הרבה שינויים קורים ומתרחשים סביבי, אולי זה בסימן השנה החדשה. אחות אחת התגייסה, אחותי שנייה עוזבת את הבית ועוברת לת"א. שתי חברות טובות מתחתנות.

גם אצלי יש שינויים, חיצוניים ופנימיים.

שיניתי גיל. חגגתי 24 אתמול. ולראשונה מאז גיל 15, היה שינוי בהרכב החברים. לא הזמנתי את אותה חבורה ישנה מהתיכון, שמשום מה אנו גוזרים על עצמנו להיפגש באירועים מיוחדים. מתקופת התיכון הגיע הידיד הכי טוב ושתי חברות טובות. אני לא כבר מטרידה את עצמי במחשבות עליהם. גם לא נמלאת רגשי מצפון יותר, על כך שהתנתקתי. הם אנשים נהדרים ונפלאים ואני מאחלת להם כל טוב ואושר. אבל אנחנו כבר לא חלק מאותו הפאזל. ג' מסרב להבין זאת. כל פעם נדמה לי שהוא נוטר לי טינה על כך שסירבתי מספר פעמים להיפגש. מה לעשות, המשכתי הלאה. יש לי חיים אחרים וחדשים. יש לי חברים אחרים. חברים זה עניין של תקופה. החיים הם דינמיים וכל אחד בוחר את דרכו. אני אעשה מה שעושה לי טוב ולא צריכה לרצות אף אחד. הזמנתי את אלו שאני באמת אוהבת, שהקשר איתם חשוב לי  והרבה יותר מעבר לפעם בשנה.

אז ביום הולדת ביום שישי היה נחמד מאוד. לא כולם הגיעו, אבל בסדר. ביום ההולדת עצמו גם היה נחמד- קיבלתי הרבה ברכות- לא ממי שציפיתי וממי שציפיתי לא קיבלתי. אבל שוב, זה לא באמת משנה. אולי מעט צובט, אבל אני לא רוצה להתעסק בזה. ההורים נתנו לי כסף, גם אחותי וגם סבתא אמרה שמחכה לי מעטפה. ואני באמת זקוקה לכסף הזה. אחותי ואני הלכנו לקניות והתחדשתי בג'ינס, חצאית ושתי חולצות. בערב החבר שלי בא לבקר. את המתנות אפשר לראות בפוסט הקודם- שני ספרים: "ביקור חולים עם אוסקר" (שהספקתי כבר לסיים) ו"שובל של עשן". ספרים זה תמיד טוב וגורם לי להיות מאושרת, כי מלבדם יש עוד שלושה ספרים שאבא קנה לי לפני שבוע. קיבלתי גם סלסלה עם מוצרים של ללין: קרם גוף, קרם פנים, קרם ידיים, קרם רגליים, סבון פנים, סבון גרגרים, פילינג לרגליים. אלו דברים שאני תמיד אוהבת, בעיקר שהכל באריזות יפות ומעוצבות. ואם זה לא מספיק- יש לנו שובר ליום כיף בספא.

יש גם שינוי במקום העבודה. זוכרים את הריאיון שחשבתי שפישלתי בגלל האנגלית? ביום ראשון הודיעו לי שהתקבלתי. אבל רגע. היום היה לי ריאיון נוסף במקום עבודה אחר (מהות התפקיד פחות או יותר זהה, ד"א). והייתי בהתלבטויות. לא ידעתי מה לעשות ומה להחליט. אבל היום אחרי הריאיון, ידעתי שאם מקבלים אותי- אני הולכת לשם. ובאמת הודיעו לי שהתקבלתי. אז כן, העבודה הראשונה היא בחברת היי- טק גדולה ומפורסמת. וכן, זה נראה יפה ומרשים בקורות החיים. אבל, מדובר במשמרות בנות 5 שעות. ורק הנסיעה לשם- היא כשעה. בדיוק בזמני השיא. ולנסוע שעתיים כל יום בשביל חמש שעות- קצת לא משתלם. ובעבודה שאליה התקבלתי- יש יותר שעות. השכר לשעה הוא בשקל אחד פחות מהשכר בחברת ההי-טק, והבונוס- קרוב לבית. וכשהגעתי לשם לריאיון, הייתה אווירה טובה. משהו בלב שלי אמר שזה המקום הנכון. אני בטוחה שאוכל להצליח ולהתקדם ולהתקבל לעבודות טובות (וגם בחברה אליה התקבלתי- יש לאן להתקדם) גם מבלי שיהיה לי כתוב את שמה של חברת היי-טק בקורות חיים.

וזה אומר שאני עוזבת את העבודה הנוכחית. וקצת עצוב וצובט בלב לעזור מקום עבודה אחרי יותר משנה. סבלתי את הכל. סבלתי את זה שאני צריכה להיות גם המנקה של הסניף (ולא בשכר של מנקה). סבלתי את זה שאין תלושי משכורת בזמן וכבר חיכיתי חצי שנה לתלושי משכורת. סבלתי את העובדה שהבוס שלי היה מעופף וברגעים מסוימים הרגשתי שאני מסוגלת לנהל יותר טוב ממנו את המקום. אבל זה שקיצצו לי בשעות הכל כך מעטות (וזה גם פוגע בשירותיות ובלקוחות) ואני עובדת פעמיים בשבוע, 3 או 3.5 שעות. 6.5 שעות שבועיות. זה פשוט ביזיון. עם כמה שאני אוהבת את העבודה, אני גם רוצה להתפרנס. דבר נוסף, גם לא שולמו לי דמי הבראה למרות שאני זכאית להם.

אני אוהבת את העבודה, היא הייתה חלק בלתי נפרד מחיי. הבאתי גם חברות ללימודים. ואני אוהבת את הלקוחות. יש לקוחות מקסימות שפשוט תענוג שהן באות. אבל זהו. אני צריכה לצאת לדרך חדשה.

יש עוד שינויים. ביחס לעצמי ולגוף שלי, בעיקר. כבר לא משנה לי כמה אני שוקלת. כבר דיי הרבה זמן אין הטקס ביום שישי או חמישי בבוקר לעלות על המשקל. נשקלת פעם בכמה חודשים. אני אוהבת את עצמי כמו שאני. שיניתי את סגנון הלבוש- יותר חצאיות, שמלות ועקבים. מעתה אני אלבש מה שאני אוהבת ומחמיא לי ומצידי יחשבו שדפקתי הופעה. ודווקא כשאני לא כל כך מקפידה, אני יורדת במשקל. כנראה שככה זה צריך להיות.

ויש עוד שינויים. אני מרגישה ששמשהו בי השתנה, נרגע, התפכח. משהו בי התבגר. אני לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה, אבל אני מרגישה בזה.

שיבואו עוד שינויים. טובים. עוד חודש מתחילה שנה שלישית ואחרונה. מקווה שבקרוב יגיע השינוי במקום המגורים. שיימשכו הדברים הטובים: עבודה חדשה ומעניינת, חברים טובים, משפחה אוהבת, זוגיות מדהימה. מחר ערב חג. ראש השנה הוא החג האהוב עליי. מאחלת לי ולכולם, שנה טובה הרבה יותר. שנה של התחדשות. שנה של יצירה. שנה של הגשמה וסיפוק עצמי. שנה של אושר וחיוכים.

מסיימת עם השיר של ריטה. כל כך מתאים לתקופה הזו.

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו 

וזה יבוא, אתה תראה 
הידיים הקפוצות יתארכו 
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל 
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל 
להיות שלם עם עצמו

וזה יבוא, אתה הרי יודע 
לא הכל יטלטל אותנו 
לא הכל יכה 
ומה שייפתח לנו 
מחכה.

היום היה לי ריאיון עבודה למשרת סטודנט בחברת היי- טק. שאלו לגבי האנגלית שלי ואמרתי את האמת- אני יודעת לכתוב ולקרוא בלי שום בעייה, אבל הרבה זמן לא יצא לי לדבר. אני חושבת שלא דיברתי באנגלית מאז הבגרות בע"פ.

המראיינת ביקשה שאספר לה מה עשיתי אתמול באנגלית, אמרתי שני משפטים וחצי ואז נתקעתי.

הרגשתי כל כך, אבל כל כך מטומטמת.

אחר כך המשכנו את הריאיון כרגיל, אבל יצאתי בהרגשה מאוד מזופתת. שתי דקות אחרי זה כבר היה לי בראש בדיוק כל מה שרציתי להגיד. אבל זה היה מאוחר מדיי. זה כל כך מרגיז.

הרגשתי אכזבה ותסכול. נכנסתי לאוטו ופשוט בכיתי מאחורי משקפי השמש שלי. 

חבר שלי ניסה לתת לי חיזוקים ולעודד אותי, להגיד שרוב האנשים נלחצים במעמד הזה. שהרבה זמן לא תרגלתי את השפה והבעיה היחידה היא הביטחון העצמי.הוא אפילו נתן לי את מתנת היום יולדת שלי מוקדם כדי שאתעודד.

בסופו של דבר נרגעתי.

אני יודעת שזה לא אומר עליי שום דבר. מלבד העובדה שאני פשוט מתקשה לדבר בשפה האנגלית וזה כנראה נובע מחוסר ביטחון וביישנות. חבר שלי אמר שאני תמיד יכולה לדבר איתו (האנגלית שלו ברמת שפת אם). יכול להיות שאקח קורס בברליץ או משהו כזה, כי אני מרגישה שזה כן תוקע אותי. 

אני יכולה לקרוא ולכתוב בלי שום בעייה- אני הרי עושה את זה כל הזמן. אז למה לנהל שיחה פשוטה אני לא מצליחה?! זה מתסכל אותי כי אני מרגישה מפגרת. זה מסתכל אותי כי אני פרפקציוניסטית ושום דבר לא יהיה טוב מספיק. זה מחזיר אותי לרגשי נחיתות שהרגשתי בתיכון.

לא קרה שום דבר. יהיה בסדר. אז במקרה הרע אני לא אעבוד שם. שבוע הבא יש לי ריאיון עבודה למקום אחר. ביום שישי אני עושה מסיבת יום הולדת ויום שני היום הולדת שלי. ואז יש את ראש השנה שזה החג האהוב עליי. וגם כל הסדרות שאני אוהבת חוזרות בעונות נוספות. ויש לי תלושים לחג. וקניתי שלושה לקים חדשים ומיוחדים. וגם ירדתי במשקל. ואני לא צריכה להרגיש רע לגבי עצמי, כי יש לי הרבה מעלות ויתרונות. 

חוץ מזה הרכבתי מערכת. פעם ראשונה שהרישום הולך לי חלק. אני אלמד שלושה ימים בשבוע בשני הסמסטרים ולקחתי את הסמינרים שרציתי. אני קצת מתרגשת ורוצה לחזור ללימודים. עם כל הקיטורים שלי, אני כן אוהבת ללמוד.

אני מסיימת את הפוסט באופטימיות.

שוב תמונות של החתולים החתיכים שלי.

אין תמונות של מיצ, כמה ימים לאחר שהעליתי את התמונות הקודמות- הוא הלך לעולמו.

