Married with parents

אני עצוב עכשיו בגלל שאני לא רוצה לקום מחר בבוקר ולנסוע לעבודה. בבקרים, כשאני נוסע לעבודה, אני עצוב בגלל שצפוי לי יום עמוס בו אני צריך להעמיד פנים שאני עושה משהו כל כך חזק שהעיניים שלי נפקחות. כשאני בעבודה, מחשב את מספר הפעמים המקסימלי שאני יכול ללכת לשירותים לבכות בלי שיחשבו שיש לי מחלה, אני עצוב בגלל שצפויה לי בסוף היום נסיעה ספוגת צער וזיעה באוטובוס. ובדרך חזרה, באוטובוס, אני עצוב בגלל שאני עומד לשוב לביתי עם אמונה שאני הולך לעשות משהו מועיל, ובשניה שאכנס המחשב ישסף את גרונה לנגד עיניי ויגרור אותי אחריו אל תוך החשיכה.

ונשאלת השאלה למה אני לא יכול להיות מדוכא באוטובוס בגלל שאני באוטובוס, בעבודה -בגלל שאני בעבודה, ובבית - בגלל שבחיים שלי מעברון הסמים מרקוויאם לחלום הוא הצליל של הווינדוס עולה? למה אני לא מסוגל להיות מדוכא בתוך הרגע? אני תמיד מדוכא לפני הזמן, וזה מעצבן אותי. היום דילגתי על ארוחת בוקר כי בחודש הבא יש שתי חתונות בעבודה ואין לי מושג איך אני הולך להתחמק מהן. 

לפני כמה שבועות לחבר ותיק - שהשלמתי שהוא הולך להיות חלק מהחיים שלי כי אני לא טוב בעימותים - נולד בן. הוא הזמין אותי כבר מספר פעמים לקפוץ לביקור ולראות את הילד המדובר, ואני בכל פעם דוחה את זה. אם אחכה שבוע נוסף, אני ארגיש שזאת כבר חוצפה לא לבקר אותו ואז תתחיל להצטבר ריבית. אמא וג'קי (חברה שלי) הרסו הכל והסבירו לי שאסור לי להגיע בידיים ריקות, ולפיכך נאלצתי להכין מעטפה עם כסף. אני התכוונתי לשים בה מאה שקלים, אבל ג'קי נטתה לכיוון של מאתיים, אז התפשרנו על מאתיים פלוס טובה שאני חייב לה. הבעיה היא שאשתו עדיין מתאוששת מהניתוח הקיסרי, ולכן עוד לא התקיימה ברית. ואני ממש ממש פוחד שאחרי שאני אבקר אותו, הם יזמינו אותי לברית, ואני לא אהיה בטוח אם מותר לי לבוא בידיים ריקות בגלל שכבר הבאתי פעם מתנה, ויווצר מצב בו אני עלול לשלם פעמיים. ולכן חיסלתי לפני שעה שקית שלמה של שקדי מרק.

בשקד האחרון החלטתי לשבור את המעגל האכזרי הזה ולצאת לסיבוב בחוץ. חיכיתי לרגע בו המחשב לא יסתכל וחמקתי החוצה. בכיוון חזור מצאתי את עצמי בסיטואציה המוכרת והמתסכלת בה אני הולך מאחורי בחורה, לבדנו ברחוב בשעת לילה מאוחרת. זאת סיטואציה לא נעימה עבורי, כי אני חושד שהיא פוחדת שמא אאנוס אותה. בשלב מסוים נאלצתי להוריד את קצב ההליכה ולהתאים אותו לשלה, כי אם הייתי ממשיך לצמצם את הפער, היא הייתה חושבת שאני מנסה לתקוף אותה. העניין הוא שבאמת רציתי לאנוס אותה. לא מסיבות מיניות, כמובן. פשוט לא יכולתי לשאת יותר את השתיקה המתוחה הזאת, ואונס נראה לי כמו הדרך היחידה לשבור את הקרח. לא אנסתי אותה, כי אני ביישן. אבל לאחר שחיקיתי פעמיים את הפניות שלה, נשברתי ופניתי לתרופה הישנה והמוכרת: שלפתי את הפלאפון ובדיתי את השיחה הכי חננית שיכולתי על מתמטיקה כדי שהיא תירגע. השיחה המפוברקת נמשכה לא פחות מעשר דקות. הרגשתי שהיא גרמה לי לבזות את עצמי. הכוחניות של החשש המשוער שלה כופפה אותי לתוך מצב מגננה מביך ומתסכל. וזאת כבר הפעם השניה בחודש האחרון בה חוויתי הליכה מתוחה שסובבת סביב נורמות מגדריות.

