| |
מתבונן - מיומנו של סטודנט מציצן
פעם ביום, יורד במדרגות ושופך את הזבל. |
| 9/2008
שני חלומות, בין אושר לכאב
לילה אחד, חלמתי שאני צוחק.
הצחוק הרגיל שלי מורכב מתערובת של ציניות, שנאה עצמית, התנשאות, הדוניזם ולגלגנות. הצחוק בחלום, לעומת זאת, היה שונה לחלוטין. צחוק מתגלגל ומתגבר אשר מילא אותי באושר. הרגשתי כאילו השמש הולכת לפרוץ מתוך לועי הפעור ולהאיר את העולם. זרועותיי התארכו עד אין-סוף וכפות ידי חבקו את היקום. האורגזמה הכי חזקה כפול אלף, כמו תיאור ההרואין בטריינספוטינג, נקודת הקצה של מכלול תחושת העונג אותן יכול לחוות בן-אנוש.
ההתעוררות הייתה קשה וכואבת. שכבתי במיטה, הבטתי בתיקרה וניסיתי להיזכר בדבר שהצחיק אותי כל-כך, כדי שאוכל לצחוק שוב.
מדי יום אני עדיין מנסה להיזכר אך אין לי אפילו קצה חוט.
חלום רודף חלום. פגשתי אישה שאינני מכיר. היא ישבה מתחת למבנה אבן, אנדרטה אולי, שעמדה בסמוך לספריה ציבורית. ברגע בו מבטינו הצטלבו הבנתי מיד שגם היא בוכה על אביגיל. בלי מילים, התחלנו יחד לבכות.
הבכי הרגיל שלי הוא בכי שקט, אינטימי; מבט היישר לכיוון התקרה, דמעה רודפת דמעה, צונחות על הסדין המטונף ומשמיעות קול פיכפוך ספוגי. בחלום, הבכי לא היה בדיוק בכי, הוא היה יללה ארוכה, זעקה שסחטה את הריאות עד קצה יכולתן וביטאה כל שבריר שניה של כאב וצער שחוויתי מרגע הלידה ועד היום. זה היה בכי של פורקן, בכי שמחשמל ומרעיד כל אטום על-פני כדור הארץ. הרגשתי כיצד גופי הופך לבובות סמרטוטים, שבוי בידי הצער והכאב. זאת הייתה הקאה ארוכה וממושכת, ללא אפשרות לעצור, לקחת אוויר ולהתאושש.
לראשונה, תת-המודע שלי יוצר קשר ישיר בין חלום אחד לחלום אחר. שני קצוות של פורקן - אושר וכאב, שמחה וצער. שתי חוויות טוטאליות בחייו של אדם אשר עקומת הרגש שלו נדמית לא.ק.ג של אדם מת. אני לא יודע מה אני אמור להפיק מהחוויות הללו, אבל אני כן יודע דבר אחד: אני רוצה לחוות את שתיהן שוב, ובאותה עוצמה;
אין יותר חי ואמיתי מזה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
observer