(:

עברתי טסט!!!

וואו, אני מרגישה בעיקר הקלה.

משכתי את הסיפור הזה קרוב לשנתיים!!!

האמת שמעולם לא חשבתי שיהיה לי רישיון. זה לא היה מספיק חשוב עבורי, כדי להוציא על זה כסף.

לפני שנתיים וחצי בערך אחותי השתחררה משירות לאומי, ובו בזמן השתחררה לשתינו תוכנית חיסכון. אבא שלי אמר שזה הכסף שלנו ושנעשה איתו מה שאנחנו רוצות (כפרה על ההורים המדהימים שלי! שחשבו על הכל ופתחו לנו אינספור תוכניות חיסכון וקופות גמל), אבל שהוא מציע שנשתמש בכסף ללימודי נהיגה.

הלכתי עם אחותי להוציא טופס ירוק, ופה זה נגמר. אחותי התחילה באמת ללמוד נהיגה (ויש לה רישיון כבר שנה וחצי בערך), ואני התמהמתי. אמרתי שאין לי זמן עם הלימודים, עבודה... באותה תקופה גם חצי גרתי בבית וחצי גרתי אצל הבן זוג שלי.  היא כל הזמן שיגעה אותי, וכל הזמן אמרתי לה "אחרי שייגמר לי הסמסטר, אחרי המבחנים.."

ואז באמת נגרמו לי המבחנים וכל מטלות הלימודים וישבתי לי בבית חסרת מעש. חשבתי לעצמי "המממ... אולי אני רק אלמד לתיאוריה?". הלכתי לשאול את אחותי (זה נראה כל כך רחוק.... ששתינו גרנו ביחד באותו הבית) איך נכנסים לאתר של "למד" ואיך לומדים, והיא אמרה לי שבמקרה יש לה שיעור נהיגה, ושאני אתקשר בזמן השיעור ואקבע לי גם שיעור. וככה עשיתי.

את התיאוריה עברתי בפעם הראשונה (עם אפס טעויות!), ואכן התחלתי ללמוד נהיגה.

אני זוכרת את השיעור הראשון. המורה הסביר לי על האוטו ושאל אם הבנתי ו-יאללה, סעי. נהגתי על 20 קמ"ש בערך והייתי בהלם מזה שאני נוהגת! לפני השיעור הייתי כל כך בלחץ והיו לי פרפרים מהתרגשות... ראיתי שלא קורה שום דבר, לא דרסתי אף אחד ולא עשיתי נזקים.

בין הטסט הראשון לשני לקחתי הפסקה של שלושה חודשים. בין הטסט השני לשלישי לקחתי הפסקה של חצי שנה. בדיעבד, סתם תירצתי לעצמי תירוצים. לא הייתי צריכה לעשות את ההפסקות האלו.

ואז הגעתי למצב שאני עושה טסט בערך פעם בחודש. וזה היה מדהים – בשיעורים הייתי נוהגת כמו שצריך. המורה שלי היה בטוח שהפעם, זהו, אני עוברת. אבל הבעייה שלי הייתה הלחץ. הייתי נלחצת נורא מהמעמד. הרגליים שלי רעדו, הזעתי אפילו מהידיים (ויש עליי מזגן!), הלב שלי דפק. חושבים שמטסט לטסט זה נהייה יותר קל, כי כבר מתרגלים- אבל להפך- זה רק נעשה יותר קשה, כי הביטחון העצמי שלי התרסק לאט לאט. והבעייה העיקרית שלי הייתה שבזמן הטסט לא הפסקתי לחשוב  על הטסט. כלומר, מה הטסטר חושב עליי, האם הולך לי. שילוב של לחץ + חוסר ביטחון + מחשבות לא רלוונטיות גרם לי לא להיות מרוכזת בנהיגה ולעשות טעויות מטומטמות! ודווקא אחרי שהייתי עושה את הטעות הטיפשית והטסטר היה מתערב לי בנהיגה- הייתי נרגעת ונוהגת יפה.

וכל פעם כזו, זה עוד כסף. ועוד פעם מתרסק לי הביטחון. ועוד פעם הייתי בוכה, ואז מבזבזת עוד כסף על קניות בניסיון לעודד את עצמי. אני חושבת שעם כל הכסף שהוצאתי על זה, כבר הייתי יכולה לממן לבד חצי מהחתונה. כבר חשבתי שלעולם לא יהיה לי רישיון.

ואז הגיע טסט עשירי.

קודם כל, הטסטר היה מקסים. הוא נכנס לאוטו ואמר לי להירגע, ושאני אשכח מכל מה שהיה עד עכשיו. שהוא רוצה לתת לי רישיון, אני רק צריכה לנהוג כמו שצריך. וכך היה. עדיין הייתי בהתרגשות, אבל הצלחתי לנטרל את זה. ובעיקר – חשבתי רק על הנהיגה ולא על שום דבר אחר. כשסיימנו את הטסט הייתי בהלם מזה שזה נגמר בשלום.

אחרי שסיימתי את הטסט התחיל הלחץ של הציפייה. וככל שהשעה התקרבה ל16:00, התחלתי להיות לחוצה עוד יותר!

ב16:00 המורה מתקשר ומבשר לי שעברתי ויש לי רישיון! הייתי לבד במשרד (אני לא מאמינה שלא היה אף אחד איתי להכיל איתי את כל היום הזה!) ופשוט צרחתי וקפצתי ובכיתי מרוב אושר. התקשרתי לכולם וקיבלתי המון מזל טובים ולייקים בסטטוס בפייסבוק.

וזהו, אני נהגת חדשה:)  אני כבר מחכה לקבל את הרישיון ואני רוצה לעשות סיבוב על האוטו!

וככל הנראה בגלל שאני מעל גיל 24- אני לא זקוקה לנהג מלווה. אבל אני אבדוק את זה שוב. ובכל מקרה, אני לא אנהג לבד בהתחלה בלי שום קשר.

אז, אם יש כאן אנשים שנמצאים בתהליך של הוצאת הרישיון, כמה תובנות משלי:

1. לא לעשות הפסקות ארוכות! נהיגה זה עניין תרגול. לעשות כמה שיותר שיעורים לפני טססטים.
2. ללמוד להירגע, ולנטרל את הלחץ. אני יודעת שזה מאוד מאוד קשה. כמו שהמורה שלי אמר – לא יקרה שום דבר אם לא תעברו את הטסט. לכן אין מה להילחץ כל כך.
3. בזמן טסט לחשוב אך ורק על הנהיגה! להשתדל להיות מפוקסים, לא לחשוב על מה הטסטסר חושב. תנהגו כמו שאתם יודעים.
4. אם אתם לוקחים מרגיעים טבעיים כמו רסקיו – תנסו אותם במשך כמה שיעורי נהיגה ולא ישר בטסט עצמו, חשוב לדעת איך זה משפיע עליכם. אותי רסקיו ממש מוציא מריכוז.
5. נהוג להגיד שהטסטרים זבלים ומניאקים, אבל זה לא נכון. יש להם תפקיד חשוב, והם לא ירצו לקחת אחריות. ולתת רישיון – זו אחריות כבדה מאוד! הם לא מכירים אתכם. אם מבחינת הטסטר לא נתת זכות קדימה- אז אתה נהג שלא נותן זכות קדימה ומתפרץ לכביש, ולכן לא מגיע לך רישיון.
6. תלמדו מהטעויות שלכם. במקום להגיד "הטסטר זבל! סתם הכשיל אותי!" (כן, ואני יודעת שיש מקרים שהטסטר מכשיל סתם), תנסו להבין מה הייתה הטעות שלכם, ומה אתם צריכים לתקן. זה חשוב לא רק לטסט- זה חשוב גם לאחר כך, כשיש רישיון.
7. לא להתייאש ולא לוותר. בסופו של דבר, כולם עוברים.  אחרי שמקבלים את הרישיון- זה כל כך לא משנה באיזה טסט עברת. זה גם לא מעיד לא שום דבר! מי שעבר בטסט ראשון או שני – לא יהיה בהכרח נהג יותר טוב ממי שעבר טסט שביעי או שמיני. נהיגה, זה בעיקר עניין של ניסיון. אחרי שנכשלים- צריך ללמוד מהטעות ולהמשיך הלאה לעבר הטסט הבא.
8. והכי חשוב, אחרי שקיבלתם את הרישיון – תנהגו בזהירות! תהיו עירניים, מרוכזים. אל תנהגו כשאתם עייפים מדיי ובטח ובטח לא אחרי ששתיתם! אבא שלי אומר שגם אחרי שהוא נוהג כל כך הרבה שנים- הוא תמיד עירני ודרוך. תהיו אדיבים על הכביש, ובעיקר – תהיו חכמים ולא צודקים. תאונות הדרכים הן מכת מדינה ותעשו הכל כדי לשמור על עצמכם ועל הנהגים שלידכם.

בהצלחה לכולם!

אין בכלל זמן לכתוב, אבל אני בכל זאת כותבת כי אני חייבת לפרוק.

המצב שלי לא משהו. אני נעה בין שמחה לעצב.

אני מזכירה לעצמי רגעים שמחים- גדולים וקטנים, פשוטים ומשמעותיים. ואני מנסה להיאחז בהם, לראות בהם סוג של תקווה.

אני לא נראית טוב בכלל. התזונה שלי על הפנים. או שאני לא אוכלת בכלל או שאני אוכלת ללא היכר. אני לא ישנה טוב בלילה, אני מנסה להספיק ומנסה להזכיר לעצמי שיש לי חיים. אבל אין לי.

בהמשך לפוסט הקודם, על הקושי שלי במקום העבודה, המנהל אמר שהוא יבדוק מה אפשר לעשות.

אז מה שעשו, זה אחרי שכמעט שנתיים אני עובדת שם, אחרי שבכל החוזים שלי היה כתוב שכל אחד מהצדדים רשאי להפסיק את החוזה מתי שהוא רוצה (כמובן שהכל בהתאם לחוק), הוסיפו לי נספח בו אני מחוייבת למקום העבודה. זה לא משהו שנאמר לי. והם מצדקים את זה ב"הכשרות מקצועיות". שזה, לא היה לא ונברא. זה גם מעניין שאחרי כמעט שנתיים- פתאום יש לי הכשרות מקצועיות. זה כל כך לא חוקי, ואני ברוב טמטומי חתמתי על זה, כי לא הייתה לי ברירה והרגשתי לא נעים.

נופלת עליי עוד עבודה ועוד עבודה, חלק מזה זה דברים שאני בכלל לא אמורה לעשות. אבל אני עושה בכל זאת, כי כזאת אני.

אני מתחילה את היום, ואין לי כוח לעבוד ואין לי אנרגיות לכלום. בהמשך היום ההרגשה שלי קצת משתפרת.

וכן, אני עובדת בסביבה אנושית נהדרת. ובאמת מתחשבים בי. אבל פחות או יותר מיציתי. והשעות האלו - מהבוקר עד הערב- כולל שישי לסירוגין- פשוט לא אפשריות. אין לי זמן לעצמי. ואם אני צריכה לצאת מוקדם כמה פעמים במהלך החודש (כי מה לעשות, יש לי רופא! ויש לי חברות שמתחתנות! ) אני מרגישה לא נעים. ואם אני לא יכולה לעבוד שני שישי רצוף (סורי שיש לי חיים) זה אסון לאומי. הרי אם הייתי עובדת בעבודה נורמלית- לא היו את כל הבעיות האלו. והנסיעות האלו שוברות אותי. בערך שעה, אפילו קצת יותר, לכל כיוון. בימי שישי אני בדרכים בערך שלוש שעות- בשביל עבודה של ארבע שעות.

אני לא מפונקת.

אני רוצה לעבוד.

אבל אני רוצה גם להרגיש סיפוק. אני רוצה לחייך ולא לבכות בבוקר. אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו עם משמעות, אני מזכירה לעצמי שפעם הייתה לי יצירתיות שעכשיו היא כבויה לגמרי.

ואני רוצה גם חיים פרטיים. עם כל הכבוד לעבודה, זה לא הכל בחיים. יש גם מעבר.

בזמן האחרון בא לי לעשות מעשה שטות, ופשוט להתפטר.

בלי לחשוב על ההשלכות.