מצאתי את הזמן לכתוב, אבל בלי ממש חשק. אני מרגישה שיצאה לי קצת הרוח מהמפרשים.

סוף הסמסטר קרב ואני שוב מרגישה כמה אני לחוצה ושחוקה. אני חסרת מצב רוח ועצבנית יותר מבדרך כלל. מנחיתים עלינו אינסוף הגשות של עבודות מלבד המטלות השגרתיות של הגשת דו"חות קריאה ותרגילים בסטטיסטיקה. השבוע שכחתי להגיש תרגיל למרצה שלי בסטטיסטיקה. זה פשוט פרח מזיכרוני שהיא נתנה לנו תרגיל בשיעור. למזלי היא אמרה שאפשר להגיש עד סוף היום ולא בשיעור. ועוד מעט מתחילים המבחנים.

גם בעבודה יש יותר עבודה מכרגיל בזמן האחרון. מצד אחד אני אוהבת להתעסק בהרבה דברים, מצד שני אני מרגישה הרבה יותר מותשת- בעיקר כשזה אחרי יום לימודים. אני גם מוצאת את עצמי חושבת על דברים שקרו בעבודה, על דברים שצריך לעשות גם אחרי שאני חוזרת הבייתה.

חברה שלי ביקשה שאחליף אותה במשמרת, אבל זה בדיוק היום היחידי בערך שהחבר שלי לא עובד ואני לא עובדת ושנינו לומדים עד הצהריים. היום היחיד לשנינו. והיא עושה לי קצת רגשי כי גם היא הסכימה להחליף לפני שבועיים. וזה קצת מציק לי, והנה, שוב במקום לעמוד על שלי ולשים את עצמי בסדר העדיפויות אני מתחילה לחוש רגשות אשם ושאני לא חברה טובה מספיק. וזה לא משנה שאין לי בעיה להחליף איתה משמרות בד"כ. אבל זו הדפיקות שלי, אני חייבת לצאת בסדר עם כולם, בלי לחשוב על עצמי ועל הרצונות שלי.

רועי הזמין אותי ליום הולדת שלו. הסתכלתי ברשימת מוזמנים וכולם חברים שלו מהלימודים. דיברתי איתו על זה שתהייה לי בעייה להגיע כי אני עובדת באותו היום עד הערב אחרי יום לימודים, אז הוא אמר שהוא אולי יעשה משהו לחברים בתיכון. וצחקנו על זה שזה מגוחך בהתחשב בעובדה שהוא לא ממש בקשר איתם. אמרתי לו שגם אני לא. חשבתי על זה גם לפני שבוע בטקס סיום של אחותי, איך כולם מתחבקים ואומרים שישמרו על קשר ובסוף הקשרים האלו מתפוגגים. כל אחד המשיך הלאה בחייו. לכל אחד יש את החיים שלו והחברים החדשים שלו ואם ניפגש זה יהיה ממש כמו פגישת מחזור.

בכלל, אני לא נמצאת רוב הזמן בבית של ההורים. חצי מהשבוע אני אצל החבר שלי בחיפה. בסופי שבוע אנחנו נפגשים עם חברים שלו (התגבשנו לחבורה של זוגות). אני לא יוצאת למקומות בקריות, רק בחיפה. ששואלים אותי איפה אני גרה אני מהססת. אני מקווה שבאמת שנה הבאה אנחנו נוכל לעבור לגור ביחד. אני כבר רוצה להתחיל חיים חדשים.

היום עמדתי בתחנת אוטובוס ביחד עם אחותי. ניגש אלינו בחור צעיר ושאל אותי אם יש לי סיגריה. עניתי בחצי חיוך שלא. ואז הוא שאל אותי בת כמה אני.

שתקתי למשך כמה שניות.

ואז, באסרטיביות שכל כך לא אופיינית לי- עניתי לו : "מה זה עניינך?"

