טדם טדם, הגיע הרגע וסוף סוף קיצצתי את שיערי הארוך (עבר את קו החזייה) וצבעתי מחדש לחום כהה.

איזה יום נחמד.

גם יום חופש,

גם ירדתי במשקל (47.1 עכשיו),

וגם ביקור במספרה.

לדעתי יצא מהמם.

אז הפינות שאני אוהבת נמצאות בחדר שלי.

הראשונה זה המיטה, שאני נופלת עליה בסוף כל יום. קשה לי לקום ממנה בבוקר, ובמהלך רוב היום אני מחכה לרגע בו אלך לישון. כמובן, יש את הדובונים שלי, שאני תמיד ישנה איתם ותמיד בבוקר הם אף פעם לא נמצאים במקום המקורי שלהם- הכבשה, שפעם ראיתי אותה באיקיאה והכרחתי את אמא לקנות לי אותה, הכלב- שההורים שלי קנו לאחותי והתעקשתי עליו גם, והדובונים החמודים שלי שהחבר שלי הביא לי פעם.

פינה שנייה שאני אוהבת זה השידה. זו שידה ענתיקה,שסבא שלי שיפץ,בעלת שלוש מגירות, שהחלק העליון שלה נפתח כלפי חוץ- ממש כמו שולחן. במגירה העליונה נמצאים התחתונים והחזיות שלי, במגירה השנייה נמצאים כל מיני מוצרי קוסמטיקה למינהם, במגירה השלישית יש גרביים. בחלק העליון יש מין מדף כזה, שמתחתיו יש שלוש מגירות- באחת יש גומיות לשיער, בשנייה יש קרם ידיים עם פצירה ומספריים קטנות, ובמגירה השלישית אני שומרת את הגלולות שלי. על המדף שמעליהן מונחים הלקים שלי, המתקן לעדשות, הבושם והתכשיטים.

כמו שאפשר לראות, גם המנורה עתיקה, ועל השידה הזו תמיד מונח ספר או עיתון, יחד הסלולרי שלי. בצד יש נר, שמן גוף מחבר שלי, ומפיץ ריח טוב.

אני גם אוהבת את הוילון מאחורה, לדעתי זה ממש יפה שיש שילוב בין שני צבעים, וששמים על הוילון כל מיני קישוטים.

פינה אחרונה שחביבה עליי- מדף הספרים. אין לי הרבה ספרים, את רוב הספרים שקראתי שאלתי מהספרייה או מחברות (אהמ מורן אהמ). כאן נמצאים הספרים שלי- ספרים שקניתי או קיבלתי במתנה או שסתם היו בבית ופשוט התחלתי לקרוא (כמו את "המאהב" למשל). יש פה את כל הספרים של הרלן קובן שיצאו בעברית- אני מטורפת על הספרים שלו, הספרים שלו הם היחידים שאני קונה ככה סתם, שהם לא במבצע או הנחה. וכמעט את כל הסדרה של הארי פוטר (חוץ מהשניים הראשונים)- כי התמכרתי לזה בכיתה ח', ויש דברים שאי אפשר להפסיק.

כמובן, יש לי אהבה לספרים, וזה עושה לי טוב לחזור ולקרוא ספרים אהובים, וכולי תקווה שהמדף הזה יתמלא.

היה לי שבוע ממש מחורבן, וגם חטפתי התקף חרדה (או זה מה שאני חושבת שזה היה).

אז ביום רביעי אני והבחורה שעובדת לצידי, רבנו ממש. בעיקר על נושאים בעבודה, אבל זה גלש ליותר מזה.

באותו יום הייתי צריכה לישון בבסיס, עקב טיול שהתרחש יום למחרת.

ישבתי בחדר שלנו, וסיימתי לדבר בסלולרי, והיא בדיוק באה, כולה עצבנית, טרקה את הדלת כל כך חזק, ופשוט התחלנו לריב. רבנו בצרחות איומות, עם בכי (היא צרחה עליי בעיקר, כמעט לא נתנה לי להשחיל מילה), ואני, שבכלל היה לי מצב רוח מחורבן לקחתי את העניין מאוד קשה. שמתי עליי את המדים, ובלי לחשוב יותר מדיי יצאתי מהבסיס והלכתי הבייתה (יותר נכון ניסיתי לתפוס טרמפים). התקשרתי לחבר שלי, בוכה בהיסטריה, ואמרתי לו שאני הולכת הבייתה ולא חוזרת לבסיס יותר לעולם. מצידי להיות נפקדת.

