שלושה ימים. שלושה ימים אחרונים של החופש הגדול, האינסופי הזה, שניסיתי לנצל בצורה נורמלית.

אז ביום ראשון היה את הפסיכומטרי, והיה מאוד משעשע, אני ורועי לא הפסקנו לצחוק.

ואז כמובן הייתי צריכה לעשות את טונות השיעורים שלי, ולא סיימתי את הכל.

ביום שני נסעתי אל אמא שלי לחיפה, במונית פגשתי את דרור, וזה היה כזה מצחיק.

אח"כ נפגשתי עם אמא שלי, והלכנו להסתובב בהדר. קנינו חזיות ותחתונים (בשבילי) ויצאתי בשלל נאה, וגם קנינו חלק מהדברים לבית ספר. אני הכי אוהבת לקנות דברים לבית ספר, זה כל כך כיף.

אחרי זה עלינו לגרנד, ואז ישבנו בבית קפה כי היינו ממש ממש מורעבות.

ואז הסתובבנו לנו ברחבי הגרנד, ואחרי הצהרים חזרנו הביתה.

היום היה את הקורס, ורועי הרשע לקח את הפלאפון שלי, הוציא אותו משקט ואז התקשר אליי! ואחרי הצהריים הלכנו לים... אני, עמרי, אלון, אלונה, דרור, תום, מיטל, ערן וחיית המחמד. היה ממש כיף! לא מזמן חזרתי הבייתה, ואני עוד צריכה לעשות כל כך הרבה דברים והבטן שלי מקרקרת מרעב.

וזהו, נגמר. נגמר לי החופש, החופש הגדול האחרון שלי. אומנם יש לי תחושה שלא מיציתי אותו מספיק, אבל סה"כ הספקתי להיות באילת לשבוע, מצאתי חבר לשתי שניות ואפילו היו שבועיים וחצי שבהם הייתי באמת שמחה.

וחוץ מזה היו את החברים, הצחוקים, השטויות, וציוני הבגרות הטובים שליJ

כל כך מוזר לי לחשוב שאני עולה לי"ב. זה כל כך גדול, בוגר. הרי רק אתמול עליתי לכיתה א'.

אבל בהחלט יש לי כוחות לשנה הזאת. האמת, אני לא כל כך "עצובה" שאני חוזרת לביצפר, סה"כ זה מסגרת, זה כבר טוב, וחוץ מזה – זה בטוח יעבור מהר. בכלל, יש לי הרגשה ממש טובה בקשר לשנה הזאת.

שנת לימודים מוצלחת לכולם!

אני לא ממש יודעת איך להתחיל את הפוסט הזה, מה גם שהראש שלי מסתובב בצורה איומה וכואב לי.

ביום שישי הילה עשתה מסיבת יומולדת. בהתחלה היה מאוד נחמד.  ישבנו בגינה, והיו המון המון אנשים, גם אנשים שהיא לא הזמינה ולא ידעה מאיפה הם נחתו עליה. אבל טוב, אלו הם החברים שלה, רואים בני אדם ברחוב ואומרים לו "יש מסיבה עם אוכל! בוא איתנו!"

רוב הזמן ישבתי עם ענת, מור, רועי, גבי וחופית ודיברנו על שטויות, וחופית הייתה מעוצבנת עליי גם כי קיבלתי יותר ממנה בתנ"ך, וגם בהיסטוריה – והיא למדה יותר ממני.

ורועי עצבן אותי נורא, הוא היה פשוט רע. ורבתי איתו.

וכאב לי הראש, ולקחתי שלושה אקמולים, וזה לא עזר. אוף, שום תרופה לא משפיעה עליי, אני אאלץ לסבול מכאבי הראש שלי לנצח!

באיזה שלב אנה באה לשבת לידי וגם ליד גיא, ודיברנו הרבה. והיא גם לא הפסיקה לרדת על החברה של אדיר ואמרה עליה שהיא מגודלת, וזה לא יפה שהיא שמנה ולבושה ככה. (כלומר, היא לובשת בגדים שמראים את כל השומנים). והיא גם העליבה את הציצי שלי! היא אמרה שהוא ירד ושאני לא צריכה ללבוש חזייה!

אבל היה נחמד ביותר, כל אחד ישב בזולה שלו, והיה כאלו שעישנו סיגריות ונרגילה (פאק יש לזה ריח ממש ממש טוב!).

השכנים של הילה גם הם עשו מסיבה, על האש, או לא יודעת מה. כנראה שנורא עצבנו אותם, אז הם התחילו לזרוק לכיוונינו, לתוך הגינה, אבטיחים ומים או שזה היה וודקה, כי הרחתי ריח של וודקה.

אז כמה פשוט החזירו להם בחזרה וזרקו עליהם גם כן אוכל... זה היה בהחלט מעשה לא חכם, כי אז הם החליטו להשתדרג ולזרוק עלינו בקבוקי זכוכית וסכינים. 

אחת הזכוכיות פגעה להילה ברגל. מזלה שזה היה ברגל, ולא פגע לה בעין.

כשראיתי את זה נלחצתי בטירוף וכמעט התחלתי לבכות. אנה התחילה לעזור לה לספוג את הדם, ושלחה אותי להביא פולידין או תחבושות, אז אני וחופית עלינו למעלה, ואמא של הילה התעוררה אז אמרנו לה מה קרה.

בכל מקרה, הילה הזמינה משטרה ישר, והיא אפילו קראה להם פעמיים, ואז הכניסו אותה לתוך הבית כי היא לא יכלה ללכת/לדרוך.

באה המשטרה, והם הלכו אל השכנים, ואני לא יודעת מה בדיוק קרה שם, אבל לפי מה שהבנתי השכנים שלה (שהם בני 20+), התחילו לצעוק על השוטרים ולהתווכח איתם, וגם חלק מהבנים הלכו לריב איתם או לא יודעת מה, והשכנים רבו עם השוטרים  מכות, והיה הרבה רעש, והביאו 4 ניידות, וגם אמבולנס, כי אחד מהשכנים התעלף, אבל לפי דעתי הוא עשה את עצמו.

אני לא יודעת מה בדיוק היה שם, כי אנחנו ישבנו בתוך הבית עם הילה, וחילקתי עוגה לכל מי שנכנס, והיא פתחה מתנות.

בסופו של עניין, עצרו 4 אנשים, ובערך בשלוש וחצי ההורים של הילה לקחו אותה ועוד ילד אחד לתחנת משטרה להגיש תלונה נגדם, ואז הם נסעו למיון... זה היה כל הלילה.

אני הייתי תובעת את השכנים על הסגת גבול (כי הם גנבו להורים של הילה חלק מהשטח, סיפור ארוך), תקיפה, ניסיון לרצח ועוגמת נפש.

אני באופן אישי הייתי לוקחת אחד אחד, וכובלת אותם וזורקת אותם עמוק עמוק לבאר, תוך כדי השמעת שיריה של רוני סופרסטאר בלופ.

אנחנו הלכנו הביתה, ובערך בארבע הגעתי הביתה והלכתי לישון.

אבל אני לא הצלחתי לישון הרבה, כי בתשע וחצי שירן התקשרה אליי ואמרה שאני אבוא אליה, כדי שניסע לחוף אכזיב – בשביל הביוטופ. איכשהו גררתי את עצמי מהמיטה עד אליה, והלכנו לחוף והיה דיי מצחיק.

חזרתי בצהרים, ואכלתי צהרים, ואז הייתי צריכה לעשות לאבא שלי איזה עבודה וזה לקח שעה וחצי, והתקלחתי והלכתי לישון וקמתי לא מזמן, עם ראש מסתובב.

ולא עשיתי שיעורי בית בפסיכומטרי, ואני לא יודעת מתי אני אעשה את הכל כי יש לי טונות.

אוף.

אז אחרי אינספור תכנונים ותהיות, החלטתי בסופו של דבר ללכת לעיר הנוער בחיפה.

נפגשתי בתחנת הרכבת עם מור, מורני, ענבל ומיטל. וכמובן שנאלצנו לחכות לחופית ולרויטל שאיחרו.

בסוף עלינו על הרכבת הצפופה בזמן, ואחרי נסיעה לא ארוכה הגענו אל חוף הסטודנטים שבחיפה.

התחלנו להסתובב שם במתחם ולמצוא מה לעשות. היה מפוצץ בערסים ובפרחות. איכס.

התפצלנו, מורני ענבל ומיטל הלכו בקבוצה אחת, ואנחנו בקבוצה נפרדת. הלכנו אל הבמה המרכזית, הופיעו שם כוכבי "אקזיט", בחיי, הן מטומטמים וזה מסביר למה התוכנית שלהם כל כך מטומטמת ושטחית.

בכל מקרה, התחלנו להתקדם לעבר השורות הראשונות. אני לא יודעת למה, כי הופיעו שם המנחים של אקזיט, וחיילי הנקמה, ודנה אינטרשיונל.

היה לי ממש צפוף, וחם ולא יכולתי לנשום, והאנשים המסריחים והמזיעים נדבקו אליי.

הצלחנו להגיע אל השורות הראשונות, אבל היה כל כך חם וצפוף, עד שמור וחופית משכו אותי אחורה, וניסינו ללא הצלחה לקרוא לרויטל. יצאנו החוצה, וחיכנו שרויטל תשים לב שהיא לבד ותתקשר.

בסוף פגשנו אותה, ואז עלה עברי לידר, וראינו קצת את ההופעה שלו, ואז הלכנו לשבת על החוף.

פרשתי את השמיכת פיקה שהבאתי על החול, וישבנו ו"פתחנו שולחן". חוץ מזה ראינו הרבה ילדים מהשכבה, גם אח"כ.

באיזה שלב כמה ערסים התחילו לזרוק עלינו אבנים, ככה סתם. צריך להשמיד ערסים. כשאני אהיה ראש ממשלה, ערסים לא יהיו קיימים. לא ולא.

אז הלכנו לחפש מקום אחר לשבת בו, וישבנו שעתיים בערך. אני וחופית קשקשנו על שטויות, מור הייתה מסטולה מעייפות, ורויטל פשוט הייתה רויטל.

בזמן שישבנו הייתה מוסיקה, והופיעו בוטן מתוק בקרקס וכל מיני להקות רוק צעירות.

בערך בשתיים קמנו, חופית ורויטל הלכו לשירותים (האמ האמ, והמבין יבין), ואז הלכנו שוב למתחם ההופעות. הופיעו הבילויים, או הבליינים, אני ממש לא מבדילה, ואז עלה שחר אבן צור, והיה נחמד, למעט הפוגו המטורף שהתחיל שם, בדיוק לידנו!

זה היה אשכרה מפחיד! וחופית נפלה בגלל זה. זה היה מצחיק.

אחרי ששחר אבן צור ירד מהבמה, חיכינו להופעה של היהודים. וחיכינו.

ואז... הם עלו על הבמה. הם שרו את (זה לא לפי הסדר, אני פשוט לא זוכרת את הסדר המדויק): they want to kill me , תעזור לי, אלה, מחפש תשובה, אני רואה דם, הזמן שלך, you got to believe me , ג'קי, עוד ארון אחד, ליפול, גניבה, אינרטמת ועוד שיר חדש שלהם.

כל כך נהניתי בהופעה שלהם! פתאום בלי אזהרה מוקדמת החל שוב פוגו מטורף, אז אני ומור ברחנו אחורה, לקהל יחסית רגוע.

היה לי ממש כיף! צרחתי, וצרחתי את השירים, והייתי באקסטזה מוחלטת. הייתה אנרגיה בהופעה שלהם....

אחרי ההופעה, נפגשנו עם רויטל וחופית, והחלטנו שצריך לחזור. רויטל וחופית הלכו לחפש מונית. אני ומור באנו איתן, אבל לא היה לנו כוח ללכת ולחפש, לכן החלטנו לחזור ברכבת הראשונה.  Revital was very annoying .בכלל, יש בה משהו מאוד מעצבן, אני רק לא יודעת מה.

בתחנת רכבת פגשתי את אחותי ואת החברים שלה, ואחותי בישרה לי שהיא ראתה את ההופעה של היהודים מהאמבולנס. החכמה התעלפה. כמובן שהתחלתי לרוץ אחריה כמו אמא פולניה, שתאכל ותשתה. חיכינו לרכבת, והרכבת הייתה כל כך צפופה שלא היה איפה לשבת.

בשבע וחצי היינו בבית, הלכנו להתקלח, והמים היו שחורים.... אחותי הלכה לישון, ואני, אני הלכתי לפסיכומטרי.

עם הכאב רגליים הנוראי שהיה לי, ועם הגרון הכואב והקול הצרוד שלי. האמת שהרגשתי כל כך מסטולה, וסיפרתי לכולם מה היה, וכמעט שנרדמתי בשיעור.

אבל גם שחזרתי הביתה, ישנתי בקושי 4 שעות, כי הילה העירה אותי (והייתי נורא מסטולה כשדיברתי איתה), בגלל הציוני בגרות.

ואלו הם ציוניי (לא סופיים, כלומר הם בלי מגן):

לשון – 73

היסטוריה – 88

ביוט'- 79

מתמטיקה – 100

תנ"ך- 90 (!!!!)

אני מאוד מרוצה מהציונים כשלעצמם, המגנים קצת דפקו אותי. רק בלשון זה יעלה לי. בתנ"ך זה לא נורא, כי הגישו אותי על 86, אבל היסטוריה! המורה שלי פשוט דפקה אותי במגן ובכלל בכל המבחנים. היא מורידה על שטויות. וזה מבאס.

האמת שלא ציפיתי לציונים כאלו טובים, ואני מרוצהJ

אז התחילה ההצבעה לישרא אוסקר, ואני מתמודדת בכמה קטגוריות: הבלוג המעוצב, הבלוג הוותיק והבלוג הטיינאג'רי.

אז אם בא לכם, אתם יכולים להצביע לי.....

אתמול בערב, שיחה עם איתי (הוא התחיל אותה):

איתי: "תגידי...אמ..התגעגעת?"

אני: "קצת..."

איתי: "גמאני."

איתי:" יש לך תוכניות ליום שישי הבא?"

אני: "האמת היא שכן... הילה עושה מסיבת יומולדת..."

איתי: "אהה מזל טוב."

אני: "תודה. חחחחח אתה יכול להגיד להJ למה אתה שואל?"

איתי: "כי רציתי לראות אותך..."

אני: "באמת?"

איתי: "כן."

אני: "האמת שגם אני רוצה לראות אותך...."

איתי: "אז ביום שישי הבא הבא. חחחח אם את רוצה."

אני: "חחח סבבהJ"

ועכשיו, פרוייקט הארנקים!

הארנק שלי הוא שחור, עם הסמל של "נייק" עליו, ענת הביאה לי אותו במתנה מחו"ל – מאנגליה. יש בו תא אחד גדול לשטרות, תא עם ריץ'רץ' לכסף קטן, ועוד שישה תאים קטנים.

מה יש לי בתוכו? האמת היא שלא הרבה:

# שני כרטיסי רכבת, כיוון אחד, לחיפה

# כרטיס כניסה לרוק עצמאות בחיפה

# אישור קבלת דואר רשום

# קבלה מבנק הדואר

# 19 ₪

כשאני יוצאת, אז אני יוצאת עם התיק הקטן השחור, שיש לו שלושה תאים, והוא מסטאף, ויש עליו ציור של "מונק" – כלב כזה, ולידו ארנב.

בדרך כלל שאני לוקחת אותו יש בו ארנק, פלאפון ומפתחות.

אם אני צריכה לסחוב הרבה דברים, או דברים גדולים, או לבית ספר, אני לוקחת את התיק הכחול כהה, שכתוב עליו "פוקס" באדום.

ולביצפר – יש לי תיק ג'נספורט כחול, ובו כמובן – המוני ספרים, מחברות וקלסרים. מפחיד לחשוב שבעוד שבוע וקצת, שוב הוא יחזור לשימוש.

לפני חודש הייתי האדם הכי מאושר שיש. לפני חודש, הייתי מלאת חיוכים, הרגשתי שפתאום הכל מסתדר לי, פתאום אני אופטימית.

אבל כמובן, ככל שעולים יותר למעלה, ככל שהעלייה גבוהה, ככה הנפילה קשה וכואבת.

ושוב נפלתי. נפלתי אל התחתית, אל הרצפה הקרה, ואני מנסה לרפא את הכאב, לאחות את השברים.

שבוע שלם של התקפי בכי בלתי פוסקים.

ביום שני בערב איתי ואני דיברנו. הוא אמר לי שאמא שלו לא רוצה שתהיי לו חברה בת 17, ואין מה לעשות... הוא צריך להקשיב להורים שלו. השיחה הסתיימה בכך שהוא אמר לי שהוא צריך להגיד לי משהו.

אני כבר הבנתי במה מדובר... שאין ברירה אלא להיפרד....

כמובן שזה ישר השפיע על שיווי המשקל הנפשי שלי. כשטוב לי, טוב לי בכל העוצמות. וכשרע לי, רע לי בכל העוצמה.

ביום שלישי הייתה להילה יום הולדת 17.

בבוקר עוד היה פסיכומטרי, שזה קצת השכיח את הצרות שלי. האמת, הפסיכומטרי זאת צרה בפני עצמה. אני מרגישה שלא הולך לי עם זה. במבחן פתיחה קיבלתי 361 מתוך 800, בעוד שרוב החברים שלי קיבלו בסביבות ה-400-500. שוב רגשי נחיתות. בעיקר שאני יושבת ליד רועי, והוא כזה חכם ומצליח לפתור תרגילים תוך שנייה, ואני לא.

נכון שזה לא משקף כלום המבחן הזה, אבל אני מרגישה שפשוט לא הולך לי. האמת, אני לא מאמינה שאני אעבור את ה-500 במבחן האמיתי. וגם ככה הבגרויות שלי לא משהו..... הן ממוצעות ביותר, לא גבוהות. אוף. נכון שיש לי עוד זמן לחשוב על אוניברסיטה ולימודים, ואני רק עולה לי"ב עוד שבוע וחצי, אבל בכל זאת. אני כן רוצה ללמוד לימודים אקדמאים. אומנם אני לא רוצה משהו "חכם", אבל אני לא רוצה אחרי צבא להתחיל להשלים בגרויות – פסיכומטרי. בעצם, מבגרויות אני לא דואגת, כי שנה הבאה אני באמת מתכוונת ללמוד ולעשות את הכי טוב, אבל פסיכומטרי זה משהו אחר. או שאתה מצליח או שאתה לא.

בכל מקרה, כל אותו יום היה לי מצב רוח על הרצפה. כל מה שיכולתי לעשות זה לישון ולבכות במיטה שלי.

בערב הילה רצתה שאני אבוא לחגוג איתה ועם החברים שלה בנאפיס. האמת היא, שאני לא סובלת את החברים שלה, מהסיבות השמורות עימי. אבל בכל מקרה, לא רציתי לקלקל לה את היומולדת. התקפי בכי זה לא משהו שאפשר לצאת איתו מהבית..... לפעמים אני לא יכולה לשלוט על הדמעות האלו.

ביום רביעי הלכתי לבד (זאת אומרת אני הלכתי להסתובב בקריון, וההורים שלי היו בחדר כושר) לקנות מתנה להילה. קניתי לה 4 בוקסרים ממש יפים בטי אנ טי. חוץ מזה איזה פדופיל התחיל איתי. איכס.

ביום חמישי אחותי האמצעית חגגה 14. אז אחרי הפסיכומטרי סבתא שלי לקחה אותי ואת האחיות שלי לאכול במסעדה בקריון, זה יותר בית קפה מאשר מסעדה האמת... ובסוף הביאו עוגה עם זיקוקים ואני והמלצרית שרנו לאחותי "היום יום הולדת היום יום הולדת".

ובערב עשו לה מסיבת הפתעה. והילדים האלו כאלו רעשניים!

וטחנתי המון אוכל, וניסיתי להקיא, אבל לא הצלחתי.

ואיתי ואני נפרדנו. באיי סי קיו. (תוכנה ארורה!). למרות שהסיבה הרשמית לפרידה היא "אמא לא מרשה", לא נראה לי שהוא באמת הרגיש כלפיי משהו. אם הייתי כל כך חשובה לו, הוא היה נלחם נגד אמא שלו, או משהו כזה. בעיקר אני לא חושבת ככה כששם של מישהי אחרת כבר כתוב לו באוואי. נכון, היחסים האלו לא הובילו לשום מקום, ואנחנו לא מתאימים, ולא הייתי מאושרת כפי שאני אמורה להיות.

אבל זה מתסכל. דווקא כשהתחלתי לפתח רגשות אליו, לרצות אותו, הכל נגמר לי. דווקא כשאני סוף כל סוף מוצאת מישהו, זה נגמר ככה. אלוהים חייב להתעלל בי ככה?  נכון שהאושר שלי לא אמור להיות תלוי בגברים... ונכון שלא הפסקתי לאהוב אותו ממש, אבל, אני בן אדם כל כך בודד מבפנים. יש לי חברים שאני מאמינה שהם אוהבים אותי ושאני אוהבת אותם, ויש לי משפחה, אבל בתוכי אני לבד. ואני כל כך רוצה לאהוב מישהו.... אני כל כך צריכה שיאהבו אותי. אהבה אחרת, שונה מאהבה לחברות או להורים שלי. אני צריכה מישהו שימלא את החלל הזה בתוכי. "האהבה הרגה אותי".

לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. אבל הבכי הגיע. אני חושבת שבכיתי על הכל..... כל כך כאב לי. ועדיין כואב. אני לא צריכה את הסבל הזה יותר. נמאס לי להיפגע. נכון שלא חשבתי שנתחתן ונחיה באושר ועושר ויהיו לנו שלושה ילדים וחתול, אבל לא חשבתי שזה ייגמר ככה. תמיד, תמיד, עם כל הבנים שהייתי איתם, תמיד בסופו של דבר נפגעתי.

נכון שהוא לא אשם בכלום, ואני לא יכולה להכריח אף בנאדם להיות איתי, אבל בכל זאת, זה כואב. לא כואב כמו שכאב עם אדיר. אבל עדיין, זה צובט ומציק בלב. תחושת ריקנות.

אדיר ומור ניסו לעודד אותי, אבל אי אפשר לעודד אותי כשאני מדוכאת. והראש שלי התפוצץ, ובגלל שאמא שלי מחביאה את האקמול אצלה בחדר, לקחתי משכך כאבים, שניתן עם מרשם (שכמובן לי אין), כי זה מה שמצאתי. והכדור הזה עשה אותי ישנונית למדיי.

לכן כל יום שישי ישנתי, בלי לעשות את ערימת השיעורים שהצטברה לי.

אחרי הצהרים באתי אל הילה, להביא לה את מתנת היומולדת, והיה נחמד. בעשר הלכתי הביתה, החלפתי בגדים ובאתי אל רועי. מלבדי היו אצלו ענת, מור, גיא, אלון, עמרי, ערן, חיית המחמד, חופית ודרור.

היה משעשע למדיי, ראינו סרט בטלוויזיה "לפגוש את ג'ו בלאק", שהוא סרט ארוך למדיי. בראד פיט מדהים. הייתי עושה אותו.

חזרתי הביתה בערך בארבע, הלכתי לישון, והיום קמתי בערך בשתיים עשרה וחצי, לשיעורי הבית. והצטברו לי ממש הרבה שיעורי בית. חמש שעות ישבתי עליהם, ולא סיימתי את הכל, ולא נראה לי שאני אסיים.

לא מזמן היינו אצל סבתא, אחותי קיבלה גיטרה ליומולדת.

אני מקווה שהשבוע הזה יהיה קצת יותר טוב.

אני יודעת שיהיה בסדר, אני יודעת שאני אהיה בסדר, ושהכל יסתדר.

בסוף הכל יהיה בסדר.... מתי לכל הרוחות הסוף הזה יגיע?

לאחר משהו כמו ארבע שעות שינה, נאלצתי לקום ביום ראשון בשעה שבע ועשרים בבוקר. אני כל כך לא רגילה לקום בשעות כאלו, אבל מה לעשות שיש קורס פסיכומטרי. ובנוסף לכל הצרות – פגשתי במקלחת דבורה!

נפגשתי למטה עם עמרי ורויטל, ואמא של חופית הסיעה אותנו.

הגענו לפני הזמן, וראינו שם את מורני, ודיברנו איתה, ולאט לאט אנשים התחילו להגיע.

התחלקנו לכיתות ועשו לנו מבחן שהוא כמו המתכונת של הפסיכומטרי. הרמה לא הייתה קשה – אבל זה היה על זמן, ככה שהייתי לחוצה בזמן. החלק של האנגלית הלך לי הכי פחות טוב.

אחרי המבחן הייתה הפסקה, שלאחריה התחלקנו שוב לכיתות., אני יושבת ליד רועי, וזה דיי כיף. התחלנו ללמוד, החומר לא קשה.... זה קל, אבל מעצבן.

וכמובן שנתנו לנו טונות שיעורים, שנאלצתי לעשות היום.

המדריכה שלי היא חמודה, לא אחת שחושבת את עצמה.

ויש לי שלושה ספרים ענקיים!

בערב הלכתי אל מור לראות את הגמר של כוכב נולד. הייתי בעד הראל סקעת, אבל לצערי הוא לא ניצח..... הייתי קצת מאוכזבת, למרות שגם להראל מויאל הגיע לזכות, בכל זאת התאכזבתי.

 ואחרי זה ראינו את המסיבת סיום של כיתה ט', וזה היה כזה מצחיק! זה אשכרה נראה דפוק.

וגם דיברנו.... בין השאר על דניאל. מור אמרה לי שדניאל אמרה לה שהיא לא אוכלת ימים שלמים כי היא חושבת שהיא שמנה (והיא רזה כמו מקל!), והיא גם התחילה לעשן סמים מדיי פעם. נכון שדניאל לא כזו חברה טובה שלי, ונכון שהיא לא הבנאדם הכי טוב ונחמד וחביב בעולם, אבל בכל זאת אכפת לי איכשהו ממנה. היא צריכה טיפול נפשי. אמא שלה פשוט לא שמה עליה, לא מתייחסת אליה בכלל. היא צריכה פסיכולוג....

אה וירדתי קילו! ישששששש!

ואני מוסיפה פה כמה תמונות שלי, לפני החתונה של בת דודה שלי, כי אין לי כל כך מה לרשום:

יום שישי ה-13, למרות שאני לא מאמינה באמונות טפלות, היה אכן קריפי לטעמי.

קמתי בשמונה בבוקר (!!!), התארגנתי, ואז הלכתי אל הדואר להירשם לפסיכומטרי. לשמחתי זה לא לקח הרבה זמן, ואז החלטתי להפתיע את הוריי וללכת לקריון.

בדרך, שכבר ממש הייתי קרובה, התקשרתי לאבא שלי לבדוק היכן הוא. יופי, בעבודה.

התקשרתי לאמא שלי, והיא לא עונה. יופי, מה עושים עכשיו? ניסיתי שוב ושוב, והיא ענתה, היא בדיוק סיימה להתאמן.

נפגשנו בקריון, ובהתחלה ישבנו ליד דוכן כזה שמוכר קפה וכאלו, זה עם כיסאות גבוהים כאלו, בית קפה דוכני. אמא שלי שתתה קפה, ואני שתיתי כלום כי הבטן שלי הייתה מלאה מהקפה של הבוקר.

אחרי זה אני ואמא הסתובבנו להנאתנו, ונכנסו לכל החנויות שבהן מוכרים תחתונים וחזיות. זאת הסטייה שלי, להסתכל על תחתונים ועל חזיות, ואם אבא שלי איתנו – אז אי אפשר, כי תחתונים וחזיות ממש לא מעניינים אותו.

בכל מקרה, ראינו חזייה שהמילוי שלה הוא – סיליקון! אמא שלי אמרה שאפשר פשוט להביא את החזייה עצמה לבחור, ולא את החזה.

בכל מקרה, קניתי חזייה חדשה – בצבע כתום ולבן! אף פעם לא הייתה לי חזייה כתומה!

וגם קנינו מתנה לרויטל, ממני וגם מהילה – שרשרת מאוד יפה ועדינה, מקווה שהיא תאהב.

אחרי שהסתובבנו מספיק, אבא שלי בא לקחת אותנו הביתה.

בערב כאמור, הייתה מסיבת יומולדת של רויטל. הילה הייתה צריכה לבוא אלי לפני, כי רויטל שכנה שלי – גרה בניין לידי. כמובן שזה לקח לה המון זמן, אבל בסוף הגענו. היה דיי נחמד, ראינו את חופית שחזרה מחו"ל, ודיברנו איתה, וגם ראינו ברקע איזה סרט אימה – סיוט בחדר המורים.

ב-11 ומשהו אני מנסה להתקשר לאיתי. לא עונה. פעם שנייה, לא עונה. רק בפעם השלישית הוא ענה. קבענו שאני אבוא אליו, אבל הוא לא יכל לבוא לכיווני. הוא גר בעיר לידי, שאומנם זה לא בעיה ללכת ברגל, אבל בחושך, זה קצת קריפי. חטפתי על זה עצבים, וגם הילה חטפה על זה עצבים, ואמרה לי שאני לא אלך אליו, אבל כן הלכתי.

וכך אני מוצאת את עצמי הולכת אליו, בחושך, בלילה, ביום שישי ה-13 (אפילו שטכנית זה כבר היה יום שבת). התחלתי לשיר שירים של היהודים, כי פעם עמרי אמר ששירה עוזרת להתגבר על הפחד או משהו כזה. ואז באיזה שלב נגמרו לי השירים, אז התחלתי לדבר אל עצמי. התחלתי להגיד לעצמי שאני גיבורה, ואם ראיתי את "הצלצול" אז אני יכולה לעשות את זה בלי בעיה. ואז חשבתי לעצמי שזה ממש רע שאני מזכירה לעצמי את "הצלצול" עכשיו. ואז בשלב האחרון – אני, בנאדם חילוני לגמרי, התחלתי למלמל "שמע ישראל". אבל לפחות הפסקתי לדבר לעצמי, זה גם משהו.

כשנפגשנו, נראיתי והרגשתי כאילו חזרתי הרגע מסרט אימה. ואז – פשוט צעקתי עליו, שהוא חוצפן שהוא נותן לי ללכת לבד, וזה לא בסדר שהחברים שלו יותר חשובים ממני, ואז התברר לי שהוא לא יכל לבוא, כי הוא היה צריך לעזור לחבר שלו ללכת מכות עם איזה חמולה של ערבים, והוא לא יכל לעזוב אותו, כי הוא היה במצוקה או לא יודעת מה ואם החבר שלו לא היה רב במכות, לא הייתה לו בעיה לבוא לכיווני. זה עוד יותר עצבן אותי, למה לכל הרחות הוא הולך לזירה של מכות? מה יש לו לחפש שם? הוא התחיל לנסות להסביר את עצמו..... אבל עדיין זה הרגיז אותי שהוא הולך לאיפה שיש מכות, במקום לבוא אליי.

הוא ניסה כל הזמן לפייס ולחבק אותי. ואז אמרתי "איתי, אני..." ולא יכולתי להמשיך. פשוט חיבקתי אותו חזק, הייתי עוד מבוהלת מהדרך. לא יכולתי לחתוך את זה. החלטתי לסלוח לו.

ואז נכנסו לאיזה מקלט (זה מקלט מסודר יחסית למקלטים), וחבר שלו היה שם, יחד עם בת דודה של החבר.

והחבר שלו היה רע! דיברנו על כל מיני דברים קריפיים – סרטי אימה וסיאנסים, ואז הוא התחיל להפחיד אותי עם כל מיני דברים מ"הצלצול", ואז הוא כל הזמן בלבל לי במוח שאני אשדך לו מישהי כוסית בשביל סטוץ, וניסיתי להגיד לו שהחברות שלי הן ילדות טובות ולא הטעם שלו, אז הוא כל הזמן הפחיד אותי... אז לא הייתה לי ברירה אלא להגיד לו שאני אשדך לו את... חופית. שלחתי היום לאיתי תמונות שלה כדי שיראה לחבר שלו, אבל בינתיים אין לי מושג מה נסגר.

ואחרי זה ישבנו בחוץ, והיה יותר נחמד, ובאיזה שלב דיברתי עם חבר שלו (שהוא בגילי) על בית ספר ובגרויות. הוא קצת עצבן אותי מדי פעם, אבל חפיף.

בשתיים וחצי עלינו אל איתי הביתה. והיינו בחדר שלו ועשינו כמה דברים ;), ואחר כך סתם היינו מחובקים על המיטה.

ואז קמנו אל הסלון, ודיברתי עם חבר אחר שלו במסנג'ר דרך המיקרופון, והרגשתי כמו שדרנית רדיו, וזה היה מגניב, ואיתי ראה טלוויזיה, והחכם התעקש להעביר כל הזמן ל"רינגו" – הגרסה היפנית ל"הצלצול". ואז התחלתי ליבב לו שהוא רע, אז הוא ראה תוכנית על חשפניות במקום. אני מעדיפה שיראה את זה.

בעשרה לחמש הייתי בבית.

והיום העירו אותי ב-11 וחצי! נסענו אל דודה שלי, להחזיר את בת דודה שלי. היה ממש כיף, ראיתי את בן דוד שלי, שהוא תינוק, והוא ממש גדל! ושיחקנו איתו, והוא כזה מתוק. וגם דוד שלי דג בזמנו הפנוי, אז הוא דג כמה דגים, והוא עשה אותם על האש, והיה ממש ממש טעים, ואכלתי המוןן. (האמממ אני חושבת שהגיע הזמן לאכול ארוחת ערב, לא?). וגם דיברנו המון על "כוכב נולד" ומי יזכה בגמר, וכל הזמן ראינו קליפים של הראל סקעת.

אה, וגם שוב ראיתי את "סיוט בחדר המורים" – את הסוף הפעם.

מחר מתחיל לי הקורס של הפסיכומטרי. אני קצת מתחרטת על זה, אבל אין ברירה, כבר נרשמתי והכל.

בהצלחה לי.

אתמול היה יום ממש נוראי. הראש והבטן שלי כאבו בטירוף, והרגשתי חלשה. בנוסף לכל -  היה לי מצב רוח עם התקפי בכי, שנמשך עד היום.

באיזושהי דרך, הצליחו לשכנע אותי ללכת למסיבת יום הולדת של עדי – ידיד ממש רחוק שלי. האמת שלא ממש רציתי ללכת, והמצב רוח שלי היה על הפנים, אבל איכשהו עמרי שכנע אותי.

אותו עדי עשה את המסיבה שלו במועדון – ואני לכבוד המאורע המשמח התהדרתי במכנסיים שחורים, גופייה שחורה ואיפור שחור.

נסעתי ביחד עם עמרי לשם, וליד המועדון נפגשנו עם מור ועם גבי ודיברנו איתם.

היו שם כל מיני אנשים, חלק מהם אני מכירה, אבל הרוב לא. כמובן שהם היו ערסים ופרחות שאפילו עדי לא הכיר.

ובכן, נכנסנו למועדון.... זה לא מקום יותר מדיי גדול, בהתחלה עמדנו, ואז ישבנו ליד אחד השולחנות שהיו שם, והייתה מוסיקה ממש מעצבנת ברקע – מוזיקה מזרחית, ראפ, כל מיני שירי דאנס מעצבנים.

ואז לא הרבה זמן אחרי זה – רועי בא. ישר חיבקתי ונישקתי אותו – הוא חזר מארה"ב, כל כך התגעגעתי אליו!

הוא סיפר לנו חוויות.

מדי פעם הלכנו לרקוד... אבל לא יודעת, לא היה לי מצב רוח ולא התחשק לי כל כך, והרגשתי לא נעים – בגלל הערסים שהיו שם.

פאק, אדיר לא יודע לרקוד בגרוש...... ואני לא מבינה למה כל בת ממוצעת צריכה לעטות על עצמה כמה שפחות בגדים?!

בכל מקרה, כשלא רקדתי, ישבתי בצד עם מור.... רועי נורא התלהב וכל הזמן רצה ללכת לרקוד. וזה רועי. רועי לא טיפוס של מועדונים ולא טיפוס שרוקד.

בערך ב-1 אחותו של עמרי באה לקחת אותו הביתה. אז אני גבי מור ורועי ליוונו אותו קצת... ואז החלטנו ללכת לאכול בורקס. כולנו חוץ מגבי קנינו בורקס ואז הלכנו לשבת לא רחוק מהמועדון לאכול ודיברנו...

ורועי כל הזמן נדנד לנו שנחזור והוא רוצה לחזור... אז שלחנו אותו שיחזור.

לנו כבר לא היה חשק לחזור....

אז סתם ישבנו ודיברנו, ואז גבי היה רעב, אז הלכנו לקנות לו המבורגר, ואני ומור קנינו שתייה.

בכלל, היה ממש כיף לדבר איתם. אין מה לעשות... תמיד היה ותמיד יהיה לי כיף לדבר עם גבי. זה פשוט ככה.

לחזור חזרנו ברגל... וגם זה היה נחמד.

ואני הולכת לישון עכשיו. מחר אני צריכה ללכת לדואר להירשם לפסיכומטרי ולשלם על זה, ואני כנראה אפגש עם איתי... אני כבר לא יודעת מה יהיה איתנו האמת...

לילה טוב.

או בוקר טוב.

היום בצהרים, אבא שלי מתקשר אליי.

"אני אצל **** (השם של טכנאי המחשבים שלנו, וחבר של אבא שלי) עכשיו"

"נו ו...?" *בפחד וברעדה*

"הוא חיבר את המחשב, והמחשב נדלק".

מסתבר שהמחשב שלי לא היה הרוס, הטכנאי דיבר איתי והסביר לי שכל מה שהייתי צריכה לעשות, זה להוציא את הכבל של המחשב, לחבר אותו חזרה, ואז להדליק את המחשב.

יופי.

אבל העיקר שהמחשב שלי חזר אליי היום, אבל משום מה הרמקולים לא פועלים. אחותי אמרה לי שהיא תסדר את זה, אבל היא עוד מתקלחת!

אז אתמול הזמנתי את עצמי למור, וגם דרור היה אצלה. הם בדיוק עשו עבודה לביוטופ שלהם, וניסיתי לעזור להם, אבל יותר הפרעתי להם.

אחרי שהם סיימו הם הלכו לשחק פינג פונג, ואילו אני הלכתי למחשב, ואז היה לי כבר נמאס, אז עליתי לראות אותם משחקים.

ואז הם ניסו ללמד אותי לשחק... מור כל הזמן שאני צריכה לנסות, ואני טוענת שאני יודעת שאני גרועה בזה גם בלי לנסות, אבל ניסיתי.

אין לי כשרון (ועוד יש לי אבא שממש טוב בזה!), אבל אני יודעת קצת לחבוט (על אף שאני מפספסת מדי פעם שאני לא מרוכזת) ואני יודעת גם ל"תפוס" את הכדור בחזרה (בערך), אבל יש לי בעיה קלה. אני לא יכולה גם להעיף את הכדור וגם לחבוט בו, לכן מור צריכה להעיף לי את הכדורים.

אני מניחה שאם אני אתאמן קצת, אני אדע לשחק... אומנם לשחק באופן עלוב, אבל גם זה משהו... העיקר שמור מאמינה בי.

אחרי זה ירדנו למטה, ודיברו וטחנו תוך כדי. אכלנו שתי שקיות במבה גדולות, שקית אפרופו, ושמונה עוגיות אוריאו.

שחזרתי הביתה ראיתי קצת טלוויזיה והלכתי לישון.

היום חשבתי שאני אראה את איתי. אבל היו לו תעסוקות אחרות.... אבא שלו רצה שהוא ייסע איתו לטבריה, או לא יודעת מה... זה דיי מובן.

אבל, לא יודעת, אני לא מרגישה שיש לי חבר. בזמן האחרון אנחנו לא מדברים הרבה.... ואנחנו אפילו לא חודש ביחד! רק ביום שבת הבא נהייה ביחד חודש...האמת היא שרוב הזמן הוא יושב בחוץ עם כל הידידות שלו, ועם כל השכונה שלו, במשך כל הלילה, לעשן נרגילה ולשתות וודקה. טוב בסדר, החבר שלי לא חסר חיים כמוני....

אבל שאנחנו נפגשים אצלו, אז אנחנו יושבים בחוץ עם החברים שלו מהשכונה, וזהו. ואני מרגישה בחוץ... ממש בחוץ. כמו עציץ, כמו קישוט.... כי אני לא מכירה אותם, אין לי שפה משותפת איתם, ואני ביישנית בטירוף עם אנשים חדשים נוסף על הכל... אז הוא מחבק אותי, ומחזיק לי את היד, ומנשק אותי, ומדבר איתי קצת, אבל... אני לא מרגישה שהוא ממש איתי לגמרי.

אני פשוט.... מרגישה כאילו זה לא הולך. כאילו אנחנו לא מתאימים, כאילו זה תקוע. כאילו הוא באמת ילד.

והוא לא אדיר. זה יכול להיות לטובה, אבל הוא לא אדיר.... והוא לא יהיה אף פעם.

ואני רוצה את אדיר.... עדיין. למרות הכל. יש לי עדיין רגשות קטנים אליו.... אבל אני לא אדחה כל אחד שכבר רוצה אותי הרי...

אני אוהבת את איתי, ואני נמשכת אליו.... אבל, לא יודעת. משהו פה לא מסתדר לי.

אולי זה בגלל שאנחנו בתחילת הדרך, וצריכים להתרגל אחד לשני... וכל זה.....

אני רק מקווה שזה יחלוף.... ושהכל יסתדר... פשוט אני לא רוצה עוד מערכות יחסים מתוסבכות....

אז, אני כותבת עכשיו מהמחשב של מור.

למי שתהה למה - הסיבה היא ש(שוב) נהרס לי המחשב. אתמול הייתה הפסקת חשמל, שלאחריה המחשב לא חזר. אני לא יודעת מה יהיה עם המחשב שלי, מתי הוא יחזור, ההורים שלי כבר עצבניים בגלל זה, ואמא שלי אפילו איימה שהיא לא תתקן את המחשב.

אני מקווה שיקחו את המחשב לתיקון בקרוב....

אני לא מבינה איך כל הצרות נופלות על המחשב שלי ואיך הוא נהרס כל הזמן!!!

אני אנסה לכתוב פוסט, אבל הוא יהיה קצר... כי בכל זאת לא נעים לי...

אז ביום חמישי אחרי הצהריים נסעתי עם ההורים שלי ועם אחותי לקנות בגד ים. אחותי הקטנה קנתה בגד ים, ואז החלטתי שגם אני צריכה.... האמת שאני נורא בררנית, ובהתחלה לא מצאתי, כי אני יודעת בדיוק מה אני רוצה, ולצערי רוב החזיות משטיחות לי את החזה.... בכל מקרה, קניתי בסוף בגד ים שהוא חזייה ותחתון (בדרך כלל אני קונה עם מכנס, אבל זה לא משנה כי גם ככה אני שמה מכנס  מעל, אני שמנה...), הבגד ים הוא אדום עם הדפסים ומאוד יפה...

ביום שישי אחרי הצהריים הייתי אצל איתי. אנחנו בסדר, לפעמים יש לי הרהורי חרטה (על זה בפעם אחרת), ישבנו בחוץ רוב הזמן עם החברים שלו מהשכונה, והיה דיי משעמם כי אני לא קשורה אליהם, וליד אנשים שאני לא מכירה אני נעשית שקטה וביישנית ומרגישה מטומטמת.

אבל אחר כך הלכנו להתמזמז שוב באיזה חדר מדרגות... והוא ממש לא בשקט:)

חזרתי בסביבות עשר וחצי.

לפני שבוע, שחזרתי ממנו, חזרתי עם נהג מונית שדיי התחיל איתי. וביום שישי - זה היה אותו נהג! נראה לי שהוא דלוק עליי.... פדופיל חרמן...

בסוף לא עשיתי כלום בערב, סתם ישבתי מול האיי סי קיו ודיברתי עם אנשים.

ביום שבת הייתי אצל הילה שחזרה מהולנד, ובת דודה שלי באה אלינו לישון במשך כל השבוע....

אז היום בבוקר לקחתי אותה ואת אחותי הקטנה לסרט - יום בניו יורק. סרט אמירקאי קיטשי, אבל חמוד.

זה הכל להפעם.... נשתמע...מתישהו...

טוב נו, אני סתם מגזימה, כולה פלאפון...

אבל היום אבא שדרג את הפלאפונים שלנו, ותודה לאל סוף סוף יש לי פלאפון נורמלי ולא מקרר.....

אז לאבא שלי יש עכשיו Nokia 3100

ולי יש Nokia 3510i

והנה תמונות:

זה שלי:

וזה של אבא שלי:

בסופו של דבר, איתי בא אליי אתמול.

האמת היא שכעסתי עליו קצת, אבל ברגע שראיתי אותו – כל הכעס שלי עבר.

הוא בא אליי בערב, והביא לי מתנה לכבוד ט"ו באב – נר בתוך מעמד ממתכת, בצבע לבן עם ורוד בצורת לב.

זה היה כזה חמודJ

היינו על המיטה שלי, והתנשקנו המון (אני כבר מתגעגעת לשפתיים שלו), וקצת הפשטנו אחד את השני, והוא עשה לי מסאז' ממש ממש נעים.... עם שמן תינוקות.... ועשיתי לו ביד עם השמן.... רק חבל שזה מלכלך נורא.

ובאיזה שלב הוא שם על הירכיים שלי כרית, ואז שם עליה את הראש, וליטפתי את הפנים שלו, ואח"כ החזקנו ידיים, ופשוט הסתכלנו אחד על השני.... עד שהתנשקנו שוב.

והוא לא הפסיק להגיד לי כמה שהוא אוהב אותי.

בקיצור, היה לי לילה מאוד נחמד.

והיום ההורים שלי חזרו מתל אביב, והיה נראה שהם מאוד נהנו. גם אני רוצה.

ומחר אבא שלי משדרג לי את הפלאפון. הידד!

היום ההורים שלי נסעו לשלושה ימים לת"א, הבית ריק, ערב ט"ו באב היום, תכננתי שהחבר שלי יבוא אליי היום...

אבל לא.

לפני שלושת רבעי שעה הוא מתקשר אליי ומודיע לי שהוא לא יגיע. והוא אפילו לא אמר למה. "אני אגיד לך מחר".

אוף.

זה ממש מבאס ומאכזב, ועוד יותר מעצבן שהוא לא אמר לי.

כבר אין לי חשק לכלום, נראה לי שאני אלך לישון מוקדם היום.

תמיד כשמתכננים משהו מראש – כלום לא יוצא.

מצחיק, הרי אחותי הזמינה היום חברים, ואף אחד לא יכל לבוא. בא רק הידיד הכי טוב שלה.