לפני מספר שבועות התקלקל לנו המקרר, ובמקום להזמין טכנאי ישראלי שישדוד אותנו, החלטנו להמתין לזקן - נקרא לו מישה - שגר בבית הפנסיונרים עם סבא שלי, ומפעם לפעם מבצע עבורנו תיקונים. הסוד מאחורי כישוריו עם כלי עבודה הוא מעט עבודה קשה והרבה להיות רוסי זקן עם שפם.

ביום שישי באותו השבוע יצאתי מהדירה של סבא בקומה השמינית, העליונה, ונעמדתי ליד המעלית. "שלום", שמעתי רטינה נמוכה בוקעת מתחת לשפמה של דמות מוצקה שנעמדה לשמאלי. מישה שלח את ידו אל הכפתור, ומשך אותה חזרה בתנועה איטית כשהבחין באכזבה שכבר לחצתי עליו. הוא כחכך בגרון ששאב את החיים מעשרות אלפי סיגריות, תיקן קלות את המצחיה שלו, תקע לרגע את הלשון מתחת לשפתו כך שתפחה בליטה מעל סנטרו, ובהה בחוסר ריכוז מאד מכוון בקיר ליד המעלית, כך שלמעשה לא ראה את הקיר, את הבניין, את העולם ואת קיומו שלו ביחס לכל אלה. ייחלתי למות.

ברוסיה יש שני אינדיבידואלים - גבר ואישה. האוכלוסיה כולה מורכבת מגרסאות כמעט זהות של השניים הללו. מי שמעז לסטות מעט מהדרך שנקבעה לו, דינו להיסקל בנעלי בית. לגבר הרוסי יש שלוש תכונות, כי ארבע ומעלה זה גיי. שלוש התכונות הן: היכולת לתקן כל דבר שנהרס בבית שלו, ההתעקשות לשלם על האישה שלו והנכונות לחטוף בשבילה כדור.

מסיבות גנטיות גם אמא שלי רוסיה, ובהתאם לכך היא מצפה ממני להישמע לכללים ולהיות הגבר בבית. לצערה, אני לא מסוגל לתקן שום דבר, אני לא אוהב לשלם על עליה כי כסף יקר לי יותר מהחיים עצמם, ואני לא מוכן לחטוף בשבילה כדור למרות שהיא כבר ממש מתחננת. בקיצור, אני לא גבר. שזה אמור להיות סוג של בסדר כי אני לא ברוסיה אלא בישראל. אז היא וסבא זרקו עלי כמה נעלי בית, אבל אף אחד אחר לא הצטרף ובסך הכל נשארתי בחיים. אלא שאלה לא חיים שראוי לחיות אותם. הלעג הבלתי פוסק מענה אותי ורודף אותי בשנתי, והאשמה שננטעה בי צומחת כמו עץ באובב עצום מימדים שעל ענפיו גדלות נעלי בית, שנקטפות על ידי השדים השורצים בנפשי אשר עובדים יומם וליל על השלמת מלאכת הסקילה.

בכל פעם שמשהו נהרס בבית, אמא תופסת את הראש בידיים ומפטירה "איך אפשר ככה...אין גבר בבית". בעבר ניסיתי לבקש שתימנע מהניסוח הזה, אבל בשלב מסוים ויתרתי, וכיום אם נשרפת הנורה בחדר שלי אני יושב בחושך ובוכה עד שבא גבר.

