שוב לא כתבתי זמן ניכר, אני מתחילה להזניח וזה לא בסדר מצידי.

אז השבועיים האחרונים עברו לי ממש מהר, במשרד אני לא עושה יותר מדיי, רוב הזמן אני מסתובבת בבסיס. הייתה לי עוד שמירת לילה, שעברה בסדר יחסית, ושמרתי שוב פעם. ממש טחנתי שמירות החודש הזה:/

הכל עבר לי ממש ממש מהר, סופשבוע קודם החבר בא אליי, והיה לנו נורא כיף.

חוץ מזה, גם הייתי אצל רועי, הוא הזמין את כולנו – "החבורה הישנה", אליו לכבוד היום הולדת. היה דיי משעשע.

כל השבוע האחרון עבר לי מהר.

כבר ביום חמישי באתי הבייתה יותר מוקדם, ועשיתי מקלחת ארוכה ומפנקת- מקלחת של סופשבוע.

ביום שישי בבוקר נסעתי לת"א, נסעתי עם קשת ברכבת, ועשינו צחוקים, וריחמנו על כל האנשים שאיתנו בקרון שצריכים לסבול אותנו. בעזריאלי נפגשתי עם חברותיי מהטירונות, כרגיל היה נהדר לראות אותן. אנחנו מתכוונות להקפיד לשמור על קשר, בכל זאת, הן חלקו איתי אוהל, היינו ממש כמו אחיות. וגם קניתי ארנק דיי מכוער. אני לא יודעת למה קניתי אותו.

חזרתי ברכבת האחרונה, שהייתה עמוסה עד מאוד. ישבתי לי דחוקה על המדרגות, אבל היה משעשע. היה ברכבת איזה זקן, בן איזה 95, אני חושבת שבלי שיניים. הוא היה לבוש ממש מצחיק – מכנסיים בצבע כחול, שעליהם הוא קשר מטפחות, והיה לו כובע עם פרחים, ואקורדיון, והוא התחיל לנגן ו"לשיר" – יותר נכון, לצווח. זה היה כל כך מצחיק, אני פשוט לא הפסקתי לצחוק.

בערב כאמור לא עשיתי כלום. אני כמו זקנה, הולכת לישון ב-11, כמובן אחרי שראיתי כוכב נולד, כי גרופיות זה אנחנו.

למחרת קמתי בתשע, ובהתקף של ניקיון קיפלתי כביסה וסידרתי את חדרי.

אחה"צ החבר בא אליי (הוא היה בבסיס בריתוק).

יום ראשון עבר נחמד, הייתי לבד במשרד והתחרפנתי שם.

אתמול לקחתי יום מנוחה. כאבה לי הבטן נורא, אז אמרתי למפקד שלי שאני לא מגיעה. אז נשארתי בבית, ונחתי, וקראתי. הכי כיף שאפשר. האחיות שלי בחופש, ואני דיי מתגעגעת ל"חופש הגדול", לכיף, לשחרור, לסרטי קיץ, לבילויים עד מאוחר גם באמצע השבוע... נכון, אני דיי נהנית בצה"ל, אבל לפעמים המסגרת הזו כובלת אותי.

אני מתגעגעת לחבר שלי.... הוא לא נמצא בבסיס כי הוא יצא לפעילות....

יש לי סלולרי חדש... להורים שלי נמאס לשלם את החשבונות פלאפון המופרזים שלי, אז עשינו מכשיר על שמי, והכל יהיה על חשבוני... אחלו לי בהצלחה, ושלא אפול למלכודת המינוס... (זה המכשיר החדש אגב:)

אז טוב, הגיע הזמן לומר את זה: אני יוצאת עם מישהו חדש. נכון, לא מזמן אני והחבר הקודם נפרדנו, וזה היה קשר ארוך וממושך, אבל לפעמים דברים מתגלגלים ומתפתחים. אני לא חושבת שאני עושה משהו רע או לא מוסרי, אני בטוחה שהוא המשיך הלאה... נכון שמדיי פעם אני חושבת עליו, תוהה מה איתו, נזכרת בו, בנו... אך זה הסתיים, ו אם להודות – תקופה ארוכה מדיי זה לא היה בסדר.

אז יש מישהו חדש, הוא נמצא איתי בבסיס, הוא פשוט ילד מתוק (ילד, הוא בן 20). הוא כבר היה אצלי בבית מספר פעמים, ההורים שלי מחבבים אותו, הוא מכין לי סלט, ואני מרגישה שטוב לי איתו. פשוט וטוב. לא רוצה יותר מדיי דרמות, וים מלא בגלים סוערים, רוצה ים שקט, עם גלים המתנפצים בעדינות אל החוף, ולא סערות. רוצה ללכת ביחד איתו, ולא להיות צל  חיוור.

