אז יום ההולדת חלף לו לפני חצי שעה ואני רשמית בת 23.

וואו, גיל 23 נשמע לי כגיל הרבה יותר בוגר, למרות שכולם אומרים שאני רק בתחילת החיים.

אתמול חגגתי.

לרוב אני שונאת לעשות מסיבות יום הולדת. כל ההתעסקות הזו פשוט מתישה אותי לעיתים ומכניסה אותי לדאגות.

לפני שלושה שבועות חבר שלי חגג והיה כיף, אז החלטתי שאולי כדאי גם לי לחגוג.

אז בחרתי בדיוק באותו הפאב שבו חבר שלי חגג את יום ההולדת וקיוויתי לטוב.

כל יום שישי היו לי בחילות איומות, כאבי ראש והרגשה כללית לא טובה. מדהים איך ההתרגשות והלחץ משפיעים עליי.

הזמנתי את אחותי, את החברים מהתיכון, חברות מהלימודים ומהעבודה וחברים משותפים שלי ושל החבר. מן הסתם לא כולם באו, מה גם שיש את פסטיבל הסרטים בעיר והכל פקוק ואין חנייה, לא שגם ככה יש חנייה באיזור, אבל אתמול חוסר החנייה יותר ניכר.

האמת היא שהיה חביב.

בהתחלה בפאב היינו רק אני, החבר, חברה שלנו מהלימודים וחברה שלה שהכרנו ביום הולדת שלה. שתי בנות פשוט מדהימות! הצטלמנו, צחקנו והיה כיף.

ואז החברים שלי התחילו להגיע. ואני לא יודעת מה- אבל משהו לא זרם.

ברור שאני מעריכה אותם שהם הגיעו בשבילי. וברור שאני אוהבת אותם והם אנשים נהדרים.

אבל איכשהו, משהו שם לא זרם. אולי בגלל שהיו יותר מדיי אנשים שלא הכי קשורים אחד לשני. וגם בקבוצת החברים שלי מהתיכון שהזמנתי- לא כולם באותו הקשר עם כולם.

הם פשוט היו מסוגרים בתוך עצמם. כמעט אף אחד לא הזמין לשתות. הם פשוט מגה חננות.

במסיבה של חבר שלי היו הרבה רגעים של צחוקים ושל אווירה טובה וזורמת. ופה זה לא היה. חבר שלי אומר שאני מגזימה והעיקר שאנשים דיברו אחד עם השני. אבל הרגשתי שזה לא זה.

האמת שעם חלק מהם אני לא בקשר רציף כל כך. זאת אומרת מדיי פעם אנחנו נפגשים ומדברים וכמובן נמצאים בקשר בפייסבוק ויש אנשים שיש קשר יותר קרוב איתם. זה כאילו אנחנו פשוט ביחד מכוח ההרגל, מכוח האינרציה.

אני עדיין צעירה. אני לא רוצה אווירה כבדה. אני רוצה לבלות, ליהנות, לצחוק, לעשות שטויות בגבול הטעם הטוב.

חבר שלי אומר שאולי האנשים האלו כבר לא מתאימים לי יותר, אבל אני לא יכולה להשליך אותם לאחור. מה גם שאני אוהבת באמת כל אחד ואחד מהם.

זו כבר סאגה ארוכה שכתבתי עליה מספיק ואני לא באמת מצליחה לתאר את מה שאני מרגישה באמת בצורה שתהייה הוגנת ושיבינו אותי.

כנראה אני צריכה לבלות יותר עם אנשים אחרים ובאמת אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שיצאתי איתם, מעבר למסיבות יום הולדת או ימי כיפור.

בכל מקרה, אולי העיקר שאנשים דיברו בינם לבין עצמם ונראה שהם כן נהנו ואפילו הרימו אותי 24 פעמים על הכיסא. זה היה מאוד מבעית שכן יש לי פחד גבהים ואחותי הייתה כל כך מבסוטה והיא לא הפסיקה לצלם.

לקראת 1:00 כמעט כולם התחילו להתקפל.

