אחרי שבכיתי באמצע מסיבה, כי כולם היו שמחים, ורק אותי זרקו בהודעת SMS (כן, זכיתי להיכנס לפנתיאון המכובד), ולפתע כל הדמעות שאגרתי במשך המון- המון-המון זמן התפרצו, ולא הפסקתי להגיד כמה שהכל הרוס וכישלון ודפוק באופן כללי, מורן ליטפה לי את הראש ואמרה לי לעשות תרגיל.

"תכתבי 22 דברים שאת אוהבת בעצמך ובחיים שלך".

אז הנה, זה הולך להיות קשה, כי אני כל כך פרפקציוניסטית ולכן כל כך טובה בהלקאה עצמית, 22 דברים (חיצוניים ופנימיים, ללא סדר חשיבות כלשהו) ,כמניין שנותיי, שאני אוהבת בעצמי ובחיים שלי.

1. המשפחה שלי. אני מתכוונת גם למשפחה הרחוקה, אבל בעיקר למשפחה המצומצמת, ההורים והאחיות שלי. זכיתי להיוולד להורים מקסימים, שאוהבים ותומכים בכל בחירה, אבל מצד שני ידעו להציב לנו גבולות ומראות ולמנוע מאיתנו לעשות טעויות טיפשיות. אני יכולה לדבר עם ההורים שלי על כל דבר, בשיא הפתיחות. כל יום שישי אנחנו הולכים ביחד לים, ויש אנשים שמסתכלים ואומרים "מה, את הולכת עם ההורים שלך?!", במעיין פליאה שכזו. אז כן, אני פשוט נהנית להיות עם ההורים שלי. הרבה חברים שלי (ושל האחיות שלי) אמרו שהם היו רוצים להתאמץ אצלנו. אני אוהבת מאוד את האחיות שלי. למרות שיש ריבים ולמרות שלפעמים הן יכולות להעלות לי את הפיוז, אני יודעת שהן הדבר הכי חשוב לי, ושתמיד אני אהיה שם בשבילן והן בשבילי. אנחנו חברות טובות, ויש לנו את הצחוקים והבדיחות שלנו, ואני בטוחה כשנהייה מבוגרות אנחנו ניפגש המון והילדים שלנו יהיו חברים טובים.
2. אני פטיט. אני נמוכה  ופעם הייתי ממש מתבאסת מזה, אבל למדתי לאהוב את הגובה שלי. ראיתי לפני כמה זמן בחדשות כתבה על נשים גדולות וגבוהות. וחשבתי לעצמי "אה! איזה מזל שאני לא כזו!" לאישה קטנה יותר קל למצוא בגדים, נעליים וגברים (שילוש שאני דיי מחבבת). יש לי גם מבנה גוף קטן וצר, עם כפות ידיים ורגליים קטנות, וזה לדעתי הכי יפה ונשי, ואני אוהבת את זה.
3. הצלחתי במכינה. המטרה שלי הייתה לשפר את סיכויי הקבלה שלי, ולהתקבל בסופו של דבר ללימודים אקדמיים במקצוע שאני אוהב ויעניין אותי. אחרי כל כך הרבה זמן שלא האמנתי בעצמי, פתאום קיבלתי ציונים גבוהים והייתי בין אחת מהטובים בכיתה שלי. בסופו של דבר, הצלחתי להגשים את המטרה שלי.
4. התקבלתי ללימודים – שירותי אנוש ומדעי החברה. אז נכון, המטרה הראשונית שלי הייתה להתקבל לייעוץ והתפתחות האדם, ולא התקבלתי לזה. בסופו של דבר, אני חושבת שזה לטובה. המקצוע שבחרתי הוא מקצוע טיפולי, ואני לא חושבת שהייתי באמת מצליחה להשתלט על רגשות ולא להזדהות יותר מדיי. בסופו של דבר, חשבתי על האפשרות הזו עוד לפני שעשיתי את המכינה, ואני חושבת שזה הדבר הנכון ביותר. וחוץ מזה, בחורה מהכיתה שלי מהמכינה הולכת ללמוד גם שירותי אנוש, אז זה נחמד שיהיו פנים מוכרות.
5. התגברתי על אנורקסיה נרווזה. אז נכון, יש שאריות. יש תקופות שבהן רע ושחור, אבל זה בסדר וזה קורה. נכון שיש תקופות שבהן החיים שלי בבאלגן, וזה אוטומטית משפיע על הרגלי האכילה והשינה שלי, אבל סה"כ יצאתי מהגיהנום הזה.
