1. קניתי בגדים. וגם נעליים. ותכשיטים. ואיפור. ומוצרי קוסמטיקה. ועוד דברים שעושים לי טוב על הלב אבל אני לא באמת צריכה אותם.
2. קניתי ספר.
3. קראתי מאמר. או השקעתי בלימודים כמו שצריך. אבל היי, עדיין יש לי ציונים מעולים!
4. הלכתי לים.
5. ביקרתי בת"א.
6. ביקרתי בארצות אחרות.
7.  דיברתי עם כל מיני ידידים וחברות שהיו קרובים לליבי.
8. קיבלתי משכורת.
9. קיבלתי משכורת שעוברת את ה-500 ₪.
10. היה לי חופש אמיתי.

במזל טוב ובשעה טוב מצאתי עבודה- בתור פקידת קבלה בסטודיו לפילאטיס.

הגעתי אליה במקרה, מישהי שלומדת איתי דיברה עם חברה משותפת על כך שהיא מחפשת מישהי שתבוא להחליף אותה בעבודה.

חיש מהר קפצתי על המציאה. האמת שקצת דאגתי באשר לסיכויים שלי. איך שאותה בחורה סיפרה על העבודה, ישבה לידי עוד מישהי, סוג של חברה.

(אנחנו לא מאוד קרובות). היא ישר לקחה את הטלפון, התקשרה... בקיצור השתלטה על העניינים.

בסופו של דבר הגעתי לריאיון וכבר בריאיון רצו שאני אתחיל לעבוד.

אז, אני נורא מרוצה. הבוסים שלי ממש חמודים. העבודה היא כרגע פעמיים בשבוע, בערך 4 שעות כל פעם, 25 לשעה + נסיעות.

אני יודעת שזה לא הרבה, אבל זה מספיק לי לבינתיים. כשיתחיל החופש אבקש עוד משמרות.

הבנות שעובדות שם ממש חמודות (אותה בחורה מהלימודים כבר הפכה ליותר קרובה אליי, אנחנו אפילו עושות מטלה ביחד!) ובכלל, העבודה מאוד מתאימה לי.

היו לי שתי משמרות חפיפה, היום ישבתי לבד בקבלה (רק שיחות העברתי לסניף האחר) ומחר יש לי עוד חפיפה.

והכי כיף - העבודה במרחק הליכה מהבית!

בקיצור, אני מאוד מאוד מרוצה ויש לי תכנונים להתחיל לעשות פילאטיס בעצמי כשיהיה לי יותר זמן פנוי.

נאחל לי בהצלחה.

בצלאל רם (מרקמן) היה הבן של סבתא רבא, אח של סבתא ודוד של אמא. הוא היה לוחם שייטת, שנהרג בתאונת צלילה בשנת 1969, ביחד עם עוד שני לוחמים. הוא היה בערך בן 22. הוא השאיר אחריו אישה בת 20 עם תינוקת.

זה כל מה שידעתי עליו.

אחרי שהוא נהרג, סבתא רבא וסבא רבא ז"ל לא דיברו עליו. גם סבתא לא. לא אמא שלי ולא האחיות שלה ידעו עליו שום דבר.

אמא אומרת שבעיקר התעסקו בהנצחה. ימי הזיכרון, הביקור בבית הקברות. השייטת שומרת על קשר עם משפחות כל החללים: שליחת מכתבי "חג שמח" בחגים, קשר קבוע עם קצינת הנפגעים של היחידה, הזמנות לימי כיף שונים, הזמנה לטקסי התייחדות, שליחת חיילים למשפחות ביום הזיכרון. השייטת הפכה למשהו מאוד מקודש ואמא שלי שירתה בחיל הים ואחותה שירתה בשייטת.