נשארתי ביחד עם החבר, חבר שלנו ועוד זוג שבאו באיחור אופנתי. והיה דיי מצחיק וכייפי. אחרי חצי שעה בערך גם אנחנו הלכנו וכמובן שאני וחבר שלי נתקענו עם רוב החשבון. מילא.

היום התעוררנו מוקדם מדיי, סבתא שלי התקשרה לאחל לי מזל טוב ולאחר מכן ראש העיר בכבודו ובעצמו התקשר לאחל לי מזל טוב וחג שמח. בכלל, קיבלתי הרבה ברכות- בעיקר בפייסבוק, אבל גם בסמס וגם התקשרו לברך אותי וזה בהחלט מאוד נחמד ומחמם את הלב.

אני והחבר נסענו לקניון לשתות קפה עם ההורים שלי. לצערי הוא היה צריך לחזור הביתה וללכת לעבודה. הייתי קצת עצובה כי אני מאוד מתגעגעת אליו.

בערב אבא שלי הכין בלינצ'סים שאני אוהבת לכבוד יום ההולדת ועשינו לחיים.

אפשר לסכם את זה כיום הולדת נחמד למדיי. אולי אני לא צריכה לעשות חגיגות המוניות יותר, אלא לחגוג בנפרד כל פעם או פשוט להיות ספונטנית וברגע האחרון להחליט מה לעשות.

אני מאחלת לעצמי להיות יותר שלווה ורגועה ולהפסיק עם הביקורת העצמית. מאחלת לעצמי הרבה הצלחה בשנת הלימודים הקרובה (אוטוטו כל הכיף מתחיל) ולהמשיך לשפר את הציונים ולהשיג את מה שאני יכולה לו. מאחלת לעצמי שאני והחבר נמשיך להיות מאושרים ביחד. מאחלת לעצמי להצליח לחסוך כסף לשם שינוי ולטוס לחו"ל או לעשות רישיון. מאחלת לעצמי להיות יותר פתוחה מבחינה חברתית, להתחיל ליזום, לבלות וליהנות בעיקר מהרגעים הקטנים.

היום אני חוגגת 23 סתוים:)

פילאטיס היא שיטת התעמלות מבוססת על נשימות, שבמסגרתה עובדים על הארכת השרירים.

השיטה במקורה נועדה לשיקום הגוף אבל יש לה פלוס עיקרי: חיטוב ומיצוק.

יש פילאטיס מזרן ויש פילאטיס מכשירים.  להרחבה על השיטה, אפשר לקרוא כאן.

אחד הדימויים של הפילאטיס הוא של ספורט גריאטרי, שמיועד לנשים מבוגרות. עד שהתחלתי לעבוד כפקידת קבלה בסטודיו לפילאטיס- גם אני חשבתי כך. הייתי מסתכלת על הבנות המתעמלות ואומרת לעצמי "נו, כמה כבר קשה זה יכול להיות". התבדיתי.

נכון, זה ספורט יותר רגוע, לא מזיעים בו ולא מוציאים הרבה אנרגיה. זהו לא ספורט אירובי כמו ספיניניג למשל או רכיבה על אופניים.

אבל הוא בהחלט יכול להיות קשה ודורש גם קואורדינציה. כן מתאמצים, השרירים עובדים ומתאמצים וגם נתפסים.

נכון שיש הרבה נשים מבוגרות בסטודיו. יש כמובן גם הרבה בחורות צעירות, וכן, יש גם גברים. חלק באים בעקבות הנשים שלהם וחלק באים לבד. רובם כאלו ששומרים על עצמם, שריריים ונראים מעולה. ולא, הם לא גייז.

אני חושבת שזה בגלל העובדה שזה לא עניין זול. יש אפשרות ללכת לחדר כושר, לשלם 200-300 ₪ לחודש ולהיכנס חופשי לשיעורים. בסטודיו שמיועד לזה, כמו אצלנו, עובדים בקבוצות קטנות מאוד. אצלנו יש רק עד 6 מתאמנים לשיעור. היתרון הוא שזוכים ליחס אישי, המדריכה מכירה אותך ואת הבעיות שלך ויכולה לראות כל תנועה שלך ולתקן. יש תרגילים ש"נכנסים" לגב התחתון למשל, וצריך לדעת איך לעבוד כדי שלא יהיו כאבי גב. בקבוצה גדולה, לא משנה כמה המדריכה מעולה, היא יכולה לפספס. בוודאי שזה לא יכול לגרום לנזקים לגוף, אבל גם כאבי גב ושרירים תפוסים זה לא נעים.

זה חשוב גם לאנשים בעלי בעיות גופניות שונות. יש אצלנו לקוחות עם כל מיני בעיות גב כמו פריצות דיסק, פלטינות, יש מישהי על כיסא גלגלים. בוודאי שמישהו כזה ירצה שיתנו לו יחס אישי.

(מלבד זאת אנחנו מקפידים לתת ללקוחות יחס אישי, אבל זו כבר העבודה שלי).

נכון שנותנים תרגיל וכל אחד יכול לעבוד לפי הטווח תנועה שהוא יכול להגיע אליו, כל אחד ורמת הקושי שלו. יש אצלנו גם אנשים שמתאמנים שנים באותה הקבוצה ואז אפשר כמובן לאתגר המתאמנים בתרגילים יותר קשים.

מה שאני אומרת לאנשים שמתלוננים על המחיר, שקודם כל זהו המחיר של שיעורי פילאטיס ודבר שני מקבלים פה קצת יותר. וכן, זו בהחלט מותרות והכל עניין של סדר עדיפויות.

יש נשים שהולכות כל שבוע לעשות פן. או עושות בניית ציפורניים. או קוסמטיקאית כל חודש. או הסרת שיער בלייזר. מה, זה לא יקר? זה גם יקר!

בדיוק כמו שההורים שלי מעדיפים ללכת לחדר כושר במקום לשלם על כבלים או לווין.

אז נכון, נשים וגברים יותר מבוגרים יותר מבוססים כלכלית ויכולים להרשות לעצמם.

אבל יש גם בחורות צעירות (בבחורים צעירים בגילי פחות או יותר לא נתקלתי. אני חושבת שהלקוחות הגברים הם מעל גיל 30) שמעדיפות לוותר על דברים אחרים ולשלם על דבר שעושה להן טוב לגוף ולנפש.

פלוס נוסף, מלבד השיקום והחיזוק של הגוף- השיטה מאוד מחטבת ומממצקת. מי שמתמידה ובאה פעמיים בשבוע (המינון המומלץ. יש מישהי שעושה גם 4 פעמים בשבוע) – אפשר לראות את ההבדל.

כמובן שמישהי שבאמת צריכה לרדת במשקל צריכה גם שינוי תזונתי ואולי להוסיף פעילות אירובית, אבל לבחורות שרק צריכות את החיטוב- זה מאוד מומלץ.

אחת הפקידות קבלה התאמנה בעבר בצעירותה בסטודיו במשך כמה שנים. היא סיפרה לי שהגוף שלה היה ממש חטוב והיו לה שרירים וכל זה רק מפעמיים בשבוע, 55 דקות כל פעם.

בגלל שאני עובדת בסטודיו, אני יכולה להיכנס חופשי לשיעורים בתנאי שיש מקום פנוי. כל הזמן אמרתי "אני אתחיל לעשות מתישהו" אבל אני נורא עצלנית והייתי צריכה דחיפה.

יום אחד סיימתי משמרת (אני מסיימת משמרת לפני השיעור האחרון) והיו בשיעור רק שתי בנות. ואז המדריכה אמרה לי "הדר, יש מקום. אולי תצטרפי?". חשבתי על זה קצת והסכמתי.

השיעור הראשון היה לי קשה. לא הבנתי איך לנשום ומה זה לעזאזל לאסוף את רצפת האגן. אנחנו סטודיו של פילאטיס מכשירים, ולא הבנתי איך בדיוק אני אמורה לעבוד.

אבל בסוף השיעור הייתה לי הרגשה כל כך טובה! וזה היה שווה את הכל.

אני משתדלת לעשות לפחות בשבוע שיעור. לרוב זה אחרי המשמרת, אבל לפעמים אני באה בשעות הבוקר. אם יש לי זמן ואפשרות אני גם באה פעם נוספת.

אני משתדלת מאוד שלא לוותר לעצמי ולעשות לפחות פעם בשבוע. לפני שבוע עבדתי שתי משמרות באותו היום. באתי בבוקר למשמרת, חזרתי הביתה בצהריים ואז שוב חזרתי לעוד משמרת והחלטתי שאני לא אוותר לעצמי ואעשה שיעור.

 אני, העצלנית, שקיבלה 55 בספורט, פתאום מבינה כמה זה טוב וכמה זה כיף להזיז את עצמך.

אני בשיעור השמיני או התשיעי שלי כבר.

אני מרגישה שינוי בגוף. אני לומדת לעבוד על הקואורדינציה שאין לי בכלל. אני מרגישה שחיזקתי מעט את שרירי הבטן והרגליים. החבר שלי אומר לי שהתחטב לי קצת התחת.

 עדכון (20.9): ירדתי שני ס"מ בהיקף הישבן, אז אולי יש בזה משהו.

אבל מעבר לשינוי בגוף- יש את השינוי בנפש. אחרי השיעור יש לי פשוט הרגשה נפלאה, הרגשה טובה של "עשיתי משהו". אני מרגישה יותר טוב עם הגוף שלי. אני לא יודעת אם באמת התחטב לי הגוף או לא, אבל אני מרגישה יותר שלמה עם הגוף. יותר מקבלת. יותר אוהבת. גם האכילה פתאום נעשית יותר מאוזנת. פתאום אני פחות עסוקה בלחשוב על מה אכלתי ועל דיאטות. אני לא צריכה, כי התאזנתי וזה כבר פחות משנה.

הדימוי גוף שלי השתפר פלאים. אני לובשת ביקיני בים בלי להתבייש, מצטלמת ומעלה תמונות לפייסבוק. פעם לא הייתי מעיזה בכלל.

אני ממליצה לכולן ולכולם לנסות גם.

אחד הדברים הכי מגוחכים שנתקלתי בהם השנה (וגם בשנה שלפניה) אלו בקשות הסליחה ההמוניות.

אנשים ששולחים סמס, או יותר גרוע- מתייגים אנשים בתמונות עם כיתובים סטייל "סליחה אם פגעתי בכם".

אני חושבת שזה אפילו זלזול וזילות ביום הזה.

מדובר ביום הכי קדוש בדת היהודית, ואדם שמתייג 50 חברים בפייסבוק בבקשת סליחה שכזו פשוט מזלזל.

כי אין פה שום כוונה כנה ואמיתית מאחורי זה.

זה מגוחך, זה צבוע, זה מזוייף.

בכלל, כל הקונספט הזה- קצת מיותר. אם פוגעים במישהו, ראוי וכדאי להתנצל מייד ולבקש את סליחתו ולא לחכות ליום כיפור. איכשהו, מי שמחכה ליום כיפור, זה מרגיש לא אמיתי. כאילו הוא מתנצל רק בגלל יום כיפור ולא מתוך כוונה אמיתית.

אני לא צמה. בעבר צמתי מספר פעמים והיום אני מבינה שזה מיותר.

הצום מכפר רק על חטאים בין אדם למקום (כלומר אלוהים) ולא על חטאים בין אדם לחברו.

הרי, אני לא שומרת מצוות. אני אמשיך לא לשמור שבת, לא לאכול כשר, לא לשמור כשרות בפסח, לעשות סקס לפני החתונה ועוד כהנה וכהנה דברים שאסור לעשותם לפי היהדות.

אדם ש"חוטא" בדרך קבע וגם ימשיך לחטוא – הצום לא יכפר לו על החטאים.

לכן זה קצת מצחיק אותי שחילונים לא שומרי מסורת לפתע צמים. אבל אבא שלי אומר שזה משהו מסורתי ואנשים עושים את זה בגלל המסורת או בגלל המשפחה.

הרי מגוחך אלו הערסים שצמים ביום כיפור ומנשקים מזוזות, אבל אין להם בעיה להתנהג בגסות, לזרוק אבנים על אנשים שהעיזו לנסוע ויום אחרי זה לדקור מישהו.

מה אעשה ביום כיפור השנה?

בטח מחר בערב נשב אצל רועי. האמת שמשנה לשנה האנשים מתמעטים, אבל זו גם הזדמנות לסגור פערים. אולי נלך למקום המרכזי שבו כולם מהעיר שלי הולכים אליו. נראה אנשים שלא ראיתי מזמן. נחליף חיבוקים צבועים ונשיקות מזוייפות. אראה הרבה בחורות במיטב מחלצותיהן כאילו הן יוצאות למועדון, כי גם יום כיפור זו הזדמנות לראות ולהיראות.

את שאר הזמן אעביר בקריאת ספרים, יש לי אחד לסיים ועוד שניים שמחכים לי, הורדתי גם כמה סרטים ובטח אשב עם כל המשפחה לראות.

אני את חשבון הנפש שלי עושה כל הזמן. כל השנה. כל יום. לפני שנה כתבתי שאני צריכה לסלוח לעצמי.

השנה, אני יודעת שלגמרי סלחתי.

צום קל למי שצם וגמר חתימה טובה.

הנה עוד שבוע מתחיל, ראש  השנה תם ונשלם. אני מאוד אוהבת את ראש השנה, אולי כי נולדתי בתקופת החגים, ליתר דיוק בצום גדליה. אתמול היה לי יום הולדת לפי התאריך העברי, ד"א.

ראש השנה מסמל לי חג של התחדשות, של שינוי.

את ערב החג חגגנו עם המשפחה של אמא, ויום למחרת חגגנו עם המשפחה של אבא בארוחת צהריים.

היה מאוד נחמד, בשתי הארוחות היו ילדים קטנים ואף תינוקות, מה שאומר שהמשפחה גדלה ומתרחבת.

פתאום הרגשתי שגם אני רוצה לשבת בעוד כמה שנים בארוחת החג עם בעלי, ואולי עם תינוק או תינוקת שיתפסו את ההצגה. אולי זה בגלל האווירה המשפחתית, אבל פתאום הרגשתי שגם אני רוצה משפחה משלי.

אם לומר את האמת אני והחבר מאוד רציניים ומדברים על הדברים האלו. העניין הוא שכלכלית כרגע אנחנו לא ממש יכולים לעבור לגור ביחד, ובטח ובטח שלא להתחתן ולילדים יש עוד זמן. אני עדיין צעירה ואני רוצה להיות אמא צעירה אבל אמא לא צעירה מדיי ואמא שמסוגלת לדאוג לילדים שלה ולתת להם את כל מה שהיא יכולה. אמא שמרגישה שזה בדיוק הזמן להיות אמא.

אנחנו מקווים שאולי בשנה השלישית ללימודים יהיו לנו פחות ימי לימודים ונוכל לעבוד יותר, ולקראת סוף השנה השלישית נוכל לעבור לגור ביחד.

בין כל השמחה והחיוכים היה גם עצב גדול.

אמא שלי דודה שלי (גיסתו של אבא) כבר שנים סובלת מאלצהיימר והמצב החמיר. אני והאחיות שלי באנו ואמרנו לה "שנה טובה" אבל היא כבר לא זיהתה אותנו. יש לה מטפלת, וזה פשוט קורע את הלב.

בפסח האחרון היא עוד הייתה מחבקת אותנו וצוחקת ומדברת ואילו הפעם היא הייתה על הפנים. היא תמיד אהבה את אבא ואמא שלי, והתייחסה אליי ואל האחיות שלי כמו לנכדות שלה. אני זוכרת אותנו מגיעים אליה בחגים, ואותנו מקבלות גם מתנות, גם אהבה וגם חיבוקים בדיוק כמו הנכדים הביולוגיים שלה.

אני זוכרת אותה כאישה פעלתנית ומלאת שמחת חיים ועכשיו היא כבויה לגמרי.

ההורים של אבא אינם בחיים יותר מ-20 שנה. לא הכרתי אותם, הם נפטרו לפני שנולדתי. אני קרויה על שם אמא של אבא- שמה היה "דורה" ומהאותיות ה, ד, ר, הרכיבו את השם "הדר".