6. עשיתי צבא. אני מהבחורות שלא היו מגייסים אותן. והיו לי בצבא תקופות קשות ורעות, והיו ימים שבקושי קמתי מהמיטה ואפילו רצו להוציא אותי על 21 – אבל לא הסכמתי ולא נשברתי. בסופו של דבר סיימתי את השירות שלי, ואני גאה על איפה שהייתי ומה שעשיתי. וגם מתגעגעת למדים הלבנים.
7. הייתה לי זוגיות טובה ובריאה. נכון שיצאתי עם גברים איומים, אבל למשך שלוש שנים הייתה לי את הזוגיות הכי מדהימה שיכולה להיות. באמת, האקס שלי היה החבר שתמיד רציתי שיהיה לי. ו, הלוואי, ויום אחד נחזור להיות ביחד, אחרי שנתקן את מה שצריך לתקן. אמן. (ואולי עכשיו ליבי שבור, אבל תמיד יש מישהו אחר. מגיל 15 אני לא לבד).
8. אני מסתכלת במראה, ו 95% מהזמן, אני אומרת לעצמי "את יפה". ואני יודעת שזה נכון.
9. יש לי חברים. אז כן, אני אוהבת להתלונן כשחיי החברה שלי נמצאים בשפל, אבל סה"כ מאז גיל 15 ועד היום, יש לי מספיק חברים שאוהבים אותי, ובסה"כ רוב הזמן כיף לנו ביחד. אני גם מוצאת את עצמי תמיד מפחדת כאשר אני צריכה להיכנס לסביבה חברתית חדשה, אבל בסופו של דבר אני מוצאת את המקום שלי, ומוצאת את האנשים שכיף לי איתם.
10. יש לי בטן שטוחה ומותני צרעה – 56 ס"מ.
11. אני אדם מיוחד. אני לא יודעת איך להסביר את זה, וזה קצת מוזר שאני אומרת על עצמי "מיוחדת" (אבל זה פוסט נטו אהבה עצמית, אז מותר לי, וחוץ מזה – זה בא גם מאנשים אחרים). אני חושבת שאני מורכבת מהרבה אישיות ותכונות, וזה מה שהופך אותי למיוחדת.
12. אני קוראת ספרים. בזכות קריאת הספרים, יש לי שפה עשירה וגם אינטליגנציה גבוהה. אני רואה אנשים בגילי, שפשוט לא יודעים לכתוב- כותבים בשגיאות כתיב, לא יודעים לחבר משפט תקני... זה פשוט נורא בעיניי.
13. אני לא אדם שטחי וטיפש. במהלך עבודתי ב"הוט", נתקלתי באנשים שכל מה שמעניין אותם- זו הטלוויזיה שלהם. יש להם 13 ממירים בבית, אבל זה שבמטבח התקלקל, ולא, איך הם יאכלו ארוחת ערב ללא הטלוויזיה שלהם?! פשוט אנשים פאתטיים. כל פעם שאחד כזה היה צורח עליי, הייתי מתמלאת תחושת גאווה – היי, לפחות אני לא טיפשה ועלובה וחסרת חיים שכל מה שמעניין אותה זה ערוץ ויוה. ולצורך העניין, יש תוכניות טלוויזיה שאני אוהבת ואף מכורה, אבל הכל במינון הנכון.
14. אני אינטליגנטית ואפשר לנהל איתי שיחות על כל נושא שקיים.
15. אני אדם שיודע לאהוב ולתת. מי שאני אוהבת אותו – זה יהיה עד הסוף. וזה גם להפך. ורוב הזמן, אני גם אוהבת את עצמי.
16. אני רגישה.
17. אני יצירתית, מלאת המוני רעיונות, ובעלת דימיון מפותח. וזה חשוב, אם אני רוצה להיות סופרת יום אחד.
18. אני אוהבת לכתוב, ועושה את זה טוב. אני שמחה שנולדתי עם כישרון הכתיבה הזה, שממלא את חיי, ושגם עוזר לי בזמנים קשים. ויום אחד, יום אחד, אתם תראו, אני עוד אעשה עם זה משהו.
19. אני מאוד אוהבת להקשיב לאנשים. אולי לא תמיד יש לי את העצות הנכונות, אבל סה"כ אני טובה בלהקשיב ובלנסות לייעץ.
20. אני כנה, ואמיתית. אני לא מתחנפת, אני לא צבועה. אני אומרת את מה שאני מרגישה ולא משחקת משחקים.
21. בסופו של דבר, גם כשהמצב נראה הכי מבולגן, הרי הרוס, הכי על הפנים, גם כשנראה שהכנסתי את עצמי לצרות, גם כשנראה כאילו הכל הולך להתקלקל – בסופו של דבר, הכל מסתדר לי בדיוק על הצד הטוב והנכון, וכמו שרציתי.
22. עברתי תקופות קשות, והייתי על הרצפה יותר מדיי פעמים. אבל אני תמיד, תמיד קמה.

אני חושבת שאחרי שנים, אני מפסיקה לצנזר.

לא מעניין אותי מי יקרא, לא מעניין אותי מה יגידו, לא מעניין אותי אילו תגובות אני אקבל כאן.

לא מעניין אותי שאמא שלי תקרא, שאחותי שוב תשחק אותה בלשית ותקרא מאחוריי הגב שלי, לא אכפת לי כבר.

לא אכפת לי מהתגובות האינפנטיליות של "את מעודדת אנורקסיה! יא חולה!" כאילו המגיבים ללא שם הם פסיכולוגים/פסיכיאטריים, או חושבים שהם מכירים אותי. לא, ברובם הם פשוט ילדים מתבגרים שטחיים וטיפשים, שבטוחים שהם יודעים כל כך הרבה.

לא אכפת לי מאף אחד יותר.

אז הנה, תמונת מצב של החיים שלי, תמונה אמיתית, כמו שכתבתי פעם, ואולי אפילו יותר ממה שכתבתי פעם.

אז כמו שהבנתם, המשקל שלי צונח.

ולא אכפת לי. זה לא שאני מרעיבה את עצמי, אני אוכלת, אבל פחות, כי פשוט לא מתחשק לי ולא בא לי.

ואני שונאת, שונאת להסתכל במראה. בא לי להקיא מעצמי.

היה לי חבר.

אני תוהה מה יש בי, מה יש בי לכל הרוחות, שאני מושכת רק אנשים דפוקים.

למה, כשסוף סוף התחלתי להרגיש משהו, למה שהיה נדמה לי שהכל טוב, שהכל בסדר, שזה יילך לכיוון חיובי, אחרי שהאמנתי לו שהוא באמת מרגיש כלפיי משהו, שהוא באמת רוצה אותי.

למה, עכשיו הוא לא בטוח, ולא יודע.

למה אני נופלת על כאלו, אבל כל הזמן.

אז אנחנו ב"הפסקה", אבל ברור לי שזה נגמר, כי אם הוא באמת היה רוצה, הוא היה טורח לדבר איתי מיום שבת.

אני חושבת על הגברים שהייתי איתם. כל הזמן היו נפילות. או שהם היו אדיוטים, או שהם היו פסיכופטים, או שלפתע פתאום הם לא היו סגורים על עצמם.

למה לעזאזל אני לא יכולה למצוא בחור חמוד, אחד שיאהב אותי באמת, שנהיה באמת בני זוג על כל המשתמע מכך.

בעצם, היה אחד.

אבל הוא גר שעתיים נסיעה ממני, ואני טרחתי להרוס את זה.

אולי אני פשוט צריכה לא להרגיש שום דבר. להיות קרה, אטומה, חסרת כל רגש. אולי זה מה שבאמת צריך להיות.

לא להרגיש שום דבר, לא לסמוך על אף אחד, לא לבטוח באף אחד.

לא התקבלתי למה שרציתי.

אני אומנם החלטתי ללכת ללמוד משהו אחר, אבל זה עדיין מאכזב אותי.

כי אם הייתי משקיעה יותר בלימודים ובפסיכומטרי, אולי הייתי כן מצליחה להתקבל.

אבל לא, זרקתי זין.

אני שונאת את העבודה שלי.