שרגא:

אח של שרגא- הרצל:

קרוב משפחה של שרגא והרצל-הדוד של אמא של שרגא והרצל- פיצ:

אחות של פיצ- פיצה:

גור שחור (לא רואים, הוא פחדן)- אח של שרגא והרצל:

גור לבן- אח של גור שחור ושל שרגא והרצל:

מישל והגורים יונקים- אמא של שרגא והרצל- אנחנו מחפשים לגורים הקטנים שמות:

אני והרצל:

אלו הם ציונים סופיים לסמסטר ב':

תיאוריות אנתרופולוגיות- 87

סטטיסטיקה סוצי'- עבודה: 85

                 מבחן: 65

                 סופי: 68

סטטיסטיקה שירותי אנוש- מבחן סמסטר א': 92

                                  מבחן סמסטר ב': 95

                                 ציון סופי בקורס של שניהם עדיין אין, אבל מהחישובים שלי זה 95.

סוגיות באנתרופולוגיה של יפן- 92

תעמולה פוליטית בעת מלחמה (פרו סמינריון)- 90

שיטות מחקר- עבודות: 90,87,92.

                   מבחן: 75.

                   סופי: 80

התנהגות ארגונית- עבודה, ציון מבחן וציון סופי: 81.

שיטות מיון וריאיון- עבודות: 100,100.

                        מבחן: 75

                        סופי: 85

סה"כ אפשר לומר שאני מאוד מרוצה מהציונים, למעט סטטיסטיקה. אבל לא נורא, אני לא אהייה סטטיסטיקאית. יש לי ציונים יפים ובהחלט אני משתפרת. אני ממש לא בטוחה לגבי תואר שני, כי מה שאני באמת רוצה דורש ממני המון השלמות. אבל בזמן האחרון חשבתי על משהו אחר לגמרי- לימודי גישור. זה איזשהו רעיון קטנטן שנכנס לי לראש. זה דווקא מתאים לי, כי אני רואה את הזווית של שני הצדדים ואני תמיד אוהבת לפשר ולגשר. אבל נראה, יש עוד לזה זמן.

אגב לימודים, אני כל הזמן עושה שינויים במערכת השעות שלי. אני חושבת שרק ברגע ההרשמה המערכת שלי תהייה סגורה סופית.

הייתי גם בריאיון עבודה לעבודה בימים מאוד מסויימים, אז החלטתי שוב על שינוי המערכת כדי ששני הדברים יסתדרו. אבל למרות שהרגשתי טוב במהלך הריאיון (שהיה בראשון) עדיין לא חזרו אליי... אז כנראה שלא. לא נורא, נמשיך הלאה.

בסוף השבוע האחרון החבר שלי חגג 27 סתווים. קניתי לו במתנה קינקנט – זו מעיין מצלמה לאקס בוקס שקולטת את הגוף שלך ואפשר לשחק כמו ב"ווי", רק ללא שלט! יש כל מיני משחקי ספורט וריקודים וזה ממש מגניב. וכמובן כתבתי לו ברכה פסיכודלית וצבעונית. בערב חגגנו עם חברים בפאב, מה שהיה מרגיז זה שכולם איחרו בכמעט שעה וישבנו לבד על השולחן הגדול. אבל לא נורא, היה נחמד. ביום שבת, יום ההולדת עצמו, היינו אצל ההורים שלי לצהריים ואבא שלי אפה עוגת שוקולד (שאני מקווה שהיא תיגמר בקרוב, כי היא ממש הורסת את הדיאטה!). אחרי הארוחה האחיות שלי באו אלינו, התלהבו מהחתולים וצילמו אותם (אני מבטיחה תמונות) ושיחקנו בקינקט. גם בערב היו אצלנו חברים ושוב... שיחקנו בקינקט. בקיצור, זה היה סוף שבוע ברוח הקינקט.

מאחר ויש לי הרבה שעות פנאי, אני מקדישה אותן לקריאת ספרים. אתמול קראתי את הספר "בדם קר" של טרומן קפוטה ואני ממליצה עליו בחום! הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי- רצח של משפחה בארה"ב בשנת 1959. טרומן קפוטה ממש עשה עבודת מחקר והביא גם את סיפור המשפחה, גם את סיפור הרוצחים, גם את סיפור החקירה והמשפט. הכל מבוסס על דברים אמיתיים. זה כמו C.S.I  ו Criminal Minds- רק הרבה יותר טוב, ובספר. הספר יצא בשנת 1966, והוא עדיין רלוונטי , כתוב בצורה מעניינת, קולחת וזורמת. אהבתי שהוא מביא כמה זויות לסיפור. מומלץ בחום.