אני כמובן לא ידעתי על בצלאל כלום. ידעתי את הפרטים הטכניים, ידעתי מה קרה בתאונה ואיך הוא נהרג. יש תמונה במסגרת שחורה עם נר זיכרון ליד, וידעתי לפי התמונה שמדובר בבחור מאוד יפה. הייתי הולכת עם סבתא רבא בתור ילדה קטנה לבית קברות והיינו מבקרות את הקבר שלו, משקות ומסדרות את העציצים. סבתא רבא לא סיפרה לי שום דבר עליו. היא כן סיפרה על המשפחה שלה ועל החיים ביוגוסלביה ועל העלייה לארץ, גם על מוות ודברים לא נעימים. אבל על בצלאל היא לא סיפרה דבר.

אני ידעתי מגיל מאוד צעיר, עוד לפני שבכלל הפנמתי מה זה צבא ומה זה שייטת, זה כשאתגייס אני אשרת בשייטת, כדי שביום הזיכרון אבוא לסבתא רבא עם המדים הלבנים והתג יחידה והיא תהייה גאה. וכך באמת היה.

המצב הזה השתנה אתמול.

כל שנה בשייטת עורכים טקס התייחדות לחללי היחידה. בכל טקס כזה מקרינים סרט קצר על כמה מהחללים. השנה בחרו לעשות את הסרט על בצלאל.

הוחלט לעשות מפגש של המשפחה ביחד עם האנשים ששירתו עם בצלאל, ולצלם אותם (ע"י חיילי היחידה) מספרים עליו.

אתמול התקבצנו אצל אחות של אמא בבית. מלבד המשפחה הקרובה (חוץ מסבתא רבא, היה לה קשה יותר מדיי), הגיעה האלמנה של בצלאל, הגיעו לוחמים ותיקים ששירתו איתו.

אני ישבתי בצד והקשבתי.

ופתאום, הבנתי שיש אדם מאחורי הדמות בתמונה. אדם בעל חיים מלאים. הם סיפרו שהוא היה בעל חוש טכני מפותח, שהיה קשה להרגיז אותו, שהוא היה בעל חכמת חיים יוצאת דופן. אחד שהתעניין באמת בחניכיו ומהרגע שהתחתן ונולדה בתו הוא היה ממהר אליהן. הם סיפרו סיפורים שונים מהחוויה לצידו.

האלמנה שלו הקריאה מכתבים שהוא כתב לה. סיפרה איך הכירו. סיפרה שהיא מרגישה תחושת החמצה נוראית ושהזמן איננו מרפא, כי זה מלווה אותה יום- יום, שעה –שעה. כשהיא אמרה את זה ירדו לי דמעות. ניסיתי לחשוב על עצמי במצבה, כל כך צעירה ואלמנה עם תינוקת.

בצלאל  תמיד היה דמות ערטילאית, מעיין מיתוס. ופתאום הדמות הערטילאית הפכה לדמות מאוד מוחשית. פתאום גיליתי שהיה שם בחור, עם אישיות, עם תחומי עניין, עם חברים, עם משפחה, עם עתיד. נכון שהוא כביכול איזה מישהו שמת שנים רבות לפני שנולדתי, אבל עדיין הייתה לו נגיעה בחיי ובחיי משפחתי. היה לי חשוב לשמוע, להבין, לדעת, להכיר.

יהי זכרו ברוך.

אני קוראת בכל מיני בלוגים של כל מיני אנשים או שומעת סיפורים או רואה את זה בטלוויזיה על הורים דפוקים, אבל ברמות.

לאו דווקא כאלו שמכים ואונסים ומרעיבים (לצערנו גם אלו יש) אלא פשוט כאלו שמתייחסים לילדים שלהם כאל זבל. שלא מראים להם אהבה, שצוחקים עליהם, שלא תומכים בהם, שמורידים להם את ההערכה העצמית ועוד כהנה וכהנה. פשוט הורים דפוקים.

ואז קורים שני דברים.

אחד, אני פשוט לא מבינה למה. הבאת ילד לעולם, אחרי ש(אני מקווה) רצית להביא אותו. הוא הילד שלך. אתה אמור לאהוב אותו, להגן עליו, לתמוך בו. הוא אמור להיות הדבר היקר ביותר בשבילך, בבת עינייך. איך אפשר להתייחס ככה, ועוד אל ה*ילד שלך* בצורה כזו?

