אההה,

אני חייבת לצרוח לאנשהו.

אני כזו מטומטמת. מה אני עושה?

ולמה זה נראה לי הגיוני מתישהו? מאיזו זווית לעזאזל זה היה נראה לי לא דבילי ופטאתי?

ממתי אני חולקת את מה שאני מרגישה?

ממתי אני כנה עם הרגשות שלי?

ממתי אני ישירה ומוציאה הכל החוצה?

ממתי אני אומרת למישהו שאני מעוניינת בו-שאני מעוניינת בו,

ועוד בצורה כזו פלספנית ומביכה ולא ברורה ו...פאק פאק פאק.

אני לא רוצה לבית ספר עכשיו בחיים. בחיים.

אלוהים כמה שאני שונאת את עצמי לפעמים. אי אפשר לתאר בכלל.

-

ולמה שכחתי מגלוש שלי, למה המצב מאלץ אותי לשכוח ממנו? למה הוא מאלץ אותי לשכוח ממנו?

אני עדיין רוצה אותו לעצמי, כל כך.

אתה תמיד בלב שלי גלצ'וק יפה שלי, תמיד תמיד.

ואני מצטערת על זה כל כך. אני כזו נטל.

אני כזו עצובה. יאק.