי, ובחזור אני ומור התחלפנו. היה דיי נחמד, ישבנו על הדשא ודיברנו, ואז סתם הסתובבנו לנו.

יותר מאוחר הלכנו אל ענת. היינו אצלה אני, מור, רועי, גיא, אלון, עמרי ואדיר. והיה דיי נחמד, בהינו בטלוויזיה, כולם חפרו כרגיל, אפילו דיברנו על החלומות שלנו. ואני חייבת לציין שלרובינו יש חלומות מעוותים לחלוטין.

וענת נתנה לי לאכול שוקולד מריר 70% קקאו. זה טעים למרבה הפלא.

באיזה שלב הרגשתי לא טוב, הראש הסתובב לי, וכאבה לי הבטן.

אז רועי לקח אותי הבייתה, והוא לקח את עצמו ואת אדיר.

קמתי היום עם הרגשה לא טובה גם כן.

בערב הלכנו לסבא וסבתא, והיו גם קרובי משפחה רחוקים, להיפרד לפני שהם טסים לארה"ב לחתונה של דודה שלי.

חשבתי לסגור את הבלוג הזה, כי הוא לא כמו פעם. אני יודעת שאנשים לא רצויים קוראים, זה לא אכפת לי במיוחד, אני במילא לא כותבת שום דבר חשוב. מה עשיתי ולאן הלכתי זה לא סוד כזה גדול. ואני חושבת שניתן לראות שאני אנורקסית. מעצבן אותי שאנשים מעירים לי על זה שאני רזה מדיי ושהגזמתי. מה הם מצפים שאני אעשה להם לכל הרוחות?!

לבית ספר אני לא חוזרת כאמור, יותר אין לימודים סדירים. וזה נחמד וטוב. רק מתכונות ובגרויות.

עוד שבועיים הולך להיות שבוע עמוס בהחלט, שתי בגרויות ושתי מתכונות, מקווה שאשרוד. אני צריכה לקנות ספר במתמטיקה עם מתכונות לתרגול, כי עוד שבוע המתכונת, ולמען האמת, אני אפילו לא יודעת מה החומר, ומה לומדים, ואני לא מבינה כלום בכל מקרה. מצידי לקבל 60 בבחינה הזאת ורק לעבור, יש לי מאיות יחידות קודמות, לא אכפת לי שהציון יירד, זה כולה מתמטיקה.

מחר יש לי מתכונת מעבדה יבשה, ורציתי ללמוד, לעבור על מעבדות, אבל לא עשיתי כלום.

אין לי כוחות לשום דבר יותר.

אני רק רוצה לישון.

שהיום התאימו לי עדשות מגע!

החל משבוע הבא, לא אהייה משקפופרית יותר!

הידד!

יום ראשון, נסענו בבוקר אל סבתא רבא שלי, להגיד חג שמח. בערב אני ורועי הלכנו אל מור. היה ממש ממש נחמד, אם כי רועי לא יכול לאכול כלום, מאחר והוא שומר על חמץ ומור לא. והוא התלונן שאין לו מה לאכול.

ישר ממור, נדדנו בעזרתו של רועי אל חופית. חוץ מאיתנו היו ענת, גיא ואדיר, וזה היה ממש כמו פעם. כמו החבורה הישנה. היה ממש נחמד, ראינו פלורנטין, ואז סתם חיפשנו מה לראות בטלוויזיה.

ביום שני היו לי בדיקות דם. הייתי צריכה להיות ערה שלוש שעות לפני, ולכן קמתי בשש בבוקר! והייתי ממוסטלת לחלוטין. אני חושבת שבדקו בדם את כל הדברים האפשריים שיש, חוץ מאיידס.

בקיצור, ממש חששתי מהבדיקה, כי אני מפחדת ממחטים, אבל בסוף עברתי את זה בשלום. וזה לא כל כך כאב. חבל שהוציאו לי שמונה מבחנות.

אחרי זה נסענו להום סנטר, לקנות צבע, ואני ואמא שלי צבענו את החדר שלי! לסגול בהיר! יצא ממש מקסים. חוץ מזה, שמתי שידה חדשה, והעפתי דברים ישנים, כולל מדף אחד, ואת הוילון, ויצא ממש יפה.

ובכל מקרה, סידרתי המון דברים מחדש, עם קופסאות, והכל מאורגן לי בחדר, ואני מרוצה.

ביום שלישי נסעתי עם אמא שלי לת"א. הרכבת הייתה עמוסה, אבל לפחות פגשנו בילדים חביבים. טיילנו באלנבי, נחלת בינימין, שינקין, נווה צדק – מקום מדהים, הלוואי ואגור שם יום אחד, עזריאלי, ואז חזרנו ברכבת. רכבת קומותיים, וישבתי למעלה!

יצאתי עם שלל:

1. וילון סגול יפהפה מנחלת בינימין
2. שתי גופיות מאלנבי
3. וגולת הכותרת – סנדלים מניין ווסט. עקב 10 ס"מ. הוי, הייתי מתחתנת איתן.

ביום שישי ההורים שלי לא הפסיקו לצעוק עליי, ולהתייחס אליי לא יפה, ולהגיד דברים סתם, ולהכריח אותי לאכול בערב, ואני לא הפסקתי לבכות כל היום ולהיות מצוברחת.

בערב התקשרתי לרועי, ופשוט בכיתי לו בטלפון, והוא אמר שאני אבוא לקריון לארומה. (הם היו אמורים להיות בסרט, ואני לא רציתי). כשבאתי גם מור הייתה. ולא הרגשתי טוב, וכאב לי הראש, ולא רציתי להזמין כלום, אבל הם הזמינו לי שוקו וסלט לכולנו, בלי לשאול אותי, ודיי הכריחו אותי לאכול. אבל מלבד זה, הם עודדו אותי, ובאמת הרגשתי קצת יותר טוב. אני שמחה שיש לי אותם. באיזה שלב ראינו את חופית, עם בחור, ממש חמוד. זה היה כה מצחיק.

אח"כ קמנו, והלכנו להסתובב קצת. ודיברנו, עם המון גילויי לב, והתחבקנו כמו ילדים מסטולים

אח"כ באו ענת, אלון ועמרי, ושוב ישבנו בארומה קצת. חזרתי דיי מוקדם הבייתה.

היום בבוקר ההורים שלי התייחסו אליי נורמלי, תודה באמת שמתייחסים אליי כאל יצור אנושי.

באו אלינו אורחים, כל שנה בחג השני של פסח, באה אלינו המשפחה של אבא שלי לצהריים. היום היו קצת פחות אנשים. בכל מקרה, הייתה ארוחה, אכלתי קצת, שטפתי את כל הכלים (על עקבים!), ובערב שוב אני ורועי היינו אצל מור. אנחנו נהיים שלישייה סודית.

החופש נגמר לו כבר, אבל זה היה חופש דיי פרודוקטיבי.