אני מרגישה שאני לא טובה במה שאני עושה, שאני לא ברמה של כולם. למרות שקיבלתי קידומון, למרות שהצלחתי לשפר את היעדים שלי, אני עדיין דואגת שבכל רגע יפטרו אותי.

אני שונאת את החיים שלי.

הם פשוט שממה אחת גדולה.

אני עובדת אחה"צ ארבע פעמים בשבוע, ובשאר הזמן אני פשוט יושבת ובוהה בפייסבוק.

אין לי חברים.

אני בת 22, וחיי החברה שלי הם כמו של אנשים בני 42.

אנחנו בקושי יוצאים, וגם שיוצאים אנחנו תמיד הולכים לאותו המקום ומדברים על אותם השטויות, ובעיקר סובלים זה מחברתו של זה.

אולי בזמן האחרון יצאתי יותר, אבל זה כי היה לי חבר, ועכשיו כשאין אותו אז אני אמשיך לשבת בבית רוב הזמן ולתהות מה לא בסדר איתי.

עוד חודש בדיוק אני אחגוג יום הולדת 22. זה יוצא ביום שבת. ויש לי הרגשה איומה, שבלילה שבין שישי לשבת, כשהשעון יראה על השעה 00:00 והיום הולדת שלי תתחיל, אני אשב מול הטלוויזיה אחרי עוד פרק של "סקס והעיר" ואבכה לבד.

אני כותבת את המילים האלו, ומרגישה דפוקה.

אני מרגישה שאני רוצה למחוק אותן, כי אני קוראת וכל מה שכתבתי נשמע לי ריקני, שטחי, מטופש.

אני שונאת, שונאת לפרסם את הפוסט הזה.

אני שונאת לכתוב את זה.

אני שונאת שגם כשאני כותבת, הכל יוצא לי לא כמו שהתכוונתי.

יוצא כמו מילים של ילדה אנאלפבתית.

אבל החלטתי שאני כותבת את האמת לשם שינוי.

ואלו החיים שלי.

עכשיו אתם מבינים למה אני מרגישה כל כך כישלון?

אני מרגישה שאני כל כך שונאת להיות אני. אבל כל כך.

אני כולי פקעת של עצבים, של דמעות, של תסכול, של אכזבות, של בדידות, של אומללות.

 אין לי כוח לאף אחד, ולשום דבר.

בא לי לצרוח.

לצרוח כל כך חזק ולשבור את כל מה שיהיה בדרכי.

בא לי לקחת סכין מטבח ענקית ולחתוך את עצמי לאלפי חתיכות.

אני רוצה להפסיק להיות.

הרבה זמן שלא ראיתי את המספר הזה על הצג.

אני לא יכולה לרשום שום דבר, כי אני מרגישה שהכל ריק, מלא בואקום, מלא בשום דבר.

אני מרגישה ששוב הכל הרוס.

שיניתי את הסטטוס שלי בפייסבוק ל"במערכת יחסים".

הבחור שלי מקסים ומתוק, ויש לו את העיניים הכי יפות שיש.

והוא מצליח להרגיע אותי, ואת המצבי רוח שלי, ואומר לי שאני הכי מתוקה, ומדהימה ומיוחדת.

ופתאום אני יוצאת למועדונים ודאנס ברים (כי הוא אוהב) ואני נזכרת כמה כיף לי לרקוד ולהשתחרר, ואני מרגישה קצת בחיים.

ואני אוהבת להתנשק איתו, ואני אוהבת סתם לשכב איתו במיטה ולדבר איתו שעות.

אני מקווה שיילך לנו טוב, שזה יצליח, שאני לא אפגע, ולא אתאכזב, ולא אצטער.

אני מרגישה מאוהבת. בטירוף.

ציונים סופיים של המכינה:

הבעה עברית - 93

מדעי החברה - 92

מתמטיקה (3 יח"ל) - 94

אנגלית (מתקדמים 1) - 80

מדעי הרוח - 96

ממוצע: 102.55

אני דיי מרוצה, פחות או יותר. אני מאמינה שיכולתי הרבה יותר.

אני קצת מאוכזבת מהאנגלית, המורה שלנו פשוט דפקה אותנו בסמסטר א' עם מבחנים איומים ועם מבחן סוף סמסטר ב' שהיה גם הוא היה איום ונורא.... וכאמור, הציון ממש דופק לי את הממוצע.

הדבר הטוב היחיד שיצא לי מהעניין הזה, זה שעברתי לרמת מתקדמים 2, דהיינו, רק קורס אחד באנגלית.

ציון פסיכומטרי - 543.

מילולי - 131 - הא! אני תותחית!

אנגלית - 111

כמותי - 82. כן, כן, זה דפק אותי, אני לא יודעת מתמטיקה....

האמת שלא ציפיתי ליותר מדיי. למדתי ממש, אבל ממש בקושי, ואני חושבת שזה ציון טוב יחסית לעובדה שלא עשיתי קורס ושלא למדתי גם בבית. העיקר ששיפרתי באיזה 30 נק' מהפעם הקודמת, ובאמת מבלי לתרגל בכלל ולחזור על מילים הוצאתי ציון ממש טוב במילולי... לגבי הכמותי, אין מה לעשות... כשלא עושים קורס ושגם ככה לא טובים במיוחד במתמטיקה - אין יותר מדיי למה לצפות.

עכשיו אני מחכה לתשובות מהאוניברסיטה.

אני עדיין לא מגיעה לסכם.... מהבחירה הראשונה שלי אני רחוקה כ- 40 נק', ומהבחירה השנייה אני רחוקה ב- 8 נק'...

הסתכלתי ובדקתי בשתי האופציות הראשונות שבחרתי - בבחירה הראשונה כתוב "נתון חסר", ושבדקתי מה זה אומר, ראיתי שחסר ריאיון אישי... אז אולי יש תקווה שהם כן יקראו לי לריאיון ואני אוכל להמם אותם ואני אתקבל ללימודים...

ובבחירה השנייה כתוב "המתנה לחתך".

יכול להיות שיש לי סיכוי...

אני גם רוצה לשנות חוגים, ולשם כך אני צריכה לנסוע עד לאוניברסיטה, וגם לשלם עבור זה! אוף מעצבן.

אני כל כך מקווה שהכל יסתדר לי ושאני כבר אתקבל וזה יירד לי מהראש.

תחזיקו לי אצבעות.

הייתי אתמול בעצרת ההזדהות והתמיכה עם הקהילה ההומו- לסבית.

בתור אחת שנסעה ביוני השנה למצעד הגאווה בפעם השלישית, אני רגילה לשמוח עם הקהילה.

אני רגילה לאווירת שמחה, כיף, מסיבה.

הפעם זה לא היה כך.

בפעם הראשונה – פחדתי.

כן, הייתי דרוכה ומתוחה, כשידעתי שיש התראות לפגיעה באוטובוס הספציפי בו נסעתי.

פחד שגרם לי לצוות בקול תקיף על אחותי הקטנה לא לזוז ממני, מתוך המחשבה שאם יהיו עוד פעם יריות או רימונים אני אוכל לתפוס אותה מהר.

כי אחרי יום שבת שעבר, תל אביב היא לא אותה עיר ליברלית, פתוחה, שמקבלת את כולם.

אנשים צריכים לפחד על חייהם בשל נטייתם המינית. ממש כמו באירן, כמו במשטרים חשוכים ודיקטטוריים.

עמדתי שם בכיכר, חלק מאותם 70,000 אנשים שבאו לתמוך, להזדהות, לבכות ולכעוס.

כן, אני כועסת.

אני כועסת שרוצחים אנשים רק בגלל שהם בחרו לאהוב.

אני כועסת לקרוא טוקבקים, תגובות, או כל מיני ילדים טיפשים שמעלים דברים טיפשיים לפייסבוק שלהם על זה שכמה טוב שירו בהומואים האלו.

אני כועסת שאין פה שוויון זכויות, שעדיין יש אפליה.

אני כועסת על זה שההומופוביה עדיין קיימת, ושיש ח"כ שמרשים לעצמם להתבטא כמו שהתבטאו בימי הביניים.

אני כועסת, כי הרצח הזה הוא אולי מקרה האלימות היחיד כנגד הקהילה ששמעתם עליו. בכל יום, אנשים חוטפים מכות וקללות רק בגלל שהם בוחרים להיות מי שהם, ויש אנשים שזה לא מוצא חן בעיניהם.