ובכן, יום שישי באתי לבסיס, כי המפקד שלי הכריח אותי לבוא להרצאה בנוגע לב"ש ובמ"מ(בטחון שדה וביטחון ממחושב), למרות שהייתי בה יום קודם לכן. כזכור, יום שישי אין צבא. האמת היא שזה דיי הגיע לי, ועשיתי פשלה בנוגע לזה(למרות שזה לא היה אשמתי, אבל לי אין שום פלאפלים על הכתפיים, ואפילו לא דרגה על הזרוע), וסביר להניח שהייתי מקבלת תלונה ומשפט, בנתיים לא קרה כלום, אני מקווה שזה הסתיים בזה.

אחרי ההרצאה הייתי צריכה לנסוע אל החבר, שגר בירושלים, לעשות את השבת. המפקד שלי היה כזה חמוד, ולקח אותי לתחנת רכבת בהרצליה. משם- רכבת ואוטובוס, ועוד נסיעה עד שהגענו אליו הבייתה.

עליתי על אזרחי, וניגבנו חומוס עם בשר קצוץ מטוגן, והיה טעים וממלא. ואז הלכנו לנוח עד הערב. בערב הייתה ארוחת שבת, יחד עם כל האחים שלו (הם ארבעה בנים!) והאחייניות שלו – הן פשוט יצורים מתוקים וחמודים, היה מצחיק, ואז גרמתי לכולם לראות "כוכב נולד" (כי תת רמה זה אנחנו), ואז יצאנו לאבו גוש, עם עוד שני חברים שלו... ישבנו שם במקום כזה, והם עישנו נרגילה. טפוי.

היינו הרוגים מעייפות, וקמנו למחרת בשתיים בצהריים, ואכלנו על האש (אכלתי המון המון המון) תוך כדי בהייה ב"טרויה", ואז נסענו לבית של חבר שלו שהיה עם חברה שלו שם, ושיחקנו טאקי כמו ילדים מצחיקים.

ביום ראשון קמנו בחמש בבוקר כדי לחזור לבסיס, וכמובן שפספסנו את האוטובוס, הגעתי לבסיס רק בעשר. המפקד הישיר שלי היה באטרף עצבים. לפעמים מתחשק לי לענות לו, אבל הבנתי שעדיף לשתוק, ולא להוכיח אותם.

באותו יום נשארתי בבסיס, שכן הייתה לי שמירה, ביחד עם קשת, חברתי היקרה. הלכנו לאכול ארוחת ערב – פנקייקים שולטים, וישבנו עם כמה ידידים שלה במשך שעה בחדר אוכל. אח"כ הלכנו למשרד של ידיד שלה, וגם חברה שלה באה, וראינו כל מיני מצגות, עלינו לחדר, הלכנו להתקלח, ואני הלכתי לחבר.... כן, וישנתי איפה שהוא ישן (זה בסדר, אין שום שילוב ראוי בבסיס שלנו). אם היו תופסים אותי – חבל על הזמן, אבל זה לא ממש מגורי בנים, והרס"ר גם ככה לא מסתובב בבסיס בלילות.

בשלוש וחצי קמתי, כדי לעלות בארבע לשמירה. הייתה לנו שמירה מטורפת והזויה, עם בדיחות פרטיות וכל מיני סיפורים. זה כיף להישאר בבסיס בערב, כשיש חברה טובה.

איך שירדתי מהשמירה והגעתי למשרד, כולי הרוגה מעייפות, המפקד הישיר שלי תזז אותי. "לכי לכאן, תחזרי, תעשי". פשוט גרם לי להסתובב בשיא החום בכל הבסיס, שאני מתה לישון. אבל הוא היה חמוד ונתן לי לצאת הבייתה בשלוש. אמרתי לו שהוא המפקד הכי טוב בעולם.

וזהו, חזרתי הרוגה, ומשש ועשרים בערב ישנתי עד הבוקר. משובח.

זהו, מחר יש לי שוב עוד שמירה, נקווה שנעבור את זה.

הגיע הזמן לקצת כרונולוגיה ממה שעבר עליי בשבוע האחרון... הסוף למחסומי הכתיבה!

בצבא נחמד לי וכיף לי, המפקד שלי פשוט מתוק.יום אחד הוא אמר לי "חמודה" ואז הוא נבהל ואמר "אהממ סליחה, חיילת". זה היה כל כך מצחיק, הוא כזה חמוד. הוא נראה לי אוהב אותי, הוא נתן לי פעם לאכול מהאוכל בריאות שלו – זה פשוט זוועה.