כבר שנים שהתאריך 1 בספמטבר לא אומר עבורי שום דבר. והשנה זו השנה הראשונה שהתאריך הזה לא אומר שום דבר עבור ההורים שלי, אחותי הקטנה סיימה יב שנה שעברה.

אבל התאריך הזה כן גורם לי להיזכר בימי בית הספר.

לצד העצב של סיום החופש הגדול, תמיד הייתה את ההתרגשות הקטנה הזו של לחזור ללימודים.

ההתרגשות הייתה מתחילה בקניית הדברים לבית הספר: קלסרים, מחברות, עטים, טושים, עפרונות, עטיפות לספרים. אהבתי לשוטט בחנויות כלי הכתיבה עם ההורים שלי ולבחור את המוצרים הכי יפים ומעניינים. עד היום יש לי מעיין פטיש לכלי כתיבה.

ביסודי ובחטיבת הביניים הייתה תוכנית השאלת ספרים, ותמיד כמה ימים לפני סוף החופש הייתי הולכת עם אבא שלי לקחת את הספרים לשנה הבאה. בבית הייתי מסתכלת ועוברת עליהם, בעיקר על הספרים של לימודי הספרות- הייתי ממש יושבת וקוראת אותם. וכמובן, טקס עטיפות הספרים. אמא שלי הייתה עוטפת לי את הספרים ואחרי שגדלתי גם אני התחלתי לעטוף אותם.

בתחילת כל שנה הייתי מקווה שהדברים ייראו אחרת. שיהיו לי הרבה חברים, שיהיה לי כיף והייתי מבטיחה שאשקיע כמו שצריך בלימודים.

את היום הראשון של כיתה א' אני זוכרת במעומעם. אמא שלי מאוד התרגשה וליוותה אותי לכיתה א'. אני זוכרת שהיה טקס בבית ספר, וילדים מכיתה ו' הובילו אותנו ברחבי המגרש. למורה שלי קראו בת שבע והיינו פותחים את היום בשירה. הייתי טובה מאוד בכתיבה וקריאה וקצת פחות בחשבון. מהר מאוד הפסקתי לכתוב בלי ניקוד. הייתי היחידה בכיתה שכתבה בלי ניקוד וגם בלי שגיאות כתיב.

היום הראשון של כיתה ג' היה טראומתי. עברתי שני משברים במעט מאוד זמן: גם עברנו דירה חדשה וגם כיתה חדשה. עשו שינויים ושיפוצים בבית הספר והוסיפו לו את החטיבה הצעירה. (כלומר גן חובה ביחד עם כיתה א'). אני לא יודעת למה, אבל החליטו לערבב את השכבה שלנו וליצור כיתות חדשות. וכך, הגעתי לכיתה חדשה, הכיתה שלמדתי בה עד סוף היסודי. אני זוכרת שבכיתי, כי הכל היה שונה וחדש: הילדים בכיתה, המורה (אפילו שהיא הייתה מחנכת נהדרת), המבנה עצמו של בית הספר, גם הדרך הבייתה הייתה שונה. שנאתי מאוד שינויים. כל התלמידים גרו באזור מסויים ואני גרתי באזור אחר. הייתי הולכת לבד הבייתה. הכיתה התחלקה למקובלים וחנונים- ואני הייתי ב"חנונים". זה לא שהייתי משקיענית במיוחד בלימודים, פשוט הייתי ילדה מאוד מאוד שקטה וביישנית. החברה הכי טובה שלי דאז ואני התרחקנו. כבר לא יכולתי לבוא אליה לבד, הייתי צריכה שמישהו ייקח אותי והיא הייתה צריכה שמישהו ייקח אותה. היא כבר הייתה הולכת הבייתה עם בנות אחרות, שגרו לידה. אני גם זוכרת שכבר הפסקתי להכין שיעורי בית וזכיתי לכמה הערות ביומן. היום אני מבינה שכנראה הייתי במצוקה שאף אחד לא ממש שם אליה לב.

לא אהבתי את היסודי. היו תקופות שלא היו לי חברות בכלל. המקובלים היו עושים מסיבות כיתה ומפגשים, שאליהם לא הוזמנתי, למרות שידעתי שהם קיימים. הם ניסו להסתיר אותם, אבל כבר מגיל קטן התבררה לי העובדה שכל מה שמנסים להסתיר ממני- אני תמיד מגלה. הייתי תמיד לבד, בצד. זה לא שעשו עליי איזשהו חרם- פשוט כמעט אף אחד לא ממש התעניין בי. הייתי בורחת לספרים. בכל התעודות שלי (שמרתי את כל התעודות שלי- מהיסודי ועד התיכון) כתוב כמה אני טובה בהבנת הקריאה וצריכה לתרגל בחשבון.

היום הראשון של כיתה ז' היה במקום חדש- בחטיבת הביניים. כמה ימים לפני פתיחת הלימודים היה מפגש היכרות עם המורה. אני זוכרת שבחרתי מראש מה ללבוש, עד לרמת התחתונים. בחטיבה מצבי החברתי היה כבר יותר טוב. זאת אומרת, עדיין לא הייתי ב"מקובלים", אבל הייתי פחות מנודה. אני זוכרת עד כמה היה חשוב המראה החיצוני ואיך ביום שישי כשהיה אפשר לבוא בלי תלבושת- כל הבנות השקיעו במיטב מחלצותיהם. גם בטיולים השנתיים, הבנות היו מביאות את בגדי הנשף שלהן. אני חושבת שסה"כ כן היה לי יחסית טוב בחטיבת הביניים.

ואחר כך- התיכון. מי שקורא ותיק שלי בוודאי זוכר ויודע איך היה התיכון. התיכון שלנו היה מפעל לציונים. היינו 400 תלמידים בשכבה.  אין יחס אישי ואין אכפתיות. לא הכרתי לפחות חצי שכבה. מה שמעניין, שחלק מהאנשים שלמדו איתי מוסיפים אותי לפייסבוק. מעניין, לא החלפתם איתי מילה, לא חשבתי שאתם מכירים אותי בכלל. היו לי חברים, התחלתי לצאת בימי שישי וחופשים. לצערי, החברים שלי היו מה"גוש השני"- השכבה שלנו הייתה מחולקת לשתיים, לפי המגמות. ככה שרוב החברים שלי לא למדו איתי בכלל ולא יצאנו יחד לטיולים שנתיים. אני למדתי במגמת ביוטכנולוגיה (איזו טעות!) ודיי שנאתי את האנשים שאיתי במגמה ובכיתה. היו כמה בנות שהיו חברות שלי, אבל... את הרוב לא ממש סבלתי.

אני זוכרת שביסודי ראיתי "עניין של זמן" והשחקנים נראו לי כל כך בוגרים ומגניבים, חשבתי שככה ייראה התיכון שלי.

את התיכון העברתי בהרבה הפרעות אכילה, דיכאונות, חתכים, בכי וייאוש. מיותר לציין שלא ממש היה לי טוב.

12 שנות לימוד. אלו לא היו 12 שנים יפות וטובות. נכון, יש לי זכרונות טובים וחוויות יפות מימי בית הספר, אבל... החוויה הכללית הייתה לא משהו בכלל. קצת עצוב לי, אבל אני מניחה שזה חישל אותי והפך אותי לבחורה שאני היום.

מאחלת לכל התלמידים בהצלחה בשנת הלימודים הקרובה.