והנה הסתיים לו גם השבוע השני של הלימודים. הזמן ממש טס. עוד שניה כבר אני אמצא את עצמי בסוף הסמסטר ואגיד לעצמי שאין מצב שכבר נגמר.

השבוע היה שבוע מבולבל. אני עדיין בשלבי הסתגלות. עדיין מנסה למצוא את עצמי במקום הענק הזה. בעקבות תקופת השינויים ניסיתי לקחת קורסים כלליים וקורסים ביהדות. ניסיתי כמה שיותר, אבל בסופו של דבר את רובם ביטלתי מהמערכת. חלק כי הם לא עניינו, חלק כי המרצים לא היו נאים בעיניי וחלק כי הבנתי שאין צורך להעמיס על עצמי. אחרי הכל אני צריכה להשאיר גם זמן לעבודה וגם קצת זמן לעצמי, אחרת אני לא אשרוד.

נראה לי שזה היה ביום ראשון, לקחתי קורס כללי אחד ב-18:00 בערב. אל תשאלו איך הלכתי לאיבוד. הסתובבתי באוניברסיטה 20 דקות בלי הגזמה במטרה למצוא את הבניין שהיה ממוקם בקצה השני של האוניברסיטה. אני מגיעה לכיתה, מתיישבת עם כולם (עוד 9 אנשים בסה"כ) ומה אני מגלה? שהקורס הזה מ-ש-ע-מ-ם. בשביל זה כל הטירחה? אין קשר בין מה שכתוב בסילבוס לבין מה שהמרצה מתעסקת בו. גם הטון שלה היה מרדים ומשעמם. עוד במהלך אותו שיעור ביטלתי את ההרשמה שלי וברחתי משם כל עוד נפשי בי.

יום שני היה ונשאר היום הכי ארוך שלי. 8 בבוקר אני מתחילה לימודים, 8 בערב אני מסיימת אותם. קחו בערך שעה וחצי נסיעה לכל כיוון ותבינו מתי אני יוצאת מהבית ומתי אני חוזרת אליו. זה היה יום קשה במיוחד. בשיעור האחרון הרגשתי שאני סחוטה והלכתי הביתה באמצע במיוחד בגלל שהמרצה כילה את זמננו בהקראת הסקרים עליו משנה שעברה שאמרו כמה שהוא מרצה גרוע. ואני כידוע הולכת עם הזרם, אז זרמתי החוצה. חוץ מזה, כשהוא כבר התחיל את השיעור הוא פשוט הקריא לנו את המצגת מילה במילה. מדי פעם הוסיף אנקדוטה לא חשובה, אבל הבנתם את הקטע. יש לי תחושה שזה הולך להיות השיעור הכי מוברז במהלך הסמסטר.

ביום רביעי היו לי כמה שעות לשרוף בין הלימודים והעבודה. לחזור הביתה זו לא אופציה בגלל הנסיעה הארוכה- ממילא העבודה היא באותו אזור של האוניברסיטה. אז ישבתי לי קצת בספריה. ניסיתי לעשות סדר באיזה מאמרים יש לקרוא, איזה ספרים וחוברות יש לקנות. אני חייבת להגיד לכם שזה אתגר. שוב גיליתי עד כמה האוניברסיטה הזו היא צב זקן. האינטרנט האלחוטי של האוניברסיטה כל הזמן קירטע והתנתק, עד שהגיע לשלב שלא יכולתי לגלוש בכלל ולהוריד את המאמרים למחשב שלי. אז במקום לשבת בנוחות במחשב שלי הייתי על המחשבים בספריה, שלחתי להדפסה סוף סוף את המאמרים ואז גיליתי שהמדפסת כל כך איטית!!!! כבר מזמן לא ראיתי דבר כזה. זה כאילו המדפסת מדפיסה כל דף בנפרד, לפני כל דף היא "חושבת" כמה שניות עד שיוצא הדף. והייתה לי כמות מאוד גדולה של דפים. בשלב מסוים נמאס לי לעמוד ולחכות, אז עד שכל הדפים יצאו רציתי לשבת קצת בצד ולחכות בישיבה. לקחתי כיסא רנדומלי, תמים למראה מפה לשם, שניה אחת אני מתיישבת, שניה אחרי זה אני על הריצפה. המושב של הכיסא היה מנותק מהכיסא עצמו וכך אני נחתתי על הריצפה. מה הקטע לשים ככה את הכיסא? למה לא לשים אותו בצד עם המושב שלו מנותק כדי שאנשים יצליחו לשים לב שהכיסא שבור. לא קרה לי כלום, רק המותן קצת כואב, אבל למה לעשות את זה לאנשים? חוסר אחריות.