ואולי יקומו כאלו ויגידו "מזאת הבכיינות הזו, הם הביאו על עצמם, הם מבדלים את עצמם, עם המצעדים והדגלים והקהילה הגאה"

אז לא.

לצאת מהארון זה עדיין צעד קשה.

כי עדיין יש אלימות, כי עדיין אין שוויון זכויות, כי עדיין יש אפליה ודיכוי והומופוביה.

כי עדיין קורה שאנשים יוצאים מהארון, והחברים שלהם וכל הסביבה שלהם מתרחקת. כאילו זה שאתה אוהב את בן מינך שינה את האופי שלך ואת מי שאתה.

כי עדיין "הומו" זה קללה.

כי עדיין יש בתים שזה טאבו, איסור מוחלט, שלא מדברים על זה.

כי עדיין יש הורים שלא מחבקים את הילדים שלהם אחרי שהם נפצעו בפיגוע.

והקהילה הזו, נותנת את התמיכה, את האהבה, את החיבוק הזה, שילדים שיוצאים מהארון, וגם מבוגרים שכבר יצאו מזמן, כל כך צריכים.

ונכון, אני לא באמת מבינה ולא באמת יודעת, כי אני לא באמת חלק מהקהילה.

אבל אני כן יודעת מה זה להרגיש שונה, אחרת, לבד, שאף אחד לא מבין אותך.

עמדתי שם בכיכר, והקשבתי לכל הנאומים, לכל ההבטחות.

וכל שיר קיבל פתאום משמעות אחרת. כשדנה אינטרנשיונל שרה "אני ניצחתי" ומאחוריה היו הילדים שנפצעו בפיגוע – זה עשה לי צמרמורת.

עמדתי שם בכיכר, ובכיתי.

כשאור גיל וחן לנגר שהיו שם ונפצעו עלו על הבמה ודיברו.

כשחן דיבר, השתרר שקט מקפיא. וכשהוא סיפר בקול שבור מבכי על העיניים של הרוצח שעדיין מסתכלות עליו, הרגשתי כאילו ירו בי כדור ישר לתוך הלב.

לא יכולתי להפסיק לבכות ולעצור את הדמעות.

עמדתי שם בכיכר, ותהיתי.

איך זה שלא תפסו את הרוצח. ואולי הוא מסתכל על העצרת בטלוויזיה, או אפילו נמצא כאן.

תוהה אם הוא מרגיש טוב עם עצמו עכשיו.

תהיתי איך זה שאנשים כל כך מתעסקים בלשנוא, במקום בלאהוב.

תהיתי למה זה באמת כל כך משנה את מי אתה אוהב, ואיך אתה בוחר לחיות את החיים שלך.

תהיתי מה כל כך נורא, מפחיד ומגעיל בזה, הרי, באמת, שאין שום סיבה.

אנשים הומופוביים הם אנשים פתטיים, מסכנים. שחיים בחשיכה, שלא מסוגלים לפתוח את הראש, שלא יכולים לקבל שום דבר שהוא לא הם,אנשים צרי מוח ואופקים.

ובדרך חזרה הביתה, שמתי את האוזניות באוזניים והדלקתי את הנגן בניסיון לברוח מהמחשבות.

ומשינה שרים "האויב כבר לא מפחיד, הוא רק זקוק לרחמים", והמשפט הזה כל כך מתאר את מה שאני מרגישה, ואני מרשה לעצמי לחייך.

הייתי בחברת אנשים חדשים וטובים בהופעה של היהודים, והתפרעתי כמו שאני אוהבת לעשות בהופעות, והרגשתי כל כך נוסטלגיה, כמו בגיל 16.

וכשחזרתי הבייתה מלאת עייפות ונשיקות עמדתי במקלחת והרגשתי איך כל הבטן שלי מלאה בפרפרים, ולפני שנרדמתי היה לי חיוך מטופש על הפנים.

זה צריך להטריד את כולם.

כי עכשיו איזה פסיכי החליט שהוא לא אוהב הומואים ולסביות ועל כן יש לרסס אותם בכדורים. אבל מחר איזה פסיכי יחליט שהוא לא אוהב שמנים, או לא אוהב גרוזינים או לא אוהב אנשים שהם בקטע של סאדו – מאזו, ולכן הוא יחשוב שזה בסדר לירות בהם ללא הבחנה, רק כי הוא שונא וחושב שזה לא בסדר.