לספוג את היחס הזה מהאויב הכי גדול שלך זה דבר אחד. אבל כשרוסים אחרים מצטרפים אליה זה כבר באמת גורם לי לפקפק בזהות שלי כרוסי. ואם הזהות הזאת תאבד לי, אז אני אהיה ישראלי ומה השגנו בזה? שישרפו כל הנורות בעולם, אני הולך להתחמק כמה שיותר מאולד-סקול ראשנז ולשרוד עם מעט ההערכה העצמית שאוכל ללקט מפינות תודעתי.

זאת אחת הסיבות שעשיתי את ההסבה לישראליות. אבל אמא כנראה הפעילה קשרים, כי ג'קי מסרבת בתוקף לאפשר לי לפצות על החסכים שלי. על אף תחנוניי, היא מתעקשת תמיד לשלם על עצמה. אמרתי לה שהיא לא נותנת לי להיות הגבר במערכת היחסים. היא ענתה שזה מגוחך. רבנו, והיא ישנה על הספה. בסופו של דבר, היא הסכימה לתת לי להתבטא יותר בתור גבר, בתנאי שאפסיק לבכות כמו בחורה.

עם זאת, הנורא מכולם הוא מישה. הוא זקן מדי בשביל לקבל את מה שאני. בכל פעם שהוא מביט בי זה נראה כאילו הוא נזכר איך רוסיה הפסידה מתישהו במלחמה בגללי. וכשאני אומר שזה היה בגללי, אני מתכוון למשהו שמבוסס על זה שאני רקדן בלט טוב מדי. פעם הוא היה מנסה להעיר לי על הנטיות שלי, ואף פעם לא מצא את המילים. לאחר מכן הוא פנה לאסטרטגיה המבוססת על מבטים נוקבים המעוטרים בזוג עיניים שזה עתה לכדו את היצור הנתעב ביותר עלי אדמות. זה מערער אותי במיוחד בגלל שאני הרבה יותר גבוה ממנו, וזה ממש מוזר לראות איך מישהו מסתכל עליך מלמעלה מלמטה. 

כיום הוא כבר מוותר על המבטים ופשוט מכחיש את הקיום שלי כמיטב יכולתו. לכן, שעה שהוא בהה בקיר בשילוב  מוזר של נירוונה ואי-נוחות, אני תרתי את מוחי אחר משהו סתמי לומר. כל דבר, העיקר לומר משהו. במהרה הגעתי למסקנה המצמררת שלא מן הנמנע שאשרוד אם אשליך את עצמי מקומה שמינית. שתיקה. שתיקה. שתיקה. לחצתי בפאניקה פעם נוספת על הכפתור להזמנת המעלית, והבזק של גועל חלף בעיניו של מישה, שמיהר לנוון אותן חזרה בקשיחות. שתיקה. שתיקה. שתיקה. השתיקה אימצה אליה עוד ועוד רגעים. למה אנחנו מחכים כל כך הרבה זמן. זה הרגיש כאילו המעלית עולה במדרגות. העזתי לייחל למוות, ובתמורה קיבלתי חיי נצח.

לבסוף, כשהנצח חלף, נכנסנו למעלית ועברנו לשלב ב' של השתיקה. נמנעתי מלהעיף מבט במראה, כי אני יודע שאני קשוח ומחוספס ואני לא צריך שהיא תאשר לי את זה. שאפתי ונשפתי ושאפתי ונשפתי. שתיקה, המנעות מקשר עין ומבוכה. זה הרגיש כאילו התעוררנו באותו שק שינה.

"ניסית לבדוק לבד מה הבעיה?" שאל לבסוף, מודה חלקית בכך שגם הוא סובל. הוא ראה את התשובה בעיניים שלי לפני שהספקתי לענות, השפיל את מבטו, וגער על עצמו בליבו על כך שבכלל טרח לשאול.

איך, לעזאזל, מנסים לתקן מקרר? הוא לא קר יותר. מה אני אמור לעשות? לשים אותