לכבוד הנושא החם פתחתי את האלבומים הישנים שלי, אלו שלא פתחתי מזמן.

אני ואחותי הסתכלנו בתמונות, העלנו זיכרונות, צחקנו.

לילדים שלנו לא יהיו אלבומים ישנים. הכל יהיה דיגיטלי, ובפייסבוק.

 היום ט"ו באב ומחר אני והחבר חוגגים חצי שנה רשמית ביחד.

אפשר לומר שהסיפור שלנו יכול להופיע בסיפורי האהבה של סלקום, איך הוא התאהב בי מהרגע הראשון, עזב זוגיות של 10 שנים (לא רצופות) ואיך אני סוף כל סוף הבחנתי במה שהיה לי מתחת לאף.

אני יכולה לכתוב פה המוני מילים קיטשיות על אהבה וחיבור ומיוחדות ולעטר את הכל בלבבות ורודים.

אהבה אמיתית, אהבה אמיתית כמו שיש לי, לא נראית כך.

אהבה אמיתית זה שאפשר לדבר על כל דבר. ואפשר להרגיש חופשיים אחד ליד השנייה.

אהבה אמיתית זה שאני משאירה אצלו מברשת שיניים ומברשת שיער ודאודורנט ונוזל ומתקן של עדשות וקרם גוף וסבון פנים ושיש לי את המפתח לדירה שלו.

אהבה אמיתית זה שאני יכולה להיכנס למיטה עם טי שירט שלו ותחתונים והוא עדיין יחשוב שאני הכי יפה וסקסית שיש. גם בבוקר.

אהבה אמיתית זה שהוא מכין לי אוכל ואני שוטפת כלים.

אהבה אמיתית זה שאפשר סתם לשבת ביחד מול הטלוויזיה.

אהבה אמיתית זה להראות דאגה ואכפתיות ולהתקשר להגיד לילה טוב וסתם לקשקש ולשלוח סמסים חמודים ושהוא שולח לי סמס בלילה כשהוא הגיע והכל בסדר. אהבה אמיתית זה לשמוע שהוא חולה ולהיסחב בתחבורה ציבורית בכל חיפה רק כדי להגיע אליו ולתת לו את החיבוק שהוא צריך.

אהבה אמיתית זה לתת תשומת לב. במכתבים, בפתקים, במתנות קטנות. זה כשאני מסתובבת בחנות וקונה לו חולצות כי חשבתי עליו והוא זכר שאני אוהבת מוצרי טיפוח בסגנון של "סבון של פעם" ולקנות לי מארז.

אהבה אמיתית זה שאני יכולה לאכול לידו. וזה יהיה בסדר אם לא הספקתי לעבור אצל אשת השעווה.

אהבה אמיתית זה שאני שוכבת איתו אני מרגישה אחרת ממה שאי פעם הרגשתי. שאני מסוגלת להשתחרר וליהנות.

אהבה אמיתית זה להתגעגע אליו, לחשוב עליו, לחכות לרגע שניפגש. לשנינו עדיין יש פרפרים בבטן.

אהבה אמיתית זה לדעת להחמיא, לפרגן, לעודד, להקשיב ולתמוך.

אהבה אמיתית זה לדעת לבקש סליחה.

אהבה אמיתית זה כשאני מתעוררת בבוקר לצידו ובמקום להיות עצבנית כהרגלי על הבוקר אני מחייכת. זה להעביר את היד על הזיפים שלו ולדעת שזה הגבר שאני רוצה להיות איתו.

לפני שבוע אמרתי לו שאני והוא זה לתמיד. הוא חשב שזה מתוך שיכרות. בבוקר אמרתי לו בדיוק את אותו הדבר.

יום שלישי – 20.7

אני, אמא ואחותי נוסעות לת"א.

אנחנו מתחילות במתחם "התחנה" ליד נווה צדק (מומלץ ביותר!). אנחנו יושבות בבית קפה עם שירות סופר נוראי- לוקח המון זמן עד שבכלל מתייחסים אלייך, עד שהאוכל מגיע ועד שמביאים את החשבון. אנחנו מקבלות ארוחת בוקר מלאה בדוגמיות שעולה במחיר מופקע.

אחרי הסיבוב בתחנה אנחנו ממשיכות בדרכים הרגילות והידועות – אלנבי, קינג ג'ורג וביקור בסנטר לקינוח.

אני יוצאת עם רכוש רב: שתי זוגות נעליים, שמלה, בגד גוף, תיק קטן ומשקפי שמש מפלסטיק.

אחותי קיבלה מתנה עדשה חדשה.

אחרי היום המעייף אני נוחתת מהרכבת היישר אצל החבר שלי. אני עושה מקלחת מהירה ונופלת על המיטה בניסיון לנוח. אנחנו רואים קצת "הישרדות" ואז צריך להתארגן ליום הולדת של חברה מהלימודים.

אני לובשת את השמלה החדשה והנעליים החדשות, מתאפרת, מתבשמת ויוצאים.

אנחנו מגיעים לפאב, שולחן היומולדת עמוס באנשים שאף אחד לא מכיר את אף אחד.

אני והחבר מאתרים חברות מהלימודים ומעבירים איתן את רוב הערב.

אני שותה חצי ווינשטפן ושני צ'ייסרים של וודקה לימונים. בדרך לשירותים עם נערת היומולדת הברמן מפנק את כל אחת בצ'ייסר של וודקה קרמל.

מישהו התחיל ליד החבר שלי. זה היה מאוד משעשע.

ישבתי לבד על המעקה (זה היה בחוץ) ואז ניגש הבחור שראה אותי ליד השירותים.

הוא שאל אם לשבת. הייתי קצת תחת השפעת אלכוהול ולא הצלחתי למצוא משהו מתוחכם להגיד בסגנון "אבל חבר שלי יקנא אם מישהו יתפוס לו את המקום" אז פשוט אמרתי "כן".

הוא התחיל לפתח איתי שיחה, תוך כדי החבר שלי חוזר ומתיישב מולנו. הוא נועץ בבחור מבטים של "עוד שנייה ואני יורה בך". כשהבחור ביקש מספר טלפון החבר קפץ ואמר "שחרר אחי, היא תפוסה חזק". הבחור התנצל ואמר לחבר שלי שמאוד כיף לו והלך.

אותי זה שעשע, את החבר שלי קצת פחות.

אחרי שהתחיל להתפזר האנשים, אני והחבר, יחד עם נערת היומולדת וזוג נוסף נוסעים לפאב אחר. אנחנו שומעים את המצעד של שנות ה-90 ושרים בקולי קולות.

בפאב אנחנו פוגשים ידיד של נערת היומולדת.

אני מזמינה חצי מרפיס וצ'ייסר של אבסולוט. אנחנו צוחקים ומרימים לחיים.

מי שחבר שלי בפייסבוק זכה לראות תמונות שלי שיכורה קלות.

יום רביעי – 21.7

אני מתעוררת עם מעט הנגאובר, מוקדם מדיי.

אני והחבר שלי מבלים בהתמרחות במיטה רוב היום.

הוא מכין לי אוכל ואני שוטפת כלים.

אנחנו צופים בפרקים ישנים של "חברים" ובסרט רומנטי.

אנחנו מכניסים את החתולה פנימה ואני מעבירה את רוב הזמן בללטף אותה ובלשכנע אותה להתחנף אליי. החתולה הזו מתוחכמת, היא יודעת שאני מתה עליה ושהיא לא צריכה להחנף.

בערב אנחנו יושבים מול "כוכב נולד" על הספה, כשאני לובשת טי שירט שלו ותחתונים.

והכי כיף לי ככה.

מי שמבקר בבלוג שלי, יכול לשים לב לרשימת הספרים האהובים בצד. כבר קיבלתי הרבה תגובות על אורכה של הרשימה ואיזה ספר הוא האהוב עליי.

אתמול דיברתי עם ההורים על הנושא של קריאה. אני תפסתי מהר מאוד את עניין הקריאה. בכיתה א' כשכולם כתבו עם ניקוד, אני מהר מאוד וויתרתי עליו, כי הבנתי את המילים מבלי הניקוד. מעולם לא כתבתי עם שגיאות כתיב או שגיאות תחביר. תמיד בהבנת הנקרא הציונים שלי היו גבוהים. עד היום אני שומרת את התעודות של כל השנים, ותמיד היה כתוב לי (ביסודי) שאני טובה מאוד בהבנת הנקרא ובכתיבה, אבל חייבת להשתפר בחשבון.

ודבר נוסף- אני קוראת מהר. מאוד מהר. ספר ממוצע של 200- 300 עמודים אני מסיימת תוך שלוש שעות בערך. אנשים תמיד נדהמים מהקצב בו אני קוראת ספרים וקוראת בכלל. את אחד הספרים של הארי פוטר – קצת יותר מ-800 עמודים קראתי בבערך שש שעות.

בצבא תמיד היו צוחקים עליי איך בכל יום יש לי ספר אחר על השולחן של המשרד.

אמא שלי תמיד הייתה מקריאה לי ולאחיות שלי ספרים, אבל אני זו שקוראת הכי הרבה.

יש לי שתי אחיות, אחת קוראת לפעמים ואחת לא קוראת בכלל.

אבא שלי אמר שאחותי הצעירה קוראת רק בתנאי שהספר ממש יגרה אותה ואני (ילדה טובה שדומה לאבא) קוראת הכל.

וזה נכון. אני יכולה לקרוא כל דבר. גם אם הספר ישעמם אותי – אני אקרא אותו עד סופו.

אם מישהו יעבור על הרשימת ספרים בצד – הוא יקלוט הרבה סגנונות שונים.

את הרשימה התחלתי בערך בכיתה י"א. חשבתי לעצמי שספרים הם חלק משמעותי ממני ומחיי, אז למה שלא אעשה רשימת ספרים בצד. עם השנים היא פשוט התארכה וגדלה, אין לי ברירה אלא לעשות רשימה נגללת.

ברשימה (נכון להיום) מצויינים 267 ספרים (אם לא התבלבלתי בספירה).  אלו הספרים שאהבתי. קראתי הרבה יותר, אבל היו כאלו שלא אהבתי במיוחד. כמובן, זה לא כולל את הספרים שקראתי בתור ילדה/ נערה.

אז מהו הספר האהוב עליי?

לפני שנה בערך חברה ביקשה ממני המלצה לכמה ספרים טובים. כמובן שזו הייתה רשימה ארוכה מאוד ואני מקווה שהיא נהנתה.

קשה לי מאוד לבחור את הספר האהוב והמיוחד והמומלץ.

אני אנסה לבחור מספר ספרים וגם להסביר למה (כדי שיהיה ערך מוסף לפוסט הזה!)

אז למען הסר ספק – כל הספרים ברשימה בצד הינם מומלצים וכן, קראתי את כולם, וכן, אני זוכרת את העלילה. אז נתחיל:

ספרים שהשפיעו עליי:

אלו בעיקר ספרים שגרמו לי לחשוב אחרי הקריאה שלהם. אני לא יכולה להסביר את התחושה הזו, אבל אחרי  שסיימתי לקרוא המשכתי לחשוב על הספר במשך כמה ימים.

* הספרים של ג'ודי פיקו – ההסכם, שומרת אחותי, המעגל העשירי. הספרים של ג'ודי פיקו כולם על נושאים כואבים ולא נעימים בחיים. מה שאני אוהבת בספריה שאין רע ואין טוב מוחלט. את "שומרת אחותי" אהבתי במיוחד (אל תראו את הסרט, תקראו את הספר). קראתי אותו מספר פעמים ובכל פעם בכיתי מחדש. פה יש עליו המלצה שאותה כתבתי.

* אני, כריסטיאנה פ'-  המלצה שאותה כתבתי.

* הלנה על הגג/ יורם יובל- ספר מדהים על בחור שעושה מילואים בלבנון, במחנה הפליטים אנצר.  אם אתם אוהבים פסיכולוגיה, יורם יובל שהוא פסיכולוג במקצועו כתב גם הרבה ספרי פסיכולוגיה- אחד מהם -"סערת נפש"- קראתי והוא מומלץ.

* אלגנטיות של קיפוד/ מוריאל ברברי

* זה לא שאני לא אוהבת /אורית הראל

* אותה אהבה, כמעט/ מירי רוזובסקי

*והיום איננו כלה/ צ'ינגיס אייטמטוב

* דור הפרוזאק/ אליזבת וורצל

* ואל אישך תשוקתך/ נעמי רגן

* אכולות /רותי זוארץ

* היה לך מזל/ אליס סיבולד- ספר מאוד קשה. הכותבת עברה אונס והיא מספרת על החוויה ועל מה שקרה לאחר מכן.

ספרי מתח:

* הספרים של הרלן קובן – הנעלמים, התמימים, דם חם, משחק הציד, ההזדמנות האחרונה, דיו חיוור (הכי טוב), היער, הבטיחי לי, אל תגלה (הכי פחות טוב). יש כאלו שלא קוראים לזה "ספרות" אלא זבל, אבל מדובר במותחנים כיפיים ומהנים.

* הספרים של קייט אטקינסון – אקדח במערכה הראשונה, מאחורי התמונות במוזיאון, מקרים אבודים, מתי כבר יהיו חדשות טובות.

*מיסטיק ריבר/ דניס ליהיין – גם הסרט מצויין.

הרוקי מורקמי: או שאוהבים אותו או שלא. הספרים שלו משלבים היגיון וחוסר היגיון: ספונטיק אהובתי, יער נורווגי, קורות הציפור המכנית (שמתחיל טוב, אבל האמצע קצת מייגע), לרקוד לרקוד לרקוד (החדש).

דיוויד גרוסמן: אישה בורחת מבשורה, מישהו לרוץ איתו, יש ילדים זיג- זג, שתהיי לי הסכין

ספרי היסטוריה וספרים על תרבויות אחרות:

אני מאוד אוהבת ספרים על תקופות מהעבר ועל תרבויות שונות, בעיקר ספרים על נשים ומשפחות.

* הספרים של פיליפה גרגורי – כותבת על הנשים של המלך הנרי השמיני. היא משלבת עובדות היסטוריות ואמיתות בספרים, מאוד מעניין ומרתק: בת בולין האחרת, ירושת בולין, השוטה מחצר המלוכה, קתרין מארגון. הספרים הם בסדר כרונולוגי, לכן כדאי מאוד לקרוא את הספרים לפי הסדר אותו רשמתי.

* הביתה/ אסף ענברי – מתעד את סיפור הקמתו של קיבוץ "אפיקים". ההתחלה קצת משעממת, אבל כדאי להמשיך.

* הספרים של ליסה סי – סיפור כתוב במניפה, נערות שנחאי.

* זיכרונותיה של גיישה / ארתור גולדן.

* חוויה יפנית/ שפרה הורן.

ספרות שואה:

אלו לא ספרים על השואה ממש, אלא רובם (חוץ מהכלב היהודי) מספר את הסיפור של ניצולי השואה.

* הספרים של אמיר גוטפרוינד – שואה שלנו, בשבילה גיבורים עפים (אותו אהבתי הרבה יותר).

*הכלב היהודי/ אשר קרביץ – השואה מנק' מבטו של כלב.

* ועד הים הגדול/ אסתר קון. סיפור מעניין: תאריך הלידה של גיבורת הספר הוא תאריך הלידה שלי (בשנה אחרת) - 26.9.

ספרי "בנות":

* הספרים של מריאן קיז- סושי למתחילים, יש שם מישהו, החופשה של רייצ'ל, הצד השלישי של הסיפור.

* הספרים של ג'ניפר ווינר- טוב במיטה, בנעליה, רעידות אדמה קלות, ישנן בנות, לילה טוב אף אחד.

* הספרים של אוליביה גולדסמית – הבחורות של בילי, מועדון האקסיות, החלפות, ילד רע.

*הספרים של אנה מקסטד- רצה על עקבים, להתגבר על זה.

*הספרים של לורן וייסברגר- השטן לובשת פראדה, כל מי שנחשב

אשכול נבו: צימר בגבעתיים, ארבעה בתים וגעגוע, משאלה אחת ימינה.

שפרה הורן: תמרה הולכת על המים, ארבע אימהות, היפה בנשים.

יהושע קנז: התגנבות יחידים, מחזיר אהבות קודמות.

ניתן לומר שסיימתי את תקופת המבחנים שלי.

היו לי חמישה קורסים הסמסטר הזה, כאשר אחד מהם היה קורס במיומנויות מחשב שמיותר לציין שלא טרחתי להגיע אליו, רק עשיתי מבחן שאותו עברתי.

קורס נוסף הוא בשיטות מחקר בו לא היה מבחן סופי, אלא מספר מטלות לאורך כל הסמסטר ושני בחני אמצע. יש לנו להגיש עבודה סופית.

מה שהשאיר אותי עם שלושה מבחנים סה"כ.

אז משניים אני דיי מרוצה.

בפסיכולוגיה לשירותי אנוש (שם יפה ופלצני למבוא לפסיכולוגיה) קיבלתי 92 במבחן ויש לי 94 סופי.

הייתי מאוד מאושרת מהציון הזה. זה רק מראה שכאשר באמת מתחברים ואוהבים קורס מסוים, מצליחים בו.

וגם כמובן, למדתי והשקעתי עד כדי שיגעון טוטאלי כי הייתה כמות מטורפת של חומר. הקורס הזה בכלל אמור להיות שנתי ומשום מה עשו לנו אותו סמסטריאלי. אז אני מאוד מרוצה, אני חושבת שבהחלט הגיע לי הציון הזה.

במבוא לדמוגרפיה חברתית קיבלתי 85. שזה סבבה. לא מאוד טוב, אבל דיי נחמד. אני עוד לא יודעת מה הציון הסופי שלי יהיה, כי הגשתי עבודה מחדש ואני עוד לא יודעת כמה קיבלתי בה.

ונשאר רק אתיקה וערכים. וקיבלתי 73.

זה היה קורס נוראי. לרוב עושים אותו בשנה ג' ולא בשנה א'. זה היה משעמם, בקושי הצלחתי לשבת בהרצאות. ההרצאות היו מ16 עד 20, והיה מאוד מפתה להבריז ב16 או ב18 וללכת לחבר שלי.

זה פשוט חומר כבד. יש בזה המון פילוסופיה של המוסר שלי באופן אישי מאוד קשה להבין.

ולמרות זאת, אני עדיין מאוכזבת.

אני יודעת שלא למדתי כמו שצריך. עברתי רק על ההרצאות ועל חלק מסיכומי המאמרים. מאמרים אחרים לא טרחתי לקרוא ולא היו לי סיכומים משום שידעתי שאין טעם ולא אצליח לקלוט את זה.

והבאסה הכי גדולה שאחרי שכולם יצאו מהמבחן כולם התלוננו שהיה קשה, אבל בכל זאת רוב האנשים בקורס הצליחו וקיבלו ציונים מצוינים. ורק אני לא.

חשבתי שאגש למועד ב', אבל ככל שהזמן עובר נדמה לי שלא אגש.

כל אווירת החופש הזו הוציאה אותי לגמרי מריכוז. אני גם לא מאמינה בעצמי שאצליח להוציא ציון יותר טוב משמעותית משום שאני לא מצליחה לקלוט את כל הפילוסופיה הזו.

אני יודעת שיש לי סה"כ ציונים אחרים הסמסטר הזה שהם טובים ובקורס של שיטות מחקר בינתיים בכל המטלות הוצאתי ציונים מעולים וגם בעבודה הסופית יש סיכוי שאקבל ציון ועל כן צפוי לי ציון טוב בקורס הזה.

אני יודעת שהעליתי במקצת את הממוצע ואני יודעת שזה טיפשי לבזבז אנרגיות על קורס שהוא רק 4 נקודות.

מצד שני אני מרגישה שאני מוותרת לעצמי, שאני לא משקיעה כמו שצריך, שזה לוזריות לא לעשות מועד ב'.

מה אתם אומרים?

ביום שני השבוע הלכתי ברחוב לרועי, השעה הייתה אחרי אחת עשרה בלילה. שמעתי מוזיקה ושרתי עם המילים, ברחוב. הייתה בי הכרה כזו של – אני מרגישה טוב.

נזכרתי בעצמי לפני שנה – מבולבלת, מהוססת, מפורקת, שבורה, בורחת. חשבון בנק מוגבל, ביטול כרטיס אשראי. עבודה שאני לא סובלת אבל אין ברירה. לב שבור. לא יודעת מה יהיה איתי. המשקל שלי צונח.

ואילו השנה – סיימתי שנה ראשונה באוניברסיטה. יש לי אהבה ענקית. אני עובדת בעבודה שהכי מתאימה לי ואני כל כך נהנית ממנה. אני הולכת לים עם חבר שלי ולמרות שהגוף שלי אינו מושלם ואינני מרוצה ממנו, אני לובשת את הביקיני הלבן החדש שלי ולא שמה מעליו מכנסון. זין, אני רוצה להשתזף. ואח"כ חבר שלי אמר לי שלא הפסיקו להסתכל עליי ואני בכלל לא שמתי לב. ואחרי זה היינו בקניון, ואני קניתי עם הכרטיס אשראי שמלה פרחונית מדהימה מקסטרו וחצאית וגופייה מ H&M. (שיט, שכחתי שאנחנו מחרימים גם את שוודיה, שאשרוף אותן?).

ההרגשה של הזמן האחרון טובה. אני חושבת שדיי טוב לי.

ובלילה כשאני לא מצליחה להירדם אני קוראת איפה הייתי לפני שנה, וקוראת את התגובות ואת ה"אהבה הקשוחה".

היו לי הרבה משברים. במקום להתמודד ברחתי. וכמה מהמגיבים אמרו לי שאני חייבת ללכת לפסיכולוג. אז אני חייבת לסגור את הפינה הזו עם קוראיי.

הייתי כבר אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים, למדתי מבוא לפסיכולוגיה ונהניתי מאוד מהקורס. רועי, שהוא ידיד טוב לומד פסיכולוגיה. אני מכירה הרבה אנשים שהולכים לפסיכולוג וזה עוזר ומקל עליהם.

אני לא אעשה זאת. אומנם אני באה מתחום של מדעי החברה ואני לומדת את זה, אבל זה לא מדע מדויק ויש תיאוריות בפסיכולוגיה שהן לא מוכחות בעליל.

אני מצטערת, אני, אישית, לא מאמינה בזה. אני זו שצריכה להתמודד. אני זו שצריכה להתבגר. אני זו שצריכה לקחת אחריות על חיי. אני זו שצריכה להבין ולהגיע לתובנות. רק אני. פסיכולוג לא יעשה זאת עבורי.

וכן, קראתם על הרבה משברים. אבל מכל משבר אני כן מתחזקת וצומחת, ולרוב אני מאוד דרמתית ומעצימה.

הכתיבה היא הפורקן שלי.

מבחינתי עדיף לי לדבר על מה שכואב עם אנשים שמוכרים לי מאשר עם פסיכולוג. מבחינתי יותר קל לי לכתוב – מילים כואבות ושורטות. ואחרי זה אני נרגעת ומרגישה יותר טוב.

עוד חודשיים אחגוג 23 סתווים. ובשינוי מהשנים האחרונות, אני מתחילה להרגיש מעט התאמה לגיל שלי.

אני לא מרגישה עוד כמו ילדה בת 16.

נדמה לי בשנה האחרונה, עשיתי קפיצה משמעותית ב"התבגרות", אם אפשר לקרוא לזה ככה.

אחרי הפרידה המשמעותית, היו לי כמה קשרים. שיברונות לב ואכזבות. עשיתי כל מיני דברים... לא משנה. הפכתי לאדם אטום וחסר רגש מצד אחד, ומהצד השני כן כמהתי לאהבה אמיתית. אני חושבת שבעיקר למדתי להיות לבד. שאני לא צריכה גבר כדי להרגיש טוב עם עצמי. אחרי הפעם האחרונה בה נשבר לי הלב, התרסקתי טוטאלית. ואחרי שעברתי את המשבר הזה הרגשתי חזקה. הבנתי שזה שמישהו לא רוצה אותי זה לאו דווקא משהו שדפוק בי, שקשור אליי. (ואגב, הבחור הוא איש יקר וידיד טוב). זה גרם לי להבין שלעיתים מעשים של אנשים, מחשבות של אנשים, לאו דווקא קשורים אליי. שאם משהו לא הולך לי לפי התוכניות – זה לא בהכרח קשור אליי. לא הכל סובב סביבי. ובעיקר – אם משהו לא הסתדר לפי איך שרציתי – זה לא אומר שצריך לשבור את הכלים. צריך קצת פרופורציות. אז מה קרה, העולם לא נחרב.

ואם עשיתי טעות, ואם התחרטתי - אני צריכה לקחת אחריות. אני צריכה להתמודד ולהבין את הטעות ולא לחזור עליה. אין מה לעשות, כולם טועים. גם אני טועה. אני לא צריכה להאשים את כל העולם בטעויות. הבחירות וההחלטות הן שלי, בלבד. ועליי להשלים עם מה שבחרתי. עליי להשלים עם מה שעשיתי. עליי להמשיך הלאה ולא להיות תקועה בעבר.

ודווקא אחרי כן היו הצעות. ופתאום הבנתי משהו שלא הבנתי שנים. שנים לא הבנתי בחורות שאומרות שהן לא רוצות קשר, שהן רוצות להיות לבד. כי חשבתי שזה שיש לך חבר, בנזוג, זה מה שמשלים אותך. ובגלל המחשבה הזו, גם נכנסתי לקשרים ולמקומות לא טובים רק מהפחד לא להיות לבד. המחשבה הזו באה מביטחון עצמי נמוך והערכה עצמית ברצפה. ופתאום הבנתי את זה, פתאום כן הבנתי את הבחורות האלו. ועם ההבנה הזו, אני חושבת שמשהו בהערכה העצמית שלי קצת עלה.

בהתחלה לא רציתי להיכנס לקשר עם החבר הנוכחי. כי הייתי מבולבלת. כי לא הייתי סגורה על עצמי. פחדתי להיכנס לקשר שאני לא בטוחה שאני באמת רוצה. ולכן כשנכנסתי לקשר הזה, עשיתי את זה מהמקום הכי אמיתי. ועובדה שמה שיש בינינו... זה אחד הדברים הכי עוצמתיים שיש.

You can't always get what you want, but you get what you need.

המשפט הזה מאוד מתחבר לי. כי בהתחלה רציתי דברים אחרים. ולא קיבלתי אותם. במקום את זה קיבלתי אותו – והוא בדיוק מה שהייתי צריכה.

היה לי משבר גדול בלימודים. קודם כל לקח זמן עד שהייתי סגורה על מה אני רוצה ללמוד ועד שקיבלתי תשובה חיובית. וגם כשהתחלתי את הלימודים – לא הייתי מרוצה. הייתי בעיקר מדוכאת. לא אהבתי כלום, לא התחברתי לכלום ומבחינה חברתית היה לי קשה. לא האמנתי שאני כמו כולם, הולכת ולומדת באוניברסיטה כי זה מה שצריך. מבחינה חברתית המצב השתפר, כמו מה שקורה. מכירים אנשים, נפתחים לאנשים. היום יש פייסבוק וזה יותר קל. אז נכון, אין לי חברי וחברות נפש מהלימודים. (חוץ מהחבר). אבל כנראה שאני אדם כזה, שלא אוסף חברי נפש. אני אדם שקשה לו להיפתח וליזום, אני מקווה שאוכל לשנות את זה יום אחד. ומבחינת התחום – היי, זה מה שבאמת רציתי ללמוד. אני לא הולכת ולומדת כי ככה צריך. אני הולכת ולומדת כי ככה אני רוצה וזה כן יקדם אותי. והתואר שלי כן אמור לתת לי איזשהי תעסוקה. וחוץ מזה, אני לא צריכה לא ללמוד כדי להצטייר בתור מישהי מיוחדת ומגניבה.

.

אני חושבת שבעיקר לא הייתי מרוצה משום דבר. הייתה לי איזה תמונה שקיבעתי לעצמי על איך החיים אמורים להיראות. יותר נכון הייתה לי איזו פנטזיה שלא התאימה למציאות, עזבו לא התאימה למציאות, לא התאימה למי שאני! וכשהפנטזיה התנגשה עם האמת ועם המציאות ועם מה שאני – לא יכולתי להתמודד. חייתי בהרגשה שיש אנשים שטוב להם יותר, שחיים את החיים האמיתיים והטובים ואילו אני נמצאת במקום מזויף ולא אמיתי.

והרי, אין דבר כזה "החיים האמיתיים והטובים".

רציתי לשנות את עצמי, רציתי להיות משהו שאני לא, כדי להתאים לפנטזיה הזו. כדי להתאים לכל מיני דברים.

ועכשיו – יש השלמה. השלמה עם מי שאני ומה שאני. השלמה על כך שיש חלומות ופנטזיות שלא אגשים.

אני לא אסע שנה לאירופה ואכתוב.( אני לא מוותרת על החלום לכתוב. אני יודעת שאעשה זאת. אני יודעת שגם אם לא אכתוב ספר – אני אמשיך לכתוב לעצמי.)אני לא אגור בת"א. אני לא אעשה כל מיני דברים "מיוחדים", "מגניבים", "פרועים" – אני אפילו לא יודעת איזה שם לתת וגם לא עולה לי דוגמא כרגע.

אני לא אפתח חיי חברה פרועים. לא יהיו לי עדרי מעריצים.

אני כן משלימה עם המציאות. ואולי זה נשמע עצוב, כאילו אני מוותרת על החלומות שלי. אבל עד כמה החלומות שלי התאימו לי? עד כמה החלומות היו באמת חלומות שלי ולא חלומות שהתעקשתי שיהיו לי כדי שאהיה אדם אחר?

פתאום אני חושבת על החלומות שלי, על המטרות שאני רוצה להגשים, ונכון שהם לא כאלו זוהרים, אבל הם אני. והם יעשו לי טוב ברגע שאגשים אותם. כי "חלום" זה לאו דווקא משהו מאוד זוהר ומתאים לסרט קולנוע. חלום זה אפילו לטוס ליפן. חלום זה אפילו להיות עצמאית ולגור לבד ולגדל עציצים במרפסת. חלום זה אפילו למצוא לעצמי תחביב או ללמוד לבשל. אז יש אנשים שיש להם חלומות כמו להופיע בברודווי. יש אנשים שזה מתאים להם.

אני משלימה עם המציאות, ואני לא משכנעת את עצמי שזו מציאות יפה. המציאות היא לרוב אפורה. לרוב היא שגרתית ומשעממת. אבל אני לומדת לגלות את הבזקי הצבעים. אני לומדת לגלות את הרגעים הקטנים, המאושרים שגורמים למציאות שלנו להיות מיוחדת יותר. כי כאן טמון הקסם והסוד. כי אני כן עושה דברים שאני נהנית מהם, שאני מרוצה מהם, שגורמים לי להרגיש טוב. כי אני כן גאה שאני סטודנטית. כן אני כן שמחה לגור עם ההורים. כי אני כן אשמח להישאר פה באזור ולעבור לגור עם החבר שלי. כי כן יש זיקוקים וניצוצות, אני רק צריכה להסתכל. כי עדיף ככה, מאשר לחיות בפנטזיה שבניתי לי, ואז לראות איך היא מתנגשת עם עצמי.

אני לא רק משלימה. אני גם אוהבת. אוהבת את מי שאני. ואני יותר ויותר מוצאת את עצמי מגלה "מי אני". אני עדיין חושבת שאני מורכבת, כי כל בני האדם מורכבים.

אני אוהבת וגאה במי שאני. אני שמחה שאני אני.