אתמול התפטרתי.

מצד אחד זו הייתה החלטה מאוד ספונטנית, מצד שני אני מתהלכת עם ההרגשה הזו בבטן כבר יותר מדיי זמן.

אמנם הבטיחו לי שיהיו שינויים, אבל בכל זאת הרגשתי תלויה באויר. בכל זאת הרגשתי שאולי היה עדיף שהייתי מתפטרת. בכל זאת הרגשתי ששוב אני יושבת מול צג המחשב ולא מסוגלת להתחיל לעבוד, כי אני צריכה להחזיק את הדמעות.

ודיברתי עם הבן זוג שאמר לי שאני חייבת לפעול. ושיהיה מה שיהיה- זה לא הגיוני שחודשיים לפני החתונה שלנו, במקום להתרגש ולשמוח ולהרגיש שאני באחת התקופות היפות בחיי- אני בוכה. אני מדוכאת. אני עצבנית. אני אדישה. אני כל הזמן לא מרגישה טוב. אני מרזה נורא - בלי שאני מתכוונת לזה בכלל. 

ופשוט באתי למנהלת שלי ואמרתי לה שזהו, אני לא יכולה למשוך יותר.

ועם כמה שכואב לי- אני חייבת לעזוב, כדי שיהיה לי יותר טוב.

זה כל כך הרבה גורמים. אלו שעות מטורפות שלא מאפשרות לי שום דבר. אני צריכה ללכת לספר ופשוט אין לי מתי, כי אני עובדת מהבוקר עד הלילה. וכל פעם שיש לי משהו - אני צריכה לצאת מוקדם. בעבודה רגילה עד 17:00- אין את הסיטואציה הזו. שאת במצב לא נעים. זה הנסיעות של שעה  או שעה וחצי לכל כיוון. זה העובדה שכמה אפשר לעסוק בשירות לקוחות.

ונכון שמאוד נקשרתי לאנשים, ונכון שאני מפחדת מאוד משינויים - אבל זו לא סיבה לסבול.

ואני לא יודעת מה יהיה עכשיו.

ביקשתי שיפטרו אותי - ככה שלפחות אקבל פיצויים ואוכל לחתום אבטלה עד שאני אמצא עבודה אחרת. ואני מקווה שיעשו את זה עבורי. כי במשך שנתיים שעבדתי שם הייתי עובדת טובה ומסורה. ואני מתכוונת לעזוב בצורה הכי יפה שאפשר ולהישאר אפילו מעבר לחודש כפי שמחייב החוק- להישאר עד שימצאו לי מחליפה, ולעשות לה חפיפה מסודרת ולהישאר איתה ולראות שהיא מסתדרת.

כרגע אין לי שום דבר. ומצד אחד אני מבועתת. מבועתת מזה שעזבתי, מזה שאני צריכה למצוא עבודה ומי יודע מה יהיה.

אבל מצד שני - אני מרגישה הקלה כל כך גדולה. אני מרגישה שאני יכולה סוף סוף לנשום.

יש לי מזל שכולם תומכים בי ומחזקים אותי.

יהיה בסדר.

"בטח היו לי סיבות לעזוב, 
כי שוב אני כאן. 
ושוב אני קם ונוסע, 
סומך על הדרך שתוביל..."

מתחילים את חודש אוגוסט, אחרי שחודש יולי היה עמוס בהרבה מאוד אירועים.

קודם כל – סוף סוף האוניברסיטה עשתה טקס קבלת תעודות, ויש לי תואר ראשון!

מבחינת ההכנות לחתונה – סגרנו כבר את רוב הדברים הגדולים. החלטנו לעשות את המאמץ וכן לפתוח את התיק ברבנות של "צוהר". מבחינת העדים –נורא דאגתי מה נעשה, כי זו נסיעה ללוד ולא ידעתי מי יגיע להעיד עבורנו... אבל בסופו של דבר  שני המנהלים של הבן זוג שלי הגיעו להעיד עבורנו. ב"צוהר" ממש נחמדים ומסבירי פנים. תקתקנו מהר את כל העניין, ואנחנו רק מחכים שיתאמו לנו רב. בדרך חזרה כבר עשינו סיבוב בדרום ת"א  לקנות את כל השטויות לרחבה. איכשהו, נראה לי שלא קנינו מספיק...

גם סגרתי סוף סוף מאפרת ומסרקת! זו הייתה ממש סאגה. לא רציתי ללכת לסלון כלות. אני לא חובבת המוניות, מה גם שלרוב בסלוני כלות – הסגנון הוא "עשוי" מדיי ופרחי קצת. אני אוהבת איפור פשוט, תסרוקות משוחררות וקלילות... לדעתי כלה צריכה להיות עדינה, ולא כאילו היא נפלה לתוך קופסת האיפור...  כשהתחלתי לחפש מאפרות, מהתחלה נדלקתי על המאפרת שלי– גם התחברתי מאוד לסגנון שלה – עדין וקלאסי וגם ראיתי עליה המון המלצות. אבל לא ידעתי איך אני אגיע  אליה, כי אמנם היא מגיעה עד אליי ביום החתונה, אבל הניסיון עושים אצלה והיא גרה במקום שאין בו תחבורה ציבורית. אז חשבתי לותר על זה. למשרד שלנו הגיעה עובדת חדשה שגם עבדה פעם בתור מאפרת והציעה לי לעשות אצלה את האיפור. אמרנו שנקבע איפור ניסיון. כשרציתי לקבוע איתה... היא פשוט נעלמה מהעבודה. (שזה כבר סיפור בפני עצמו). והתחלתי לדאוג, כי אוטוטו אוקטובר וישבתי וחפרתי לבן זוג שלי. ואז הבן זוג שלי אמר שהוא ייקח אותי למאפרת ושאני לא אדאג. וביום שישי שעבר נסענו ביחד עם אחותי הקטנה לעשות איפור ותסרוקת ניסיון. וסגרתי על המקום. היא גם מקסימה וכייפית, וגם האיפור היה מהמם! בדיוק בדיוק הטעם שלי, מה שחשבתי עליו והיא ידעה איך להוציא את הדברים היפים... וגם החלטנו על תסרוקת חצי אסופה בסוף. כל כך התבאסתי להוריד את האיפור כשהלכתי להתקלח. אני מרגישה כל כך שלמה עם ההחלטה שלי. בסופו של דבר הבחורה מהמשרד מעולם לא חזרה, היא התפטרה או פוטרה, זה לא ממש היה ברור. אני בראש שקט, שלקחתי מישהי שזה בראש ובראשונה המקצוע שלה. הרי הבחורה מהמשרד, לא משנה כמה היא הייתה נחמדה ואני בטוחה שהיא יודעת לאפר יפה – סיפור ההיעלמות שלה הדליק לי נורה אדומה. מעדיפה לקחת מישהי מקצועית ואולי לשלם קצת יותר, אבל להיות בראש שקט. למדתי שיש דברים שלא מערבבים ביניהם.

נשאר לנו לסגור רק את הדברים היותר קטנים. לי כבר יש נעליים, וההורים שלי כבר קנו בגדים! עכשיו צריך להתמקד בהזמנות ולכל השאר יש לנו עוד קצת זמן.

אני מתרגלת לאט לאט לנהיגה. נהגתי בעיקר בלילה – שזה דבר לא פשוט בפני עצמו. אני גם לאט מתרגלת לאוטו (*געגועים לאוטו של המורה לנהיגה: סובארו B4 מנהלים. בצבע שחור. אוטו עם עוצמה!*) ולנהיגה בחיפה – עם כל העליות, הירידות והסיבובים החדים! אבל בינתיים אני בסדר. זה שקיבלתי רישיון הוריד ממני מועקה ענקית.

מבחינת העבודה... הצבתי כמה דרישות. ואני מקווה שייענו לי. כי אם לא... אני פשוט עוזבת. הבריאות הנפשית שלי חשובה הרבה יותר. ואני מאמינה בעצמי. אני מקווה שיהיו לי עדכונים בקרוב.