באוקטובר הקרוב, הבלוג שלי יחגוג 10 שנים להיווסדו. מה שאומר, שאני כאן כבר דיי הרבה זמן. וכשראיתי במערכת הנושא החם שמחדשים את פרוייקט אוהבים, עלתה בי צביטה של נוסטלגיה.

למי שלא יודע, כל 22 למאי בשנים 2004- 2007, הבלוגר ארז זוננשטיין יזם פרוייקט מיוחד בישראבלוג. פוסט חיובי על אהבה ועל מה שטוב לנו בחיים. וזה היה מקסים.

כל שנה השתתפתי בפרוייקט, וגלשתי קצת בארכיון שלי לבדוק מה כתבתי בשנים האלו. בשנה הראשונה של הפרוייקט הייתי בכיתה י"א, כתבתי פוסט רגיל למדיי המתאר את קורות ימיי ובחלקו האחרון של הפוסט כתבתי על הדברים המובנים מאליהם, שהם למעשה חיוביים ועושים לי טוב. בשנה השנייה של הפרוייקט הייתי בכיתה י"ב. הפוסט נכתב ממש בתחילת הטיפול שלי באנורקסיה נרווזה. כתבתי על הקושי שלי, על העצב שלי, על ההתמודדות שלי. כתבתי שזה שעכשיו קשה לי, זה רק מחשל אותי ומחזק אותי וזה בעצם הכי שמח שאפשר, כי יש בו אמת.  בשנה השלישית של הפרוייקט הייתי בשירותי הצבאי. כתבתי את הפוסט אחרי שיצאתי מקשר מעוות וחולני, שעשה לי רק רע. כתבתי על ההקלה ועל הרגשת השחרור. בשנתו הרביעית והאחרונה של הפרוייקט, הייתי לקראת סוף השירות הצבאי. ולמרות שכבר לקראת הסוף, כבר לא היה לי כל כך טוב בצבא, בכל זאת מצאתי את הדברים הטובים להישען עליהם.

ובכל פוסט שכזה, עלתה לי הרגשת נוסטלגיה. נזכרתי בעצמי של פעם. ואני קוראת וקצת צוחקת וקצת מתרגשת. והמילים שלי, של אז, הן כל כך אני. רק בגרסה יותר ישנה של עצמי.

ומה לכתוב היום?

עברתי כל כך הרבה שינויים מאז הפעם האחרונה שהשתתפתי בפרוייקט. החיים לקחו אותי לכל מיני מקומות ואני חושבת שבסופו של דבר הכל קרה על הצד הטוב ביותר. בספמטבר הקרוב אהיה בת 25. כשהייתי בתיכון, לא הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי מגיעה לגיל הזה. לא ידעתי מה יקרה ומה יהיה, אבל נדמה לי שהגעתי לאן שרציתי להגיע.

עוד קצת פחות מחודש אני מסיימת את התואר הראשון.

יש לי עבודה טובה, גם אם אתמול צעקו עליי ובכיתי ורציתי ללכת הבייתה ולשבור את הכלים.

בחודש הבא אני והחבר עוברים לגור ביחד. ואם אנחנו בנושא אהבה, אז מצאתי את אהבת חיי. נכון שאפשר לדעת רק לפני שמתים, אבל אני יודעת, כי זה כל מה שתמיד חלמתי עליו וככה דמיינתי שזה יהיה. וזה לא מלא בקיטש, ולא חף מקשיים. השבוע הייתי בחינה של בת של חברים טובים של ההורים. והיא אמרה לבעלה לעתיד- אתה החבר הכי טוב שלי. וחשבתי שזה הכי מקסים בעולם. כי אני מרגישה שהבן זוג שלי, הוא החבר הכי הכי טוב שלי. ואני כבר מחכה לרגע שנמצא את דירת החלומות שלנו, שנבנה ביחד את המקום שלנו ונתחיל לבנות ביחד את העתיד שלנו. אני לא מפסיקה לדמיין איך זה יהיה.

ובשבוע האחרון, על אף הלחץ בעבודה והמטלות החונקות בלימודים, הרגשתי פתאום ש- יהיה בסדר. שכל החלקים בפאזל מתחילים להתחבר.

אז, קוראיי האהובים. מאחלת לכם, וגם לי, שתמצאו את הטוב בכל דבר. האושר נמצא תמיד בפרטים הקטנים, בדברים האלו, שנראים לנו כל כך מובנים מאליהם. יש גם קושי בחיים וגם עצב. דברים רעים קורים כל הזמן. אבל לצד הרע, תמיד יש את הטוב. וכל קושי, הוא אתגר. וכמו שכתבתי פעם, בשנת 2005, זה רק מחשל ומחזק. ולא ידעתי כמה צדקתי.

אני מסיימת עם השיר "מחכה" שכתב עידן רייכל לריטה. השיר הזה, תמיד נוגע בי וגורם לי להתרגש. והוא תמצית האופטימיות.

יום אחד זה יקרה,

בלי שנרגיש משהו ישתנה

משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו 

ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד

זה יבוא בטוח בעצמו

כאילו היה שם תמיד 

וחיכה שנבחין בו .

וזה יבוא, אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו 

והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל

זה יבוא, כמו שהטבע רגיל

להיות שלם עם עצמו. 

יום אחד זה יקרה 

בלי שנרגיש, משהו ישתנה 

משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו

ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד

זה יבוא בטוח בעצמו

כאילו היה שם תמיד 

וחיכה שנבחין בו .

וזה יבוא, אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו 

והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל

זה יבוא, כמו שהטבע רגיל

להיות שלם עם עצמו. 

אז הנה אני. שוב כותבת כי כבר הגיע הזמן ומתחשק לי לכתוב.

אני נעה בין רגעי שמחה לעצב, בין תסכול לייאוש, בין חרדה להצלחה. המנעד הרגשי שלי הוא כמו של חתול ולפעמים מדהים אותי כמה הביטחון העצמי שלי שברירי.

כל פעם שמשהו לא מושלם בעבודה, או ששוב פעם אני לא עומדת ביעד, גורם לי לחשוב שאולי אני לא טובה בתפקיד שלי. אני כל כך רוצה להוכיח את עצמי לכולם ושזה לא מצליח אני נשברת. ועשיתי שיחה עם המנהלת שלי והיא אמרה שהיא תעזור לי בכל דבר, כדי שאני אצליח להוכיח את עצמי. אני מקווה שהחודש הזה הכל יילך טוב ואני אעמוד ביעד שלי. האמת שאני עובדת עם "מחברת מטלות", שזו פשוט מחברת עם כריכה קשה וצבעונית ואני פשוט רושמת בה הכל! כל דבר שאני צריכה לעשות, בין אם הוא הכי קטנטן, וזה ממש עוזר לי, כי ככה אני מרגישה שאני לא מפספסת כלום.

עוד חודש וחצי מסתיימים הלימודים.

היום קיבלתי מכתב מהאוניברסיטה על סיום חובותיי לתואר בחוג לסוציולוגיה- אנתרופולוגיה. אני צריכה לחתום על טופס סגירת ציונים ולהחליט באיזה פקולטה אני מקבלת את התואר. הממוצע שלי בחוג הזה הוא 82.77 דרך אגב. שזה, חביב. לא יספיק לתואר שני ואולי זה יגמור לי את כל ההתחבטות, אפילו שאמא שלי אומרת שהם משוועים לסטודנטים לתואר וכן יקבלו אותי. אז זהו, נותרו לי רק החובות בחוג לשירותי אנוש. 

לפני שבועיים הייתי צריכה להציג רפרט והרגשתי איך כל הבטן מתהפכת. שיניתי במקצת את הנושא, ולא הייתי בטוחה לגבי אופן עריכת המחקר. אבל בסה"כ ההצגה עברה יפה וכולם בכיתה פרגנו לי, ואפילו נתנו ביקורת בונה שבאה באמת ממקום של עזרה. קיבלתי כמה רעיונות לחשוב עליהם, ואני צריכה באמת כבר להתחיל לעשות את המחקר. אני עושה על הטרדה מינית במקום העבודה, אז אם יש מישהי שמוכנה להשתתף (בעילום שם כמובן), אני מאוד אשמח אם תשלח לי מייל.

לפני שבוע הייתי ממש מדוכאת. היה לי יום רע בעבודה, ידעתי שאני לא אראה את החבר שלי ולא רציתי ללכת ללימודים. הרגשתי כל כך מתוסכלת וחסרת אונים ומיואשת. בכיתי לחבר שלי שהקשר שלנו תקוע. שנמאס לי להתגעגע, שנמאס שדברים נתקעים ולא הולכים לשום מקום. שכל פעם אני מקווה מחדש שעוד מעט ונעבור לגור ביחד וזה לא קורה (לא באשמתו, כן?). שכל הזמן צריך לתכנן הכל מראש והכל סובב סביב זה. למשל, הוא מסיים לעבוד בשעה 22:00 ואני מסיימת ללמוד ב16:00. אז אני יכולה ללכת אליו ולחכות אצלו קצת יותר מ-6 שעות. ונכון שהוא גר ביחידת דיור, אבל אני לא מרגישה שזה הבית שלי, אני מרגישה שאני אצל ההורים שלו. אני לא מרגישה שם בבית בכלל. ואם לא, אז פשוט לא ניפגש. וזה מבאס אותי מאוד. אז נכון שנגור ביחד, זה לא ישתנה. שנינו נצטרך לעבוד וקשה. אבל הסיטואציה תהייה קצת שונה. כי אם אני אחכה שהוא יגיע, זה יהיה בבית של שנינו. הבנתם אותי?

הוא הגיע בערב אליי הבייתה עם זר פרחים, שוקולדים, כרטיס ברכה ונר ריחני. זה כמובן גרם לי לבכות עוד יותר. אבל דיברנו על הדברים וחשבנו מה הלאה, וחודש הבא המצב הכלכלי אמור להתאזן ונתחיל לחפש דירה ביחד.

חוץ מזה, היו גם ימים נחמדים.

היה את יום העצמאות. בערב יום העצמאות הלכנו לראות הופעות. לשמחתי לא היה הרבה דוחק וצפיפות כמו שנה שעברה. בשנים האחרונות, אני ממש סובלת מדוחק. ברגע שאני נמצאת במצב בו אני תקועה בין אנשים ולא יכולה לזוז, אני מרגישה סוג של חרדה. שאני לא יכולה לנשום ושאני עומדת למות באופן כללי. ממש חרדה. אולי אני נהיית קלסטרופובית. בכל מקרה, ההופעות היו טובות וכשמשינה עלו להופיע באיזה שתיים בלילה ועמדנו בשורה הראשונה וצרחנו את השירים, זה החזיר אותי לרגעי הטינאייג'ריות שלי.

וביום העצמאות עצמו היה ים ושמש. ויום אחרי זה חברה עשתה על האש. היו שם אנשים שאני לא מכירה ותמיד אני מרגישה מוזר ולבד, אבל הפעם דווקא התחברתי לאחת מהבנות מהחבר'ה שלי. אז נכון שהחבר שלה גס ובהמי, אבל פתאום ישבנו ודיברנו וגם היא לא מרגישה קשורה. אז אנחנו באחוות ה"לא קשורות". זה נותן לי את התחושה שאני לא לבד.

בתקווה לחודש מוצלח ופוסטים עם בשורות טובות.