אחרי שסיימתי בספריה הלכתי לאקדמון לקנות ספרים שאני צריכה למהלך השנה. ספר אחד היה במחיר הגיוני של 30 שקלים. ספר אחר לתדהמתי הרבה עלה לא פחות מ-198 שקלים. לא היה מדובר בספר גדול במיוחד, הוא היה בגודל של ספר קריאה רגיל. הכריכה הייתה קשה, אבל אני כמעט בטוחה שהיא לא הייתה מצופה זהב. ממש התלבטתי אם לקנות אותו. כי אני יודעת שאני אצטרך אותו, אבל מצד שני זה ממש יקר. כשראיתי שיש עליו 30% הנחה, החלטתי בכל מקרה לקנות אותו. אמנם זה עדיין יקר, אבל אני צריכה את הספר. כשהגעתי לקופה הבנתי שזו בכלל טעות ואין 30% הנחה, אז ויתרתי על הספר לא לפני שציינתי בפני המוכר שם שהמחיר לא הגיוני בעליל! אני לא חושבת שתהיה בעיה להשיג את הספר יד שניה, אבל זה מעצבן שספרי לימוד יכולים להגיע לכזה מחיר.

יום רביעי באופן רשמי היום הכי מעצבן במערכת שלי. יש לי שיעור אחד מ-8 בבוקר עד 9 וחצי ואז אני צריכה לחכות באוניברסיטה עד העבודה בשעות הצהריים. אני מתלבטת אם פשוט לא להגיע לשיעור הראשון ולהגיע באותו יום רק לעבודה. מצד שני, אני לא רוצה לפספס שיעורים ולהסתמך על סיכומים של אחרים. להוסיף קורסים כלליים באותו יום יכול היה להיות אידיאלי, אבל יחסום לי את היום בסמסטר ב' ואני לא אוכל להגיע למינימום משמרות. בכל מקרה, ביום רביעי הזה לא היה לי מה לעשות. אז ישבתי בעיקר בקפיטריה באוניברסיטה ושרפתי את הזמן. היה משעמם.

באותו יום בעבודה היה לי נחמד. הגעתי מוקדם מדי, כי שוב, לא היה לי מה לעשות באוניברסיטה. אכלתי שם ארוחת צהריים (סושי) וישבו לידי שניים (בחור ובחורה) ממחלקה אחרת שגם היו בהפסקה. אנחנו לא עובדים בקשר ישיר עם המחלקה הזאת, אבל חברה שהייתה בצוות שלי עברה אליהם אז יצא לנו לשבת לארוחות צהריים יחד מדי פעם וככה הכרתי אותם. הבחור מביניהם ישב לידי. הפעם בשונה מפעמים אחרות היה לנו הרבה זמן לדבר. בהתחלה דיברנו רק על ענייני עבודה ומשכורת, בשלב מסוים הבחורה שהייתה איתנו חזרה לעבודה ונשארנו לבד. לא יודעת אם התחלתי להסמיק אבל פתאום נהיה לי ממש חם. ואז הוא התחיל לשאול אותי שאלות יותר אישיות. היה לי ממש נעים לדבר איתו. הוא אפילו הזכיר את זה שההורים שלו לוחצים עליו למצוא מישהי בגילו המופלג (26), אז אני יודעת שאין לו מישהי (והוא יודע שאין לי מישהו) אז נראה אם זה יתקדם לאנשהו. כבר ממש נמאס לי להיות לבד.

שיהיה לנו סוף שבוע נעים,

בובי