אני לא יודעת מה לכתוב, כי אני פשוט בהלם ומזועזעת.

בתור סטרייטית שמחוברת לקהילה, לא הצלחתי לישון בלילה.

והאמת, יותר ממה שאני מזועזעת – אני מפוחדת.

אני לא מצליחה להבין אנשים ששונאים הומוסקסואלים.

אני לא יכולה להבין את הפחד, את הרתיעה, את הסטיגמות שמהם הם מונעים.

אני לא מצליחה להבין מאיפה זה נובע.

הרי זו נטייה מינית.

מה לכל הרוחות משנה עם מי הבנאדם שוכב או בוחר לחיות את חייו?

זה כל כך משנה האם זה גבר או האם זו אישה?

זה באמת רלוונטי?

כל אחד צריך לעשות מה שעושה לו טוב, וזה לא אמור לעניין אף אחד.

אבל אתם יודעים מה?

אם אתה שונא, נגעל, נרתע – תתרחק.

מי נתן לך את הזכות ללכת ולירות?

אנחנו תמיד מזועזעים מכל המחבלים והטרוריסטים שמתפוצצים בין ילדים.

אבל הנה כאן, במרכז ת"א, ילדים נרצחים ונפצעים ע"י מטורף. מבחינתי- הוא מחבל.

זה צריך להדליק נורת אזהרה אצל כולם, גם אצל הסטרייטים.

האלימות הקשה בישראל עולה מדרגה.

כי כשבני נוער נרצחים בשל הנטייה המינית שלהם- נחצה קו אדום.

זה נראה לי מטורף, מטורף.

יושבים ילדים, במקום שלהם, שבו הם מרגישים הכי בטוחים, הכי מי שהם, במקום שבו הם באים לקבל תמיכה.

אבל לרוצח הזה לא מזיז שמדובר בבני נוער. לא מזיז לו שמדובר בחיים של אנשים.

הוא פשוט מרסס לכל עבר.

והכי נורא, שאני קוראת טוקבקים (ובטח יהיו תגובות ופוסטים שונים) שאומרים שזה בסדר, שכל הכבוד לו.

מזעזע אותי לחיות במדינה (ובכלל בעולם) שחושבים שזה לגמרי בסדר גמור לקחת חיים של אדם, רק בשל הנטייה המינית שלו, רק בגלל שאתה חושב שדרך החיים שלו לא בסדר.

מזעזע שיש אנשים שחושבים שזה בסדר לרצוח, וכן, זה מה שאנשים האלו אומרים. שרצח זה בסדר- אם הנרצח לא נראה לך.

אנחנו העם היהודי, עברנו את השואה.

הנאצים חשבו שזה בסדר לרצוח יהודים, כי לדעתם היהדות היא דבר נורא, והיהודים הם מקור הרשע. (אני יודעת שזה נורא פשטני, סלחו לי).

אנשים נרצחים ונרצחו בשל האמונה הדתית שלהם. עכשיו בשל הנטייה המינית שלהם. מה הלאה? עד לאיפה נגיע עם השנאה הזו, עם האלימות הזו?

מחר אנשים יירצחו בשל העיניים הכחולות שלהם, או בשל המוצא שלהם, או בשל כל דבר שלאחר נראה לא טוב ולא בסדר ולא נורמלי.

במחשבה שנייה, פה רוצחים גם על חנייה.

אני קוראת לכולם להיפטר מהדעות הקדומות, מהבורות, מהחשיכה, מהסטיגמות.

אני קוראת לכולם לפתוח קצת את הראש.

הרי בינינו, אהבה היא אהבה, ולא משנה את מי אתה אוהב.

אני לא מבינה מה כל כך מגעיל באהבה.

יש אנשים שעושים דברים באמת מגעילים בחדרי השינה שלהם, ועל זה אף אחד לא אומר כלום.

אני עדיין מזועזעת והמומה.

אני מבועתת מהמחשבה שמישהו שאני מכירה היה יכול להיות שם, ולהיקלע לסיטואציה הנוראית הזו, לחוות את הטראומה הזו, להיפצע או למות.

אני מבועתת מהמחשבה שזו הייתה יכולה להיות אחותי.