כל הדרך ברכבת רעדתי ובכיתי, וכל האנשים הסתכלו עליי. איזו חיילת אפילו נתנה לי נייר טואלט.

הגעתי הבייתה, וחברה שלי, המאבחנת, התקשרה אליי. סיפרתי לה מה קרה, ואמרתי לה שאני בוכה ולא מסוגלת לנשום. היא נורא נבהלה ואמרה שיש לי כנראה התקף חרדה ורצתה שנתקשר לפסיכולוג, אבל סירבתי בתוקף, והיא ניסתה להרגיע אותי. הלכתי למקלחת לשטוף פנים והתחלתי לנשום לאט לאט ולעצום עיניים, וזה עבר.

באותה זמן היא התקשרה לבחורה שרבתי איתה וצעקה עליה.

אחרי שנרגעתי והתקשרתי שוב- אותה בחורה התנצלה, ודיי השלמנו. בטיול היה קצת מוזר, אבל היום היה הכל בסדר, כמו כרגיל.

אני לא זוכרת שאי פעם רבתי ככה עם מישהו, או שצרחתי ככה.

עוד דבר מעצבן, זה שהחבר שלי באבט"ש. בבסיס קטן של חיל הים, כולה 10 אנשים, ובגלל איזה פרוטקציונר שקימבן את עצמו להיות סמל תורן, החבר שלי, שעוד ארבעה חודשים משתחרר, היה צריך לעלות למגדל ולעשות שמירות 2-6. לשמחתי הרבה הוא חוזר הבייתה מחר, ויום שלישי הוא יבוא אליי, וגם חמישי.

ועוד שבועיים הוא שוב סוגר שבת. אופ. שונאת את הצבא הארור הזה.

ראיתי השבוע את המחזמר מאמה מיה, את הבכורה. קיבלנו כרטיסים בחינם מהצבא, וזה היה ממש נחמד. ישבנו למעלה ביציע, בצד, וראינו שהכרטיסים של המקומות הגרועים יחסית עלו 179 ₪. אני לא רוצה לתאר כמה האנשים שישבו במקומות הטובים שילמו.

המחזמר מקסים, עשו עיבודים ממש יפים לשירים ואני באמת לא חובבת של אבבא.

היה לנו טיול של כל הפלגה יום חמישי (זה שלא רציתי לצאת אליו, וחשבתי לדפוק נפקדות לצורך זה).

הטיול היה נחמד מאוד. אבל התכנון היה קצת לקוי.

התחלנו קודם כל הקיאקים, בגושרים. אני מפחדת פחד מוות מהדברים האלו, אני אוהבת את רגליי יציבות על הקרקע. תודה. מה גם שהייתי קטנה כמעט טבעתי באבובים בלונה גל (הנה עוד פרט מרגש וסוחט דמעות שלא ידעתם עליי).

בהתחלה היו לי דפיקות לב נורא נורא חזקות, אבל אח"כ הסתדרתי. אני ועוד חברה שלי נשארנו על הקיאק הגדול לבדנו, שתי הפחדניות. כל פעם מצאנו לנו אנשים אחרים להיות איתם, ואף פעם לא הפילו אותנו למים!

רוב הזמן אפשר לשכב בסלבט ולהפקיר את גופך לשמש. וכן, נשרפתי קלות.

אחרי זה, זה היה מעייף מאוד, הלכנו לזויתן. שזה תכנון גרוע, כי פשוט אין כוח וחם מאוד, ומה גם שהשמורה נסגרת בחמש בערב. אז עשינו מסלול קצר, עד שירדתי את הירידה (בחיל ורעדה, יש לי גם פחד גבהים בנוסף לפחד מטביעה מקיאק), כבר היינו צריכים לחזור. אבל להפתעתי הלכתי עם כל החניכים בהתחלה והגעתי יחסית ראשונה. ונתפסו לי השרירים בטירוף.

חזרנו לבסיס בערב.

באתי לחדר, פשוט התפשטתי ונשארתי עם בגד ים, העפתי את כל הבגדים לרצפה ורצתי למקלחת, ותפסתי ראשונה את המקלחת! ובדרך כלל אני לא נשארת ככה סתם עם תחתונים וחזייה, אני שמה מגבת, ומסדרת את הבגדים שלי... זה מראה עד כמה הייתי נואשת למקלחת.

אחר כך היה לנו ערב פרידה מהמפקד הבכיר שלי. הקרינו סרט (וכן, גם אני הופעתי בו למבוכתי הרבה), והוא אמר מילות פרידה ותודה (הוא אף הזכיר את שמי). וזהו, אז היה על האש.

נשארתי עם עוד שתי חברות עד ממש שהכל נגמר, כי חיכינו לאבא שלי שייקח אותנו.

תכלס היה דיי נחמד, מה ששמחתי זה לפטפט עם אנשים, ובעיקר להכיר עוד קצת את החניכים, שבדר"כ אנחנו לא ממש מכירים אותם...

ביום שישי עשו לגבי מסיבת הפתעה, בפאב.

החברה שלו ארגנה את הכל, היא ממש השקיעה, הזמינה לכל אחת שני צ'ייסרים, ושתי קערות צ'יפס, שתי מנות של שניצלונים בבצק בירה ושתי פלטות מטוגנים.

חתיכת השקעה.

היה נחמד מאוד.

אני מאוד מתגעגעת לחבר שלי, ואין לי סבלנות לחכות ליום שלישי, שהוא יחזור הבייתה.

נקווה שיהיה שבוע יותר טוב.

וול, הרבה זמן לא עדכנתי. משהו כמו שבועיים...

אז בנתיים עם החבר הכל הולך מצויין, ואפילו יותר טוב מקודם. אנחנו יותר עושים דברים, פחות מתנהגים כמו זוג נשוי. וכשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי אני מרגישה כאילו הוא באמת מרגיש ככה ולא אומר את זה כדי לרצות אותי. אני מכירה אותו, הוא בחור טוב, לא אחד שמשחק משחקים, ואני בטח שלא אחת כזו.

הוא פשוט חמוד ומתוק ואני מקווה שזה יהיה ככה לתמיד.

הוא גם הכין לי הפתעונת קטנה: הוא הביא לי עם שליח (חבר מהמחלקה שלו) למשרד קופסה בצורת לב עם שוקולדים בצורת לב בעטיפה אדומה, וסוכרייה על מקל בצורת לב, ונשיקות כאלו מגומי, ועלה בצורת לב, ולב פרוותי שכתוב עליו "מכל הלב", ועלים בצורת לב. ואף פתק בצורת לב. את כל הלבבות שבעולם!

זה היה כזה מתוק והתרגשתי וכל הבנות התמוגגו.

הוא בא אליי ביום שישי בצהריים, ובערב יצאנו לפאב עם חברים.

וביום שבת הוא אפילו קם לפניי! שזה הישג. ההורים שלי בערב נסעו לקרובי משפחה שלנו על הכרמל, אז הצטרפנו גם. ישבנו בג'ירף, ואכלנו אוכל פשוט מעולה: עוף בלימון עם אורז מטוגן ומנה חריפה של נודלס עם כל מיני דברים מאוד לא כשרים בפנים (מפתיע, בדרך כלל אני לא אוהבת אוכל אסיאתי).

אחרי זה לקחתי אותו למרכז פנורמה, משם אפשר לראות את כל הקריות המנצנצות ואת מפרץ חיפה, וזה אחד הנופים היותר יפים. הראיתי לירושלמי את חיפה!

ואח"כ ישבנו בעוד בית קפה חביב, עם מלצר מצחיק, ושתינו שייקים מגניבים וחלקנו סופלה שוקולד.

בקיצור, שחיטות. בכלל, השבועיים האחרונים היו מלאי ארוחות שחיטות. אני דיי מקפידה, אבל הגיע הזמן לחזור לשמור קצת יותר! אני דיי מרוצה מאיך שאני נראית כרגע, אם אני ארד עוד זה יהיה סבבה, אבל אני לא אתחרפן בגלל זה. פשוט להשתדל להקפיד ולצמצם את הארוחות שחיטות לארוחות שוות באמת.

עשיתי עם המפקד שלי שיחת מוטיבציה בסגנון אני-מרגישה-שלאף-אחד-לא-אכפת-אתם-נותנים-לי-להרגיש-אפס-אני-שונאת-את-המקום-הזה.

אז כן, זו הייתה שיחה נורא קשה.

מבחינת התחום המקצועי, הוא אמר שאני חושבת שיש לי את התפקיד הכי מפגר בעולם ושאני מתייחסת אליו ככה, וככה מתייחסים אליי. ושכנראה המפקדים הבכירים מתייחסים אליי באותה צורה בגלל זה. זין. אבל מצד שני הם מתחלפים, אז תהייה לי הזדמנות להוכיח את עצמי.

והוא אמר לי להתחיל לחייך ולדבר עם אנשים, כי מרוב שאני כל כך מדוכאת ורוצה לבכות כל היום, אנשים חושבים שאני סנובית ושאני חושבת שהם לא לרמה שלי. זונות!

טוב, זה לא ממש אכפת לי, אני יודעת שאלו לא האנשים היותר קרובים אליי, ואני לא יכולה לאהוב את כולם. אם יש משהו שאין בי- זה צביעות והתלקקות. סורי, זה יותר מדיי קשה.

אולי זה באמת יהיר, אבל יש בי עומק מסויים, שאין לכל כך הרבה אנשים אחרים.

אז החלטתי, שאת אלו שאני כן אוהבת ומסתדרת (טוב, זה בעיקר הבנות, כי איתן אני יושבת ומקשקשת וישנה ומתקלחת)- אני אנסה להיות יותר פתוחה ויותר לדבר ויותר להתעניין. ונראה לי שזה מצליח לי, פחות או יותר.

לפעמים פשוט נמאס לי.

אבל המפקד שלי היה ממש בסדר, והוא אמר שהוא מוכן לבוא איתי לפסיכאטר, כדי שביחד נשב ונדע איך לעזור לי.

בלה, צבא זה לא כיף.

המפקד הבכיר שלי לקח לי את הכומתהL והיא מהממת. אני מקווה שהוא לא איבד אותה, כי הוא כזה מעופף.

ביום שישי הייתי במצעד הגאווה עם אחותי.

כן, אחותי לסבית. והיא לא גברית ומגעילה. היא יפה ועדינה וכוסית. ובבית שלנו מקבלים את זה כאילו זה הכי טבעי בעולם.

אז יותר מזה שזה מגניב וצבעוני, הלכתי להפגין תמיכה. קודם כל באחותי. להראות לה שאני אוהבת אותה ומקבלת אותה כמו שהיא. וגם כדי להפגין תמיכה בחופש הביטוי. בדמוקרטיה. היו שם חרדים שהפגינו, ואני ואחותי נופננו להם מול העיניים עם הדגלים.

אני לא מבינה מה טמא ומה חטא. אהבה זה אהבה. אנחנו אנשים וזה לא עניינו של אף אחד מה כל אחד עושה במיטה שלו.

זה היה מרגש, לראות אנשים שלא מתביישים, ורוצים להראות לעולם שזה בסדר, גם ככה.

אז בשיא התלהבותי קניתי צמיד ודגל, והיה כל כך חם שנזלתי.

אבל היה כיף.

חבל שהיינו צריכות לחתוך מוקדם בגלל הרכבת הארורה.

תמונות!

לאחרונה אני קוראת הרבה פוסטים בבלוג mybody, וכל פעם אני מזדעזעת מחדש, גם מהכמות העצומה של בנות שהוטרדו/נאנסו, ובעיקר מהתגובות, כמו למשל בפוסט הזה.

מרגיז אותי לקרוא שיש גברים (מצטערת על ההכללה, אבל רוב התגובות שאני מדברת עליהן הם של גברים) שפשוט חיים אי שם בתקופת התנ"ך.

אני פונה לכל אותם שלא התקדמו, שעדיין תקועים בדעות החשוכות והקדומות שלהם.

אז שלא יהיו אי הבנות.

אונס, מבחינתי, זה רצח. רצח של נפש. הטרדה מינית, זה מאוד לא נעים. זה מאוד פוגע ומכאיב באותה מידה.

וזה הכי כואב כשזה בא ממישהו שאת מכירה.

בחורות שנאנסת, זו בחורה שנשארת לה צלקת לכל החיים.

נכון, אני מאמינה שעם טיפול פסיכולוגי, והמון תמיכה, אפשר להשתקם פחות או יותר, אפשר לתת אמון בגברים. אפשר להפסיק להיגעל מהגוף שלך ומתחושת האשמה.

אף אחת, אף אחת לא הייתה רוצה שיאנסו אותה.

אף אחת לא הייתה רוצה שמישהו יפלוש לה לגוף הטהור שלה, יחלל אותה.

לאף אחת ואחד זה לא מגיע.

אין, שום דבר רע שמישהי או מישהו יעשו- זה לא מגיע להן.

תצאו מנק' הנחה שהיא ביקשה את זה.

אף אחת לא מבקשת את זה.

לא באמת.

יש בחורות שאולי זו הפנטזיה שלהן, של אונס ושל שליטה, אבל זה בגדר פנטזיה. גם אם היא רק מפנטזת, היא לא באמת רוצה את זה.

אישה, היא בנאדם, היא אישיות בפני עצמו. אין לה שום חובה לספק את הפרטנר שאיתה.

כן, גם אני מפלרטטת. וואלה, אני נהנית מזה, וכן, אני מודה בפה מלא- זה בהחלט מעלה לי את האגו.

וכן, היו בחורים שפילרטטו איתי, שגרמו לי להרגיש מיוחדת- כשזה לא היה ככה.

אבל זה חלק ממשחק. מחיזורים.

מותר לכל אחת לפלרטט כמה שהיא רוצה. ולגעת. ולצחוק. ולדבר גסויות.

תצאו מזה.

"לא" זה "לא" זה "לא."

לא תמיד בא לנו לשכב, ולא תמיד יש לנו חשק, וקורה שפתאום כואב, או אין כוח, או שפתאום נזכרנו בריב עם אמא שלנו מהבוקר וזה שיש לנו משהו ממש דחוף לעשות וזה מוריד איתנו.

לפעמים הבעייה היא איתכם, שאתם פתאום לא עושים לנו את זה, או שיש לכם ריח רע מהפה או מהרגליים.

וכן, זה קורה גם בצד השני.

כמו שלכם לפעמים לא בא על הבחורה, גם לנו לא בא על הבחור.

אנחנו רק בני אדם, זה קורה.

ולכל אלו שטוענים שנורא כואב להם בביצים, רחמים.

באמת, אני מזילה דמעה מזוית העין.

אז אני מסכימה, זה לא נעים, זה לא כיף, זה קצת משפיל שאומרים "תלך תאונן בשירותים".

אני מסכימה.

אבל אני לא חושבת שבגלל שלמישהו יש כאב ביצים או שהוא נורא חרמן או נורא בא לו- מישהי צריכה לספק אותו כי היא לא רוצה.

הרבה יותר כואב שחודרים בכוח.

הרבה יותר כואב לוותר על הכבוד העצמי שלך ולהרגיש כל כך מושפלת.

אני אומרת מניסיון, עליי כפו. ואני עשיתי דברים כי לא היה לי נעים. וזה לא צריך להיות ככה.

ממש לא.

ובאמת חשוב לי שהחבר שלי יהנה שהוא איתי. ואני אעשה הכל כדי שהוא יהנה ויהיה לו טוב ויגמור חמש פעמים.

זה לא שאני חושבת רק על עצמי.

אבל אני בטוחה שהוא יבין, אם פתאום כואב לי, או לא בא לי להמשיך עד הסוף.

אז הוא יתבאס, אולי, אבל לא יכריח אותי.

כי במערכת יחסית, יש דבר כזה שנקרא הבנה וויתורים.

וכשאין מערכת יחסית- אני לא חושבת שמישהו חייב למישהו משהו.

נמאס לי מהדעות האלו של "היא ביקשה את זה" או "היא צריכה לספק אותו".

כי היא לא.

אף אחת היא לא צעצוע.

אנחנו בני אדם, ויש לנו רגשות.

רק רציתי לומר את דעתי.

אני מקווה שרוב הגברים הם לא ככה.