אז הגיע הזמן להעלות תמונות של ביתי הקט והחדש. התמונות הועלו ע"י מצלמת הסלולרי, כך שאיכותן בהתאם.

סלון:

פינת הספרים שלי:

מבט למטבח:













מבט נוסף למטבח:

יצא כהה כי צילמתי מול השמש, אבל רציתי שתראו את הנוף מחלוני:

כאן אני שומרת את אבקת הכביסה שלי:

השידה שליד המיטה:

הסקרטר וארון הלקים שלי. בקופסה הלבנה אני שמה את האיפור שלי ובקופסה הזהובה אני מאחסנת תכשיטים.

עכשיו אני שמה לב שבתמונה הקודמת הדובי שעל השידה נעלם. אבל הנה הוא:

המקלחת:

וזה החתול הג'ינג' שנמצא מחוץ לבית שלנו:

ביום ראשון נחגוג חודש לדירה החדשה שלנו. אני חייבת לומר שעדיין לא התרגלתי לגמרי. עדיין יש פעמים בהן אני חושבת בפליאה "היי, אני גרה בבית שבו אני המבוגר האחראי!" ולהיות מבוגר אחראי, זה לא כזה פשוט כמו שחשבתי.

אני מאוד מרוצה מהשכונה בה אני גרה ובעיקר מהרחוב. מדובר ברחוב קטן ללא מוצא, אחד הרחובות הכי יפים בנווה שאנן. ומה שטוב- הכל קרוב. כבר למדתי להכיר קצת את השכונה ואפילו מצאנו סופר קרוב מאוד זול ואפילו יש לנו כרטיס חבר מועדון.

הדירה מקסימה. היא אמנם כולה 60 מ"ר, אבל להכל יש מקום והיא מאוד מרווחת וכבר התחילה לקבל צורה (פרפקציוניסטית שכמותי, לא הסכמתי שייכנסו אליי אנשים הבייתה עד שהכל היה טיפ-טופ!). כמובן שיש לה חסרונות, זה שהיא מחולקת (הטרנד עבר מת"א לחיפה)- אמנם זה לא נורא כי הדיירת שלידנו שקטה וגם עוד מעט עוזבת (אבל אין לי מושג מי יהיה במקומה), אבל עדיין הייתי מרגישה יותר פרטיות אם היא לא הייתה מחולקת, הנמלים החביבות שבאות לבקר כל כמה ימים (דירת קרקע) ועובש מעצבן שהתחיל על הקיר וצריך לחכות שזה יתייבש.

יום המעבר עצמו היה מאוד מתיש. ובכן, זה לא כזה קל ופשוט לעבור דירה. זה לוקח זמן ומאמץ וכל הדברים שיכלו להשתבש- כמובן שהשתבשו.

וכמובן שלוקח זמן להסתגל. להסתגל לבית חדש, מקום שונה, זה שאני צריכה לנסוע לעבודה בשני אוטובוסים ולחזור מאוחר בערב. פתאום צריך לעשות כביסות, ניקיונות, בישולים וקניות. פתאום צריך לחשוב על תשלומים שצריך לשלם ואין מה לעשות- לחשוב על כל שקל שמוציאים. השבוע עשיתי קצת שופינג, אבל כבר לא הייתי קלילה עם הגיהוצים באשראי. אני גם צריכה לשנות הרגלים- מאז שלמדתי לקרוא, אין דבר כזה לקום בבוקר ולא לשתות קפה עם העיתון. ועכשיו, אין לנו מנוי לעיתון, כי כרגע זו מותרות.  

והחתולים מאוד חסרים לי. בזמן המעבר החתול הרגיש שקורה משהו. בפעם הראשונה שבאנו לבקר, הוא ממש כעס עלינו. הוא התרחק מאיתנו ולא הסכים להתקרב. רק אחרי שעה הוא נתן לי ללטף אותו ונעמד מחוץ לדלת של היחידה של החבר, מחכה שניתן לו להיכנס, כמו שהיה רגיל. בפעם השנייה הוא כבר התנהג כרגיל. כנראה התרגל. נכון שדואגים להם, אבל בכל זאת, יש בי צביטה בלב. אני מאוד רוצה שנאמץ חתול ואפילו שניים, אני לא יודעת אם זה מותר.

צריך להסתגל לזה שאני גרה עם עוד מישהו. זה לא כמו לגור בבית, שההורים הם בעלי הבית והדעה ויש לי את החדר שלי. לא, זה אחרת. צריך להתחשב, להתגמש, להחליט ביחד. כשאני עצבנית, אני לא יכולה להיכנס לחדר שלי ולטרוק את הדלת. פתאום צריך להתרגל לשגעונות ולקריזות וגם לרגעים הפחות טובים. ולאט לאט אנחנו לומדים לעשות את זה. לדבר על מה שמפריע ומציק, להתרגל למה שאי אפשר לשנות. אני למשל חולת סדר. אני חייבת שכל דבר יהיה בדיוק בדיוק במקום שלו. ולו זה פחות חשוב. אז אני משלימה עם זה. והכי חשוב- לזכור לקחת לעצמנו את הזמן שלנו.

בסופו של דבר, אני יושבת מול המחשב והבית נקי עם ריח טוב, ואני מחכה שהמכונת כביסה תסיים לעבוד, ויש לי את הכמה רגעים לעצמי- אני דיי מרוצה ומתחילה לאהוב את החיים האמיתיים.