והדבר השני, אני מודה לאל (אם הוא קיים) שההורים שלי נורמליים. הם לא ההורים המושלמים וגם הם עשו טעויות ועוד יעשו בטוח ונכון שהיו פעמים שחשבתי שאני משתגעת בגללם, אבל הם תמיד התייחסו אליי ואל האחיות שלי בכבוד, והם תמיד דאגו לנו, ותמיד תמכו בנו, ותמיד רצו בטובתנו, ותמיד הראו לנו אהבה, ותמיד היה להם אכפת. תמיד היה אפשר לדבר בבית על הכל ובחופשיות, תמיד הם סמכו עלינו ונתנו לנו עצמאות ולא התנהגו (רוב הזמן) בצורה שיכולה לשגע את השכל. הם אף פעם לא העליבו, לא קיללו, לא קראו לנו בשמות גנאי, לא היכו, לא הרעיבו, לא אנסו, לא כיבו עלינו סיגריות (ותמשיכו כיד הדימיון). הם תמיד עשו ויעשו הכל רק כדי שאני והאחיות שלי נהיה מאושרת ויהיה לנו טוב. הם לא הורים מושלמים, אבל הם הורים טובים ונהדרים ולא הייתי מחליפה אותם בשום דבר.

כנראה שגם זה לא מובן מאליו.

אמנם אני פרפר לילה ואוהבת לילות יותר מהכל, אבל יש משהו בקסם של התעוררות מאוחרת אחרי ההופעה של אחותי אתמול בת"א לבוקר שמשי. יש משהו בבקרים האלו, כשאני לבד בבית ויש רוגע ושלווה לפני שהיום מתחיל באמת.

אני אוהבת לעשות את הפעולות השגרתיות באיטיות, כאילו שום דבר לא חשוב, כאילו אין למה למהר. כאילו כל היום לפניי, כאילו אני כבר בפנסיה והזמן הוא רק לרשותי.

לכבס את שמלת הפרפרים שלבשתי אתמול, להיכנס למקלחת רותחת וארוכה ולהריח את ריח השמפו והמרכך מחליפים את הריח המחניק של הסיגריות.

ללבוש גופייה פרחונית ולא להחליט איזה מכנסיים ללבוש, אז להישאר רק עם תחתונים לבינתיים.

לשבת במטבח עם קפה ושתי פרוסות מרוחות בגבינת פטה עיזים ולקרוא את העיתון, בלי למהר לשום דבר.

לשמוח שהשיעור הראשון שתחיל ב-14:00 הוא פסיכולוגיה, ולקוות שאצליח לצלוח את השיעור הכפול המשעמם שאחריו.

לחלום על הערב, כשאני והחבר נהייה ביחד, רק שנינו. ונשב על הספה ונראה ביחד "עספור" והוא יחבק אותי חזק כמו שאני אוהבת והוא שוב ילחש לי באוזן שאני אהבת חייו.

לפני שבוע שכבתי עם חבר שלי במיטה, ופשוט הוצאתי בבכי ובדמעות את כל מה שהעיק עליי במשך שעתיים. והוא חיבק אותי חזק ואמר לי מלים מלאות באהבה שאיש לא אמר לי לפני כן. והוא הלך להכין ארוחת ערב, ואני שטפתי את האיפור שנמרח והחלפתי לפיג'מה והתכרבלתי במיטה מול הטלוויזיה. והוא חזר עם חביתה וסלט וגבינות ולחם וישבנו ביחד לאכול והרגשתי הרבה יותר טוב.

המצב רוח הרע שתקף אותי נעלם, והכל איתי עכשיו בסדר.

סיימתי כבר שתי עבודות להגשה, וקיבלתי 91 על עבודה שגרמה לי לשבת בייאוש מול המחשב במשך כל פסח.

חברים הולכים וחברים באים, אבל זה גם ישתפר מתישהו.

ועדיין אין לי כסף ומצב חשבון הבנק שלי בכי רע, אבל זה בסדר, מחר יש לי ריאיון עבודה.