אבא שלי כמובן סיפר לנו עליהם ועל חייהם והוא אמר שהוא מתגעגע בעיקר בחגים. אני מודה שאני לא חשבתי על זה יותר מדיי וזה לא היה חסר לי, אולי כי לא הכרתי אותם ונולדתי בפני עובדה מוגמרת שההורים של אבא לא בחיים. אולי בגלל זה אני לא מכנה אותם "סבא" ו"סבתא" אלא קוראת להם "ההורים של אבא".

אבל פתאום בארוחה, גיסתו של אבא הכינה סלט שאמא של אבא הייתה מכינה. היא ידעה לבשל מצויין (אני יודעת לפי הסיפורים) והיא מספרת שהיא תמיד מנסה לשחזר את המתכונים שלה. הייתה לי צביטה בלב. הרגשתי שהם כן חסרים לי. שאני רוצה עוד סבא וסבתא, שיישבו איתי לשולחן החג. שאני רוצה סבא וסבתא שמתעניינים, שמדברים, שרודפים אחריי עם האוכל, שמחבקים, שמנשקים. הרגשתי תחושת החמצה.

איכשהו כל החג הזה גרם לי להבין הרבה מאוד דברים, הגעתי לתובנות. משפחה זה הדבר הכי חשוב.

בסוף החודש אחגוג את יום הולדתי ולקראת מאורע זה חשבתי על מספר דברים שבהחלט הייתי רוצה לקבל מתנה.

נעליים- אחת ההתמכרויות שלי. אשמח לכל סוג שהוא של נעלי עקב מדליקות במידה 36 או למגפונים שחורים בעלי סוליה שטוחה או עם עקב קטנטן ליום- יום בחורף המתקרב.

ספרים – אומנם יש לי ארבעה ספרים שמחכים לי, אבל אני תמיד רוצה עוד. אני אוהבת לקרוא הכל. אני אשמח לקבל גם ספרים ישנים/יד שנייה, ספרים שיצאו לאור בשנת 1987/ספטמבר 87/ 26 לספטמבר 87.

תכשיטים- רצוי שיהיו עדינים ולא בומבסטיים. עדיפות לתכשיטים מכסף או זהב לבן. עגילי פנינה או יהלומים יתקבלו בברכה.

בגדים- המגוון והמבחר רחב וגדול: חולצות, חצאיות, שמלות, גופיות, מכנסיים, מעילים, ז'קטים... אשמח גם לקבל פיג'מות חמודות.

תת סעיף: הלבשה תחתונה. רצוי שתהייה סקסית ועם תחרה.

מוצרי טיפוח וקוסמטיקה –אני חובבת מוצרים בסגנון של "סבון של פעם": סבונים, קרמים שונים, פילינגים, מסכות לפנים/שיער. יש לי אוסף קטן שבהחלט אשמח לטפח.

וגם: מוצרי איפור, לקים בצבעים מגניבים.

בשמים- אני אוהבת ריחות חמצמצים במקצת. הבושם האישי שלי הוא ז'אדור, אבל בהחלט אשמח לקבל גם בשמים אחרים ובעיקר את "וואן" של דולצ'ה וגאבנה.

טיול לחו"ל – בסעיף הזה השמיים הם הגבול. כמובן שאשמח לבקר בכל מדינה אירופאית וגם ביפן, ניו יורק ומדינות מסויימות בדרום אמריקה.  

מוצרי אלקטרוניקה- אני פחות חובבת חידושים אלקטרוניים. לקח לי זמן עד שהתרגלתי לשימוש במחשב הנייד ואני שנים שומעת מוזיקה בנגן אמ.פי.שלוש פשוט. אבל אם חייבים כמובן שאשמח למחשב נייד משלי, מצלמה דיגיטלית משלי או אייפוד (כן, גם משלי. לאחותי יש).

יום כיף- צימר, טיול בארץ (אבל שלא יכלול טיפוס על הרים כי יש לי פחד גבהים), ארוחה במסעדה ובעצם כל דבר שקצת ייתן לי תשומת לב והרגשה שאני מיוחדת.

מימון רישיון נהיגה- כי אני באמת צריכה כבר לעשות. אפשר גם לקנות לי אוטו במתנה לרגל קבלת הרישיון.

מימון שכר לימוד- כי אם כבר, אז כבר.

מוצרים של מקס ברנר- וכל מילה מיותרת.

"פיצ'יפקס"- אני חובבת חנויות בסגנון של "אנטר". אני ממש אוהבת את כל הפיצ'יפקס שיש שם, למרות שאין ממש מה לעשות עם כל המוצרים האלו, זה תמיד נחמד לקבל במתנה.

ובכלל, הייתי רוצה לקבל מתנה שנבחרה לאחר חשיבה, ובעיקר כזו שמגיעה מהלב. והכי הכי חשוב: הברכה. אני אוהבת ברכות כמו שהיינו עושים פעם: כותבים בכתב יד ברכה אישית ומושקעת. נכון שלרוב אני מתקשרת או מסתפקת במשלוח סמס או הוול בפייסבוק, אבל לאנשים חשובים אני כותבת ברכה אישית מהלב וכמובן מוציאה את הצד היצירתי שבי בחלק הקישוט האהוב עליי. אני שומרת את כל הברכות (והמכתבים) שנכתבו לי אי פעם, יש לי ברכה ליום הולדת 5.

מה אתם הייתם רוצים לקבל במתנה?

אז כל הציונים כבר סופיים בהחלט (הגיע הזמן) והנה סיכום קצרצר של ציוני סמסטר ב' ובכלל לשנת לימודים זו.

תזכורת לסמסטר א':

מבוא לסוציולוגיה

מבחן מועד א' : 76, מבחן מועד ב': 82.

בוחן אמצע: 65. זה היה בוחן זוועתי והרבה סטודנטים נכשלו וקיבלו ציונים מביכים ביותר.

סופי לקורס: 80.

מבוא לאנתרופולוגיה

מבחן: 70

עבודה: 82

סופי לקורס: 79

במבוא לסוציולוגיה ובמבוא לאנתרופולוגיה חלק מהציון זה בחנים ודו"חות התבוננות שצריך לעבור, ועברתי את כל מה שנדרש.

יסודות המחקר החברתי

מבחן: 78

עבודות: 7 מתוך 10, 93.

סופי לקורס: 82.

קורס איום ונורא. באתי אולי ל-4 שיעורים כל הסמטר, אבל באתי לכל התרגולים, ועברתי כמעט את כל הבחנים – הייתי צריכה לעבור 7 אבל עברתי 6.

מבוא לשירותי אנוש

מבחן: 55 מתוך 78.

עבודות: 3 מתוך 4, 6.5 מתוך 7, 9.5 מתוך 11.

סופי לקורס: 74.

סוציולוגיה לשירותי אנוש

מבחן: 75

עבודות: 5 מתוך 5, 8.5 מתוך 15, 9.5 מתוך 10.

סופי לקורס: 76

סמסטר ב':

אתיקה וערכים

מבחן וסופי לקורס: 73.

את הקורס בחירה הזה (מתוך שניים) בחרתי בשל אילוצי מערכת. כבר כתבתי עליו פוסט, האם לגשת למועד ב' או לא. בקצרה למי שלא זוכר: זה היה קורס פשוט נוראי, משעמם וחומר שלא מובן. אני שמחה שלא ניגשתי בסופו של דבר למועד ב', מסתבר שהציונים היו פשוט נוראיים.

פסיכולוגיה לשירותי אנוש

עבודות: 95, 100.

מבחן: 92

סופי לקורס: 94.

זה היה קורס מרתק ומעניין. פשוט נהניתי מכל רגע, גם מהתרגולים וגם מההרצאות. הייתה מסה אדירה של חומר, לרוב זה קורס שנתי ומשום מה השנה דחפו אותו לסמסטר, ואני מאוד גאה בעצמי שהצלחתי להוציא ציון גבוה. זה רק מראה, שכאשר לומדים משהו שמעניין- מצליחים.

מיומנויות מחשב

קורס ששווה 0 נקודות ולכן לא נכנס לממוצע ואותו עברתי.

משום מה, האוניברסיטה חושבת שאנחנו סוג של עילגים ולא יודעים להשתמש ביישומי מחשב. למזלי הרב הנוכחות לא הייתה חובה ועל כן מעבר לשיעור הראשון לא טרחתי להגיע. המבחן היה דיי קל, אפשר פשוט להיכנס לגוגל ולבדוק תשובות. אין שום דבר רלוונטי.

מבוא לדמוגרפיה חברתית

עבודות: 69, 82.

מבחן: 85.

סופי לקורס: 82.

קורס בחירה שגם אותו לקחתי בשל אילוצי מערכת. הוא היה מאוד משעמם (יש פה מוטיב חוזר, אה?). אני פשוט לא מתחברת לנושא הזה. דמוגרפיה זה שילוב של גיאוגרפיה וסטטיסטיקה. למדנו כל מיני עובדות סטטיסטיות שלא חידשו דבר, כמו למשל שככל שאישה משכילה כך גיל הנישואין יהיה מאוחר יותר (נו מה, זה מן הסתם. כל התחושה הייתה של "מן הסתם").

שיטות מחקר איכותניות

עבודות: 87, 91, 90, 100.

בחני אמצע: 80, 95.

עבודה מסכמת: 90.

סופי לקורס: 95.

זה היה קורס חרטטני וחופר, אבל היי, כנראה שאני יודעת לחפור. היינו צריכים לעשות עבודת מחקר, עם כל מה שכלול בזה: עריכת תצפיות וריאיון, כמובן שהכל צריך לזכות לפרשנות סוציולוגית ו/אנתרופולוגית. את העבודה שלי עשיתי על הצופים, ותודה לאחותי הקטנה שהביאני עד הלום.

כל המטלות האלו היו משגעות אותי וחברי לפייסבוק זכו לראות ממני הרבה סטטוסים של ייאוש בסגנון "למה אני צריכה תואר ראשון?! היה עדיף ללכת ללמוד בניית ציפורניים".

עכשיו אני רוצה להשוויץ, אני בין היחידות בכל הקורס שזכו לקבל ציונים כאלו גבוהים.

אנגלית- מתקדמים 2

את הקורס הזה עשיתי עכשיו-בקיץ וסיימתי אותו השבוע.

זה אחד הקורסים הכי מיותרים וטיפשיים, סתם דרך להוציא מסטודנטים תמימים ועניים עוד כסף.

הרי רמת האנגלית בפסיכומטרי, שמעניקה את הפטור וקובעת את הרמה- גבוהה בהרבה מהרמה בקורס. הקורס לא משפר את האנגלית בשום דרך, רק לומדים לפתור אנסינים. אין קשר למה שלומדים בקורס לבין האנגלית שנדרשת באוניברסיטה. לפתור אנסינים לא ממש עוזר בקריאה והבנה של מאמרים אקדמאיים.

עשיתי את המינימום מבחינתי, כי מדובר ב-0 נקודות שלא משפיעות לי על הממוצע.

קיבלתי בסוף 74 וזהו.

נכון שלתואר שני צריך 85 כדי לא ללמוד אנגלית, אבל ממה שהבנתי זה לא כך בכל החוגים, שכן יש חוגים שבכל מקרה עושים בחינות כניסה באנגלית. וגם ככה, הסיכוי שאעשה תואר שני הוא נמוך מאוד.

הממוצע היבש שלי לשנה א הוא 81.6, שזה סביר. לא בשמיים.

אבל אני מסתכלת על השיפור מסמסטר א' לסמסטר ב' ובהחלט יש שיפור ניכר מאוד-ממוצע  78 בסמסטר א' לעומת 86 בסמסטר ב'. השיפור הוא לא רק ברמת העבודות והמבחנים, אלא גם בהרגלי למידה והפנמה של מה חשוב ומה לא, על מה צריך לתת את הדגש ועל מה לוותר.

אני בהחלט מאמינה ששנה הבאה הציונים שלי ישתפרו, הממוצע יעלה ובכלל- הכל ילך לי הרבה יותר טוב.