הוא מלמל משהו ואז הלך.

אח"כ חששתי שאולי הייתי מגעילה, לא נחמדה.

ואז נזכרתי.

נזכרתי בכל אותן הפעמים בהן הייתי נחמדה. בכל אותן פעמים שהרגשתי לא נעים, כדי שלמישהו אחר יהיה נעים.

בכל אותן פעמים בהן נדבקו אליי קצת יותר מדיי באוטובוס.

בפעם ההיא באמצע הרחוב כשאיזה גבר התחיל להידבק אליי ושאל אותי איך קוראים לי ובת כמה אני ולא זז ממני.

בפעם ההיא בעבודה לפני הצבא, כשאיזה לקוח גם שאל הרבה שאלות שאולי לא היו בעלות אופי מיני אבל הרגשתי לא בנוח, וכשהתכופפתי והרמתי את המכנסיים למעלה כדי שלא יראו לי את התחתונים הוא אמר "למה את מרימה?" במבט מטונף. ואני שתקתי, בחיוך מבוייש. היה לי לא נעים.

נזכרתי בכל אותן הרבה פעמים ששתקתי, שלא הגבתי, שהמשכתי להיות נחמדה, כי לא היה לי נעים.

נזכרתי איך הרגשתי בכל פעם שכזו- כזאת קטנה.מושפלת אפילו. כאילו מי אני בכלל.

נזכרתי בכל הסיפורים שבנות סיפרו לי- על זה שהן היו נחמדות ובסוף נפגעו.

אני בחורה נחמדה. אני נחמדה לאנשים שקרובים אליי. לאנשים שאני מכירה, לאנשים שמכירים לי. ללקוחות מולן אני עובדת. למחלק העיתונים ולמוכר הקפה. אני נחמדה ומחייכת ועושה את זה מכל הלב.

אבל למה אני צריכה לתת פרטים אישיים שלי  שאני לא מעוניינת לחלוק לאיזה בחור זר?

שלא תבינו אותי לא נכון: אם מישהו ניגש ושואל איך להגיע לאיזה מקום, או מתי מגיע קו האוטובוס (לדוגמא) אני אענה בצורה יפה ומנומסת. היו בחורים שהתחילו איתי וזה לא היה מתאים- גם להם עניתי בצורה יפה ומנומסת.

אבל ככה סתם, להיות נחמדה לאנשים זרים ששואלים אותי שאלות שלא מתאים לי לענות עליהן- לא מתאים לי.

אז נכון, אולי הבחור הזה סתם רצה "להתחיל" איתי. אולי זה היה נגמר בזה שהוא היה מבקש טלפון.

אבל אולי הוא היה ממשיך לשאול עוד שאלות מציקות, אולי הוא היה מעיר הערות, אולי הוא היה שולח ידיים.

לצערי, מהניסיון שלי- האפשרות השנייה בד"כ קורית.

ואולי יגידו שאני מגזימה.

אבל אני לא.

גם כי אני חוויתי. גם כי אני שומעת על עוד ועוד ועוד סיפורים על בנות שחוו.

גם כי רציתי להראות דוגמא לאחותי. שתדע שהיא לא צריכה להיות נחמדה לאף אחד אם לא מתאים לה.

מצפים מנשים להיות נחמדות. ואז כשהן מוטרדות תוקפים אותן למה הן היו נחמדות מדיי. ואם מישהי לא נחמדה מלכחתחילה כדי למנוע מצבים כאלו- אז היא ביצ'ית.

אולי תתייגו אותי בתור פמיניסטית- לסבית -מכוערת-שונאת גברים- לא מורידה שיערות -ושורפת חזיות.

(אני כן פמיניסטית, אבל בפעם האחרונה שבדקתי אני סטרייטית ומתה על העם הגברי, מוציאה הרבה כסף על לייזר להסרת שיער והחזיות שלי יפות ויקרות מכדי שאשרוף אותן. אה כן, ואני חושבת שאני נראית טוב).

אני גאה בעצמי.

במקום לענות על שאלות שאני לא מרגישה איתן בנוח, במקום להרגיש שוב כמה אני קטנה, אני בוחרת להרגיש חזקה ואסרטיבית. ותקראו לי איך שאתם רוצים.

מצטערת, אני לא נחמדה יותר.

ההרגשה שאחרי שיעור פילאטיס כשכל הגוף מתוח והשרירים כואבים.

לקבל ציון טוב מעולה במבחן או בעבודה או תחושת הסיפוק אחרי שכותבים עבודה ממש טובה.

לקבל הערכה ופידבקים קטנים.

כשלקוחה אומרת לי כמה אני חמודה ומקסימה וכמה היא אוהבת אותי.

לעשות שופינג מוצלח בלא הרבה כסף.

למצוא את הג'ינס שעושה לי אחלה תחת או את הנעליים המושלמות.

לעמוד מול המראה ולהרגיש טוב עם עצמי.

לעלות על המשקל ולגלות שרזיתי.

כשהחתולה באה להתחנף אלי או שהיא יושבת מכורבלת ונותנת לי ללטף אותה.

לשבת בבית קפה עם חברות או לצאת עם חברים טובים.

כשאנשים כותבים לי כמה אני מרגשת אותם וכמה הם אוהבים לקרוא את מה שאני כותבת.

כשאני כותבת משהו ממש טוב.

המשפחה שלי.

כשנותנים לי מחמאות.

לאכול במסעדות האהובות עליי.

לקרוא ספר ממש טוב.

לקחת כמה רגעים לעצמי עם כוס קפה, עיתון "לאישה" ומריחת לק חדש.

לפגוש מישהו או לדבר עם מישהו אחרי שלא דיברנו/נפגשנו הרבה זמן.

glee.

הבן זוג שלי-  לקום איתו בבוקר, ללכת לישון איתו בלילה, כשהוא מחבק אותי חזק, כשהוא מנשק אותי, כשהוא מכין לי ארוחה מושקעת, כשאנחנו יושבים ביחד מול הטלוויזיה ואוכלים פופקורן, כשאנחנו שוכבים במיטה ומדברים, כשאנחנו עושים קניות ביחד, כשהוא אומר לי כמה הוא אוהב אותי ומה אני גורמת לו להרגיש.

אושר הוא מכלול של הרבה מאוד רגעים קטנים, יפים וטובים שלרוב אנחנו לא נוטים להעריך אותם.

כמו בכל שנה ארכין את הראש בצפירה, אדמע מול הסיפורים, אצטמרר מהשירים. כמו בכל שנה, אשקע לתוך השכול המשפחתי שלי, חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.

בצלאל רם ז"ל היה לוחם שייטת שנפל במילוי תפקידו, בתאונת צלילה. הוא היה הבן של סבא ז"ל וסבתא רבא, אח של סבתא, דוד של אמא. הוא נפל בשנת 1969, השאיר אחריו אלמנה צעירה בת עשרים ותינוקת בת שנה.

מעולם לא דיברו על בצלאל. השכול עטף את המשפחה, סמיך ובלתי נראה. יוצר קרעים, נתקים ושתיקות. הייתי מבקרת בתור ילדה את סבא רבא וסבתא רבא בקיבוץ וסבתא הייתה לוקחת אותי לבית הקברות. היינו מבקרות בקבר של אבא שלה ושל אח שלה וגם את של בצלאל. הייתי עוזרת לה להשקות את כל העציצים. היא הייתה מספרת לי סיפורים על אביה ואחיה ומשפחתה, אבל על בצלאל – לא. ידעתי שיש תמונה שלו עם נר זיכרון ליד ותמיד הייתה לי את הידיעה שכשאהייה בת 18 אתגייס לשייטת, כדי שביום הזיכרון אוכל לבוא עם סבתא לבית קברות, לבושה במדים הלבנים עם תג היחידה.

וכך באמת היה.

התגייסתי לשייטת. (בדיוק קראתי את סיכום השירות שעשיתי שהשתחררתי ואני מרגישה גאווה!). הסתכלתי בחדר הזיכרון לכל חללי היחידה- חדר זיכרון שהוקם בדחיפתם של סבא וסבתא.

בימי הזיכרון הגעתי לטקסים לבושה בגאווה רבה במדים הלבנים, עונדת את תג היחידה.

לפני כשנה, החליטו לעשות בשייטת סרט על בצלאל. מדיי שנה, היחידה עורכת ערב משפחות שכולות. בכל ערב שכזה, בוחרים מספר חללים ועושים עליהם סרט קצר. לצילומי הסרט הגיעו החברים של בצלאל מהשירות הצבאי, סבתא, אלמנתו. פתאום שמעתי עליו סיפורים. פתאום גיליתי מי היה הבן אדם הזה, מאחורי המסגרת השחורה וליד נר הזיכרון. פתאום שמעתי את האלמנה אומרת שהיא חושבת על האובדן הזה בכל יום, חושבת מה היה קורה אילו. הבנתי שבעצם מה שהבנתי- שהיא המשיכה הלאה בחייה כאילו לא היה דבר- בעצם לא נכון.

לצערי בצלאל הוא לא החלל היחיד שאני חושבת עליו ביום הזיכרון. היה את הבחור מהשכבה שהתאבד במהלך שירותו הצבאי ואיש אינו יודע למה.

היה את דוד רובין ז"ל, חניך בפלגה שלי, שהיה אמור להיות לוחם שייטת שנרצח במהלך טיול ע"י מחבלים. זה היה שבר וזעזוע והלם עמוק. לא הכרתי אותו אישית, אבל ידעתי מי הוא. הוא היה חלק מהפלגה שלי. זה היה אחרי שחזרנו מטיול במסגרת הצבא שהיה כל כך מהנה וכייפי, ואת יום שישי בצהריים- כשהמפקד שלי התקשר להודיע, ואת מוצאי שבת ב23:00 בלילה בקור של הר הרצל, לעמוד עם המדים והכומתה על הראש ולשמוע את ההורים שלו אומרים סליחה על הקבר.

ויש את כל הסיפורים. על החברים של הבן זוג שנפלו במלחמת לבנון השנייה לנגד עיניו. על הסיפורים של אבא על חוויות ממלחמת לבנון הראשונה. והכתבות, הסרטים, ההספדים. פרוייקט "עוד מעט נהפוך לשיר".  והתמונות. תמונות של כאלו שלנצח יישארו בני עשרים. שלא יתחתנו. שלא ילמדו. שהשאירו אחריהם הורים, נשים וילדים.

מחר בבוקר אהייה בבית קברות, אעמוד ליד הקבר של בצלאל. יבואו חיילים מהשייטת, אולי יזכרו אותי. וכמה שעות אחר כך, אצא לרחובות חיפה ואצפה בזיקוקים. הדמעות יימהלו בחיוכים. מהעצב הכי גדול לשמחה הכי גדולה שיש. כי ככה זה, אלו החיים, רגעי כאב ושמחה שזורים בהם אחד לצד השני.

יהי זכרם ברוך.

יום השואה הוא יום אבל לאומי. כולנו מכירים את העובדות היבשות, את הסיפורים המצמררים, את העדויות, את הסרטים.

אני לא יודעת שום דבר על השואה שלי. על השואה של המשפחה שלי.

אבא שלי הוא דור שני לשואה. בבית שלו לא דיברו על מה שהיה "שם". ההורים שלו נפטרו לפני שנולדתי, כך שאין את מי לשאול. הצעתי לאבא למלא דפי עד על המשפחה- אבל כמעט ואין לו מידע, רק כמה רסיסי סיפורים.

סבא ז"ל גר עם כל משפחתו ברובנה שבאוקריאנה של היום, בריה"מ של אז. הוא היה נשוי, עם ילדה קטנה. הייתה לו סבתא בת 92, בעלת שיער אדמוני ועם כל השיניים בפה. לאבא ולאחותי יש שיערות ג'ינג'יות שמבליחות לעיתים בשמש. הוא נלחם כחייל בצבא האדום ונפצע. בזמן המלחמה, כל המשפחה נרצחה. אני לא יודעת איך ומתי. אחרי שנגמרה המלחמה הוא מצא את אחיו, הם חזרו לרובנה, אבל לא היה שם כלום. לא עיר ולא משפחה.

סבתא ז"ל הייתה מפולין. היא ברחה עם אבא שלה להרי אורל שברוסיה, שם הם אכלו קליפות תפוחי אדמה.

אחרי המלחמה הם נפגשו. הם עוד גרו ברובנה כמה שנים (אבא שלי נולד שם) ובגלל שסבתא הייתה מפולין, היה אפשר לעשות "איחוד משפחות" ואחרי שלוש שנים בפולין הם עלו לארץ.

זה כל מה שאני יודעת, פחות או יותר. ההורים של אבא לא סיפרו לו ולאחיו כמעט שום דבר. אז, לא היה נהוג לספר על מה שקרה. לצערי הרב, הם לא האריכו ימים, בשביל שאולי יספרו לנו, לנכדות ולנכדים.

לאבא אין משפחה גדולה. יש לו בנות דודות ובני דודים ואח. (ומן הסתם כל משפחתם). הדוד שלו, שהיה מדבר איתו אידיש נפטר לפני שנה. לצערי הרב לא היינו הרבה בקשר. הם גרים בירושלים וכשהייתי קטנה היינו נוסעים לירושלים למשפחה של אבא. אני זוכרת את הדוד, תמיד היו לו בדיחות. בשנים האחרונות המצב שלו לא היה טוב בכלל. נפגשנו בחתונה משפחתית לפני שלוש שנים בערך. הייתה לו מטפלת והוא כבר לא היה במצב טוב. עכשיו כבר אין את מי לשאול.

אני שואלת את אבא אם רוצה לעשות טיול שורשים באוקריאנה. אבל הוא אומר שאין לו שם כלום ושהוא לא זוכר משם משהו. אני הייתי רוצה כן לבקר. כן לראות, לדעת, להבין מאיפה הגיעה המשפחה שלי. חלק מהזהות שלי, מהסיפור שלי, ממה שאני. הייתי רוצה לכתוב דפי עד ליד ושם, הייתי רוצה שעוד מישהו יזכור. שיידעו, שהיו אנשים פעם. אנשים שהיו ואינם. אבל אין שמות. אין תאריכים. אין סיפורים.

6 מיליון זה מספר עצום. בתוך ה-6 המיליון הייתה משפחה אחת. חלק מהמשפחה קיימת עד היום וממשיכה לגדול ולהתרחב. אבל חלק ממנה כבר איננו. חלק ממנה אפילו לא ידוע.

6 מיליון זה מעיין מספר מיתולוגי שאומרים אותו בחרדת קודש. מספר שמתלווה אליו זעזוע, הלם, כעס, כאב וצער. מספר שמשתק אותך. אבל כל אחד מה-6 מיליון האלו היה פעם אדם. היה פעם אדם שחי את החיים שלו. שהתחתן. שהביא ילדים. שהיה לו מקצוע. היה אדם שנשם, שחלם, שצחק, שחייך, שבכה. ואנחנו צריכים לזכור אותם. גם אם אנחנו לא יודעים את שמם. גם אם אנחנו לא יודעים את מקום קבורתם. גם אם אנחנו לא יודעים עליהם דבר.

יהי זכרם ברוך.