אז כל יום אני נוסעת לבסיס, עושה הרבה כלום, ובתשע בלילה כבר נופלת למיטה. אלו הם חיי הג'ובניקים.

חוץ מזה, יש את קשת, החברה הכי הכי בבסיס. היא פשוט טרה לה לה (במובן החיובי), וכל כך כיף לי איתה, אנחנו עושות צחוקים כל הזמן, עושות שיחות על חשבון צה"ל, מציקות אחת לשנייה ב"עבודה" המרובה שלנו, הולכות לאכול צהריים ביחד ומביאות כמויות של עוגות למשרד, נוסעות יחד לבסיס ובחזרה, ושתינו "מאוהבות" (היא קצת יותר) בבחור אחד סקסי בטירוף מהבסיס. אנחנו אשכרה מתנהגות כמו ילדות קטנות: "ראיתי היום את ***!" "*** התקשר אלי למשרד!" ועוד כל מיני שטויות שכאלו.

התחלתי לצאת עם חבריי הישנים שוב, וזה דיי נחמד. היינו בנאפיס יום שישי אחד, ובדרך חזרה היה ערפל – ממש לא ראינו כלום. זה היה כה קריפי, וגיא ניסה להפחיד אותי ואת רועי ותיאר לנו כל מיני תסריטים מסרטי אימה, מה שגרם לי להתפוצץ מצחוק.

גם היינו בבית קפה דיי נחמד, שמעוצב כמו בית של מישהו, הזמנתי אייס קפה עם וניל פצפוצים, משהו בסט. רוב החברים שלי נמצאים בטכניון (עתודה), חרשנים שכמותם, אז רוב השיחות נסובו על הדברים האלו. פשוט שעמום. אני ורועי התחלנו להתכתב באס אמ אס, ולצחוק על כולם, זה כל כך מזכיר לי את התיכון. חוץ מזה, גם הייתה מיטל. אני שונאת את מיטל. היא כה כוסית. היא מהכוסיות האלו, שבכל מצב שבעולם, הן ייראו כוסיות על. כן, פייק מקנאת.

אה והיה שבועות. לא ממש הרגשתי באווירת חג, שכן מעולם לא הרגשתי שזה חג כלשהו, אבל קיבלנו חצי יום חופש מהצבא על חשבון המערכת! אז הייתה ארוחת חג, עם אחות של אמא שלי+בעלה+הילדים, וסבא וסבתא, והיה כל כך כיף, הבני דודים שלי כה חמודים ומתוקים. תמיד כיף לאכול עוגות גבינה, וגבינות, ובורקסים, אין כמו מאכלים חלביים... אבל לבשתי גופייה לבנה לכבוד המאורע.

יום שבת הייתי עם הילה בים, ישבנו ופטפטנו לנו. לא יוצא הרבה להיפגש כי היא סוגרת המון. חיל אוויר טוחנים ונהנים. כמובן שיצאנו עם נזקים, נשרפנו קשות.

לפני שבוע, ביום ראשון קרה מאורע מצער מאוד. איבדתי את משקפי השמש האהובות שלי ברכבת. כל כך אהבתי אותן, הן היו כל כך יפות. *דקת דומייה*.

יום ראשון שלאחר מכן (השבוע), קרה מאורע עוד יותר מצער. נסעתי ברכבת, ושתי דקות לפני שהייתי צריכה לרדת בתחנה שלי, הראש שלי הסתובב והתחלתי לראות שחור בעיניים. אז התיישבתי על הרצפה, וזה עבר. כשהגענו לתחנה וקמתי, שוב זה התחיל. פשוט לא ראיתי כלום, והתחלתי להתקדם ולנסות להבין מה קורה איתי. חיילת שהייתה שם שאלה אותי אם אני מרגישה טוב, אז עניתי לה שלא, ושתעזור לי לרדת לרציף. אז כמה חיילים חסונים לקחו אותי ושמו אותי על הרציף (לא ראיתי כמובן אם הם היו חסונים, זה בפנטזיה שלי). ואז התחלתי איכשהו להתאושש ולראות משהו. אז כן, התעלפתי ברכבת, ועצרו את הרכבת, וכל הרכבות ללא יוצא מהכלל איחרו באותו היום... אופס...

בקיצור, הזמינו לי אמבולנס, ולקחו אותי לרמב"ם, וזה היה מאוד מאוד לא כיף, שכן תקעו לי אינפוזיה. ונשאר לי שטף דם כי המחט לא נכנסה לוריד.

אז זהו פחות או יותר, היה לי כיף לכתוב פוסט קליל, קופצני ופקצתי.

לא יצא משהו... חג שמח!

#אחותי הקטנה צילמה#