**הזכויות על התמונות שייכות לאחותי סתו**

****כאן תוכלו ליהנות ולצפות בעוד תמונות שהיא מצלמת:)*****

אחרי שהתמוטטתי בעבודה, הבנתי שכנראה הגוף שלי מאותת לי שמשהו לא בסדר.

אחרי יומיים מחלה, בבואי לחזור לעבודה, חיכיתי לאוטובוס בהרגשה איומה. הבנתי, שעליי לעשות את המעשה הנכון ביותר ולהתפטר. אולי זה דרמתי, אבל אי אפשר ככה יותר. אני לא ישנתי, לא אכלתי, הייתי בתחושה רעה. כל פעם בדרך לעבודה היו זולגות דמעות שהוסתרו ע"י משקפי השמש שלי.

אני לא במצב של חייבת. לשמחתי, אני עדיין גרה אצל ההורים, ואין לי בעל, ילדים וכלב שאני צריכה לפרנס אותם.

אז הודעתי למנהלת שלי, שאני לא עומדת בלחצים האלו, ולא מוכנה להיות שק חבטות של אף אחד. פשוט לא.

היא כמעט בכתה, וניסתה לשכנע אותי להישאר, ובעצם הרבה אנשים מהעבודה התקשרו וניסו לשכנע- אבל החלטתי סופית. היה לי קצת עצוב לעזוב אנשים מקסימים, וקצת מוזר להתרגל לזה שאין שומדבר, ובעבודה החדשה אצטרך שוב למצוא את עצמי מחדש, אבל אני מאוד שלמה עם ההחלטה שלי.

אז שגרת חיי נראית פחות או יותר אותו הדבר. קמה מאוחר, ישנה המון, צופה בטלוויזיה ובסרטים וקוראת.

עשיתי משקפיים חדשים, נכון שאני מרכיבה עדשות מגע, אבל צריך גם זוג משקפיים, ואני חושבת שאלו המשקפיים הראשונות שנראות עליי טוב ובאמת מחמיאות לי. או כהגדרתה של אחותי "סוף סוף את לא נראית כמו ילדה חנונית בת 10".

הלכנו כל המשפחה לצפות בסרט מאמה מיה. אומנם אני לא חובבת של להקת אבבא, אבל הסרט היה ממש כייפי, ומאוד משעשע.

הייתי בים עם ההורים וחברים שלהם. היה ממש נחמד, אין כמו לקרוא ספר בים.

ישבתי על הכיסא, ופתאום הסתכלתי על עצמי. היה נדמה לי שהירכיים שלי ענקיות ושהבטן שלי בולטת. אני יודעת שזו שטות, שזה לא נכון ולא הגיוני, אבל אני שונאת את המחשבות האלו, שבאות ככה סתם והורסות לי.

סוף שבוע שעבר הייתי אצל החבר שלי.

ביום שישי ישבנו באיזה פאב עם חברה משותפת. היה... קצת מוזר ולא קשור, אבל בסדר.

ביום שבת בערב נסענו לנמל ת"א, לבשתי את השמלה החדשה וכפכפים, והרגשתי יפה וקייצית. רצינו לשבת במקס ברנר, אבל היה סגור מפאת ערב ט' באב. אז בסוף ישבנו בבית קפה אחר.

אגב, בחודש אוקטובר הוא טס לחודש לארה"ב. אני שונאת לכתוב את זה, אבל עם כל הפרגון והידיעה שאם כמובן זה היה מצב הפוך- בו אני הייתי רוצה לנסוע והיו ממנים לי את כרטיס הטיסה היקר הייתי נוסעת בכיף, אני עדיין מרגישה איזשהו עצב, תסכול. אני שונאת להישאר לבד.

אני לא יודעת למה אני כזו לפעמים. למה אני תלותית. למה אני כזו רכושנית לפעמים, כמו ילדה בת ארבע, שנתנו לה צעצוע, והיא רוצה רק אותו ולא נותנת לאף אחד, כי זה "שלה מהבית".

לפעמים הייתי רוצה להיות בחורה אחרת. הייתי רוצה להיות יותר קלילה. אני יודעת שבטח ויש בי יתרונות ומעלות, אבל אני בעיקר מסתכלת על מה שאני לא, על מה שאני מייחלת להיות.

סוף השבוע האחרון הוא היה אצלי, ביום שישי בערב היינו אצל הילה לכבוד יום הולדתה והיה נחמד מאוד. ביום שבת באו אלינו אורחים, והיה טעים מאוד. רק חבל שהקאתי אחר כך (אבא שלי אומר שזה בגלל ששתיתי וודקה על בטן ריקה. לא נראה לי שלוקח לזה כל כך הרבה זמן להשפיע).

היום הייתי באוניברסיטה. בסוף אוקטובר אני מתחילה ללמוד במכינה, והיום הסדרתי את ההרשמה לקורסים.

קצת התרגשתי, בכל זאת, הדר הקטנה באוניברסיטה הגדולה (כן הלכתי לאיבוד, ועד שמצאתי את הבניין לקח לי המון זמן). בקיצור, אני אלמד כל מראשון עד חמישי, כל יום מתחילה בשעה 8:30 (חוץ מיום אחד שאני מתחילה בו ב 10:00) ומסיימת או ב 14:00 או ב 16:00. אני אלמד 3 יח"ל מתמטיקה (כן, כמו בתיכון, אין לי כוח להתעסק עם זה), 5  יח"ל אנגלית, סוצליוגיה וכתיבה מדעית, וגם נתנו קורס בחירה ממספר אפשרויות, אז בחרתי מבוא לאנתרופולוגיה.

אני ממש מחכה ללימודים, אני מקווה שאמצא עבודת סטודנט לזמן הקרוב (אני עוד בחיפושים) וגם לאח"כ.

אני רוצה סוף כל סוף להיות במסגרת, ולהפעיל קצת יותר את השכל.

והתפטרתי.

נו, ומה עכשיו?

"בטח היו לי סיבות לעזוב,
כי שוב אני כאן.
ושוב אני קם ונוסע,
סומך על הדרך שתוביל..."

לילות בלי שינה. רק נדמה ששכחתי מהם, אבל הם תמיד שם- מוכנים לתקוף.

בעיות שינה מאז ומעולם היו לי, וחזרו התקופות של הנדודים. כנראה השלווה הנפשית יצאה לטייל והשאירה אותי עם חרדות.

מספיק שמישהו ילחץ על הנקודות הרגישות, ויגיע הבכי הגדול וההיסטרי, ובאיזה שלב תיגמר השיחה. תיגמר השיחה ואני אשאר לבד, כי אחרי שבוכים והכרית רטובה, אי אפשר ללכת לישון כמו כלום.

אני כבר יודעת מראש, שהשינה שלי הלכה לטייל, לא משנה עד כמה הגוף תשוש והעיניים בקושי פקוחות- המוח ערני לחלוטין.

אז ככה, מקשיבים לשקט, לתקתוק של השעון.

מנסה לשמוע מוזיקה, עברי לידר ודנה ברגר בשיא הווליום. "ונדמה שאין סיבה לחיות אם אין סיבה למות".

גבי אומר שהמשפט הזה בדיוק אני.

אני מרגישה קצת כמו בלון הליום. חפץ יפה וצבעוני מבחוץ, אבל ריק מבפנים. ואקום.

תשו הכוחות, אין חשק לכלום. אין הרגשה, רק אדישות ואפאתיות.

והשעות עוברות, המחשבות לא מרפות ממני. כל הפחדים, כל החרדות, כל הלחצים, כל החוסר שביעות רצון, כל הרחמים העצמיים פוערים פה רחב עם שיניים מחודדות שננעצות ונוגסות בי ללא רחם.

ואח"כ לקום מהמיטה, לראות את העיניים נפוחות, להרגיש את הבחילה והראש מסתובב.

לנסות ללכת לעבודה בכל זאת, אבל במקום זה רק מתעלפים ושולחים אותי הבייתה.

משהו לא בסדר. משהו מתפרק לי, ואני עוד לא יודעת מה.

"זה לא האמיתי שמחפשים, זה רק הרגש שחוטף מכה."