נראה לי שעכשיו זה רשמי, חזרנו להיות ביחד.

יכול להיות שהיינו צריכים את הפסק הזמן הזה, להבין מה מפריע לנו, ולנסות לשפר את זה.

אני נוטה ללכת לפי האינסטינקטים שלי, ופשוט לא יכולתי לוותר על ההזדמנות הזו.

בחיים אין תעודות ביטוח לשום דבר, אני רק מקווה שיהיה לנו טוב ביחד.

הייתי אצלו, לסופ"ש.

מצד אחד זה הרגיש לי מוזר להיות שוב בבית שלו, אבל מצד שני הייתה לי הרגשה טובה, כאילו אני חוזרת הבייתה. להיות במקום אהוב.

להרגיש שוב אותו, לטעום את השפתיים והגוף שלו, לחבק וללטף אותו, וזה עדיין מסעיר ונעים וטוב לי.

ולצחוק איתו, ולצאת איתו, ולעשות מלחמת כריות ושאר חפצים – הכל הרגיש לי כל כך נכון. כאילו ככה זה היה אמור להיות, כאילו זה הדבר הנכון האמיתי.

הלוואי ונצליח.

אני חושבת שמאז ש"פרוייקט אוהבים" קיים, מעולם לא כתבתי פוסט אופטימי באמת.

לא הייתי מאלו שצובעים את החיים בוורוד, אני חושבת שזה נלקח ממני בשלב מסויים, מתישהו שמחת החיים שלי אבדה. אולי כי תמיד הסתכלתי על החיים ועל העולם במבט מפוכח וריאלי. אני מניחה שאני דיי בוגרת בשל העובדה הזאת, כמו שכתבתי פה פעם אני לא "פוצית". אז כן, יש לי קטעים ילדותיים, ונורא מפחידה אותי העובדה שיום אחד אצטרך להסתדר בעצמי בעולם הגדול, אבל זה סתם כי יש לי עוד זמן לחשוב ברצינות.

אז למה כיף לי.

כי עברתי תקופה קשה. ופגעתי בעצמי. ולא אכלתי. והייתי בדיכאון. ולא תפקדתי. והתפרקתי בכי היסטרי במשרד של המפקד שלי. אבל לקחתי עזרה. אם פעם הייתי רק שוקעת במעגל של דיכאון, היום, אני מסוגלת להגיד "הלו, יש לי בעייה. אני צריכה שמישהו יעזור לי." וזה מה שעשיתי. וזה שינוי עצום מבחינתי, כי תמיד הייתי סגורה ולא הסכמתי לשתף אף אחד, בטח שלא ללכת לפסיכולוג. אז היום אני בטיפול, ולשם שינוי אני מצליחה להיפתח ולדבר על מה שמציק לי, וזה מקל. כשרע לי, אני חושבת שאספר את זה לפסיכאטר שלי, וזה מוריד ממני קצת את הלחץ.

אז אני בצבא. נשארו לי שמונה חודשים ללבוש את המדי בז' המכוערים האלו, ואומרים שזה כלום. זה לא רע לי שם, יש לי בסיס עם תנאים טובים, ובכלל- כולם אומרים שהצבא שלי זה קייטנה. אז אני לא מתחברת לבנות כל כך. לי קשה להתחבר, אני צריכה אנשים מיוחדים כדי להתחבר אליהם, כי בעצמי אני מיוחדת. אני לא אוהבת לרכל, ולקשקש, ולהתחכך בלוחמים שכל כך חשים מעצמם. סורי. ובעיקר לא את הצביעות של בנות הבסיס, שכל פעם לפני שקורס חדש נפתח, כל אחת מתחנפת אלינו רק כדי שהיא תוכל להיות פקידת קורס (זה משהו כמו פקידה פלוגתית). כאילו שאנחנו קובעות את זה.

אבל יש קטעים טובים, ויש לנו ים מדהים, וההתפרעות ביום ראשון בערב בים- גרמה לי להרגיש מעולה.

וזה הרבה יותר ממה שרוב החיילים מקבלים.

(תראו לי עוד חייל שמבקש מהמפקד שלו יום חופש במייל).

נראה לי שעבר לי הכעס על החברים שלי, ובגלל שענת ועמרי יצאו מהעתודה והתגייסו/יתגייסו, יש איזון בין אלו שחורשים בטכניון לבין אלו שבצבא. וגם הייתה שביתה! אז יצאנו המון, והשתכרתי, אבל גיליתי את הצד הכיפי שבהם. אני לא רוטנת ולא מתלוננת, כי אני לא מתעסקת בזה יותר.

אני עמרי וגיא הסכמנו שאנחנו שוב צריכים להיפגש בבית של מישהו וממש לעשות שטויות כמו פעם, ועמרי ואני נוכל לרקוד על שולחנות את הצעדים החדשים שהוא למד בסלסה.

ויש את מורני, שכל פעם אני מתפלאת שהיא סוגרת שבת, וזה כיף להיות איתה ועם החברות שלה.

והילה. שאומנם מעדיפה את החבר שלה על פניי (טוב, לי אין זין). אבל זה יסתדר מתישהו.

וירדתי קילו וחצי.

ואני מרגישה יותר טוב עכשיו.

ואתם אומרים שאני יפה, אז אני מאמינה לכם.

והמצב הכלכלי שלי מתחיל להשתפר, ויש לי בערך 650 ₪ עכשיו, ונכון, זה כלום, אבל זה כפול ממה שהיה לי קודם. אני מתחילה לחסוך, לגהץ כמה שפחות, לקנות רק מה שהכרחי, והחלפתי את התוכנית שירות שלי בסלקום, ככה שאני אשלם הרבה פחות. בכל זאת, אני ממש לא רוצה להגיע למינוס, ו-453.60 בחודש, זה לא משהו שאפשר לבזבז יותר מדיי.

 וקניתי ספר, וריח של ספר חדש משמח אותי.

ו... אני לא רוצה להגיד יותר מדיי, אבל מישהו הבין שהוא עשה טעות. ושאולי ננסה להתחיל מחדש, לאט לאט.

אני יודעת שפגעתי בכמה אנשים בדרך, אבל אני פאקינג רוצה להרגיש. אני כל כך מקווה שאני לא עושה טעות, ושאני לא אפגע, אבל אני יודעת שלא אוכל לסלוח לעצמי אם אפספס את זה.

אני מאמינה בגורל, מה שיהיה יהיה.

חג שבועות שמח, ואל תשכחו ללבוש לבן ברוח החג.

אני מוצאת את עצמי באחת בלילה רוקדת סלסה באמצע הרחוב יחד עם עמרי,

ואז מתפוצצים מצחוק ומפריעים לשכנים עם משפט גאוני "סוננת "you have been .

שוב אני תקועה באמצע בין לבין, לא סגורה על עצמי, מנסה לרקוד על כל החתונות, טועמת מכל העולמות, אני יודעת בתוך תוכי מה אני *באמת* רוצה, רק שהכל לא יתפוצץ לי שוב פעם.

אתמול הלכתי לים ליד הבסיס, ומזה שנים נכנסתי למים עם מכנסיים, וגופייה לבנה בלי חזייה, וזה היה כל כך כיף ומשחרר, לחזור פרועות ורטובות ומסריחות ממלח ומטונפות מחול וצוחקות בטירוף, ולהרגיש שהזמן בו את מרשה לעצמך להתפרע לחלוטין רק משחרר מכל המוסכמות.

ולא היה לי אכפת בכלל שראו לי, לכמה זמן זה לא עניין אותי בכלל אם יראו ומה יחשבו.

אז אני רוצה חזה יותר גדול, וטוסיק יותר קטן. אני רוצה להסתפר ולצבוע את השיער לחום בהיר, ואני רוצה לקום בבוקר ולהאמין שאני *באמת* יפה.

אני רוצה להשתחרר כבר, בא לי לעוף מהמקום הזה, נמאס לי מהחיכוכים והמריבות ומזה שאני תמיד, בצד. עם ספר.

אני רוצה לטוס לאמסטרדם, לונדון וניו יורק, ויום אחד אני אהייה באוסטרליה. הלוואי ורק היה לי את הכסף.

אני צריכה לעשות משהו כיפי, אני צריכה לנשום.

אני צריכה לדעת שמה שבחרתי זו הבחירה הנכונה.

כי אני הולכת עם מה שהלב אומר, ולא עם השכל.

עדכון דיאטה: 47.9. האח!

הייתי היום אצל הפסיכאטר, ושוב מצאתי את עצמי בוכה, בלי יכולת להסביר למה בכלל.

אני נתקפת התקפי בכי ומצב רוח מדכא בלי סיבה נראית לעין, זה פשוט ככה.

אחר כך כל היום אני מדוכאת ושונאת את העולם ואת החיים.

אני פשוט לא מסוגלת להרגיש, שום דבר. למרות שיש מישהו ולכאורה אני אמורה להיות שמחה ומאושרת, אבל כלום, פשוט כלום. אני לא מרגישה דבר, ואולי זה כי אני מונעת מעצמי להרגיש.

אולי הכי נוח זה לבוא מדיי פעם, ביום חמישי לוהט, להיזרק מהרכבת לתוך תל אביב מלאת הלחות, וללכת יום אחרי זה, משאירה את טביעת הגוף שלי בין הסדינים ושריטות אדומות.

כן, זה הכי נוח. לא לחשוב על עצמי, לא לחשוב על הצד השני.

אבל בסופו של דבר זה מכרסם בתוכי, ואני יודעת, אני צריכה להגיע לידי החלטה, אם להפסיק או לא, ולהבין מה בכלל הוא רוצה ממני.

חזרתי לבסיס, מבואסת ועצבנית. אני מתחילה לשנוא את השגרה הזאת. דיי, שנה ושלוש, כמה עוד אפשר לסבול את זה? בעיקר כשהקולגה שלי שתלטנית לפעמים ויכולה להוציא אותי מהכלים.

אולי רק בסופי שבוע, איכשהו אני מצליחה לנשום. יצאנו לפאב בכרמל יום שישי. היה נחמד. לשם שינוי אנחנו מתחילים לצאת יותר.

נדמה לי שאף אחת מהבנות לא אוהבת אותי במיוחד. כי ככה אני, יצור. יצור מגעיל ודוחה.

אולי כדי לנחם את עצמי קניתי בורקס, וככה סתם, הכנסתי לעצמי 350 קלוריות כמו כלום.

ואני עדיין 49.2 ק"ג. לפחות לא עליתי, זה גם משהו, אבל אני מחפפת. שמנה. שמנה. יצור שמן ומכוער ומגעיל.

וגם כן, המקום הזה, ישראבלוג.

הכל מלא אינטרסים,אנשים דוחים ומגעילים שרק רוצים לנצל ולרמוס.

המקום הזה נהייה מחליא משנייה לשנייה, אבל אני יכולה לכעוס רק על עצמי, שאני נשארת במקום הזה, ושאני עדיין נשארתי ילדה פתטית כמו קודם.

אין לי שום דבר מעניין או חשוב להגיד, זה לא שהחיים שלי נראים טוב או שווים שיכתבו עליהם איזשהי יריקה.

ואם אין למישהו משהו חכם להגיד, פשוט אל תגיבו.

כשאני קוראת את כל הפוסטים על אלימות במשפחה, על ילדים שהתעללו בהם נפשית ופיזית- זה פשוט גורם לי להתכווץ.

כמו שמישהו כתב כאן, חבל שאין רישיון כדי להיות הורים.

יש אנשים שפשוט לא מגיעה להם את הזכות להיות אבא ואמא.

כל פעם שאני קוראת על הורה שהרביץ, שכלא, שאנס- זה פשוט גורם לי לרצות להשליך אותם לאיזשהו צינוק.

אני לא מבינה איך הורה יכול לעשות דבר כזה לילד שלו, אני חושבת לעצמי שפשוט יש הורים שלא אוהבים את הילדים שלהם. זה רק מוכיח את זה.

יש מישהי שאני מכירה, שאני יודעת שעוברת איזשהי התעללות. התעללות לא חייבת להיות במכות, היא יכולה להיות במילים. אני יודעת שאמא שלך מקללת אותה ומדברת אליה בצורה מאוד לא יפה, וזה עניין שבשגרה.

ואני לא מבינה למה.

מה אוסיף?

אני מודה למזלי הטוב, שנולדתי למשפחה אוהבת ותומכת.

כנראה שבמציאות של היום זה ממש לא טריוויאלי.

אז אתה נגרר לאיזה פאב והיא יושבת על הבר
וזה כבר ממש מאוחר, בערך ארבע וחצי,
היא משחקת בשיער ואז רושמת את המספר
ודווקא אז אתה נזכר בחיוך של האקסית.
ולך תסביר לה עכשיו שאתה עדיין מאוהב
באיזו אחת שרחוקה מכאן אלפי קילומטרים,
שנתנה לך תחושה שאתה באמת מאושר
אבל זו חרדת הנטישה שהתעקשה באמת הרי...

כי לא עשית לה טוב ולא הצלחת לכתוב
ובכלל היא,עזוב, עם עצמה מסובכת...
אז באותה נקודה, כשהיא כבר ארזה מזוודה,
אתה מרפה מידה ונותן לה ללכת.

אני חושבת שמתחיל להימאס לי מעצמי ומהאומללות שלי. הפסיכאטר ביטל לי את התור, ואני פאקינג חייבת כדורים. לא אכפת לי מה, מצידי שיזריקו לי סטרונין ישירות לדם, נמאס לי מהמצבי רוח שלי, נמאס לי להתמודד עם זה, נמאס לי מהכל.

הייתי ביומיים חופש, על חשבון המערכת, כל הימי חופש האלו גורמים לחשוב שיש לי חיים כלשהם, כשבעצם אין לי, והכל מתפוצץ לי בפרצוף.

ביום שני נסעתי עם אמא שלי לקבלת פנים שארגנו ה"באהיים"- כל מי שעובר בחיפה מכיר את הגנים הבאהיים היפהפיים, עם כיפת הזהב.(בחיפה זה המרכז של הדת הבאהית). תמיד רציתי ללכת לשם, ואף פעם לא לקחו אותי לשם, פשוט חוצפה.

בקיצור, הם עשו קבלת פנים מיוחדת והזמינו את כל האנשים החשובים של חיפה (מואהאה יש לי פרוטקציות!). אמא שלי אמרה לי שכולם מתלבשים פנסי, ועל כן אסרה עליי לבוא בג'ינס ואולסטאר. התלבשתי יפה, עם עקבים דקיקים בגובה 10 ס"מ, וכמובן הרגשתי כמו ליידי, אבל אלו לא נעליים להליכה של יותר מחמש דקות, ועל כן, כאבו לי הרגליים בצורה מטורפת, בסוף היום בקושי יכולתי לדרוך.

אז עשו לנו סיור לא בגנים עצמם, אלא במבנים שלהם. כמובן, הכל מעוצב בצורה אסטית ומקסימה, רואים שיש להם הרבה תורמים עם המון כסף.

אחרי הסיור, שבמהלכו חשבתי שברכיי יתפרקו, ישבנו באודיטוריום, המנכ"ל שלהם נאם, ראש העיר נאם, הראו לנו סרט על מי בעצם אלו הבאהיים, הייתה הופעה של ילדים שניגנו בצ'לו וכינורות, ואז הייתה הופעה נוספת של אנשים מבוגרים הפעם, ששרו שיר שהם חיברו. זה היה משעשע, כי היה שם בחור שנראה כל כך חנון, וזה היה מצחיק לשמוע אותו שר.

אחרי זה היה קוקטייל כזה, עם עוגיות טעימות, ואיזה בחור אחד הסתכל עליי בצורה מחשידה. מאוד.

ביום שלישי נסעתי עם אמא לת"א, ואחר כך נפגשנו גם עם סבתא. ישבנו בבית קפה פלצני בטירוף! אבל לא נורא, הלכנו את אלנבי, קינג ג'ורג', שינקין – ואף מצאתי לי סנדלים מהממות  ושאני נועלת אותן אני מרגישה גבוהה מעל כולם. המשכנו לשדרות רוטשילד עד לילנבלום, ישבנו שם במסעדה כיפיית שההורים שלי תמיד יושבים שם, ואז עשינו את כל הדרך חזרה. בשינקין אמא וסבתא לקחו אוטובוס לרכבת, ואני נשארתי לענייני. הלכתי בפעם השלישית שוב עד לסנטר, ואיזה פריק הזוי התחיל איתי ועקב אחריי, עד שחמקתי ממנו.

ואז ישבתי לי בכיכר, בעודי מחכה. ישבתי ליד שתי בנות ואמא שלהן, והן היו מוזרות. אח"כ הילדות הלכו והאמא סיפרה לי שהיא בת 39 ואוהבת חברות צעירות (אם זה היה גבר, זה היה נשמע רע). ואז היא סיפרה לי קצת על הצרות שלה, ושיתפתי אותה בחוכמת החיים שלי.

ואז פניתי לעיסוקיי.

כן, יש מישהו, וכרגע אני מעדיפה שלא לפרט, עד שאני אבין בעצמי מה הולך פה ומה אני רוצה.

גם חזרתי לקשר עם האקס האחרון, אני לא יודעת למה אני מדברת איתו בכלל. לפעמים אני פשוט במצב של לא אכפת לי כבר מכלום, אבל מצד שני- זה בטוח לא עושה לי טוב, ורק גורם לי להיות יותר מבולבלת.

ביום חמישי הייתי אמורה לשמור לילה (ותודה למפקד שלי שהביא אותי עד הלום, וממשיך להתייחס אליי כמו לאיזה צעירה). אבל ברגע האחרון מיכל הודיעה לי שהיא תחליף אותי. אז יש לי חמישי בסוף החודש. נמאס לי מהשמירות האלו כבר.

אתמול הייתי במרתף, כל החבורה הישנה. שתיתי לף כרגיל, ואז גבי הזמין לעצמו, לגיא, לי ולחופית שוט לכל אחד של טקילה. זה היה כל כך שורף עד שירדו לי דמעות! אח"כ היינו מסובבות לחלוטין. זה היה ערב  הזוי לחלוטין.

היום קמתי עם כאב ראש ובטן ומצב רוח מהגיהנום.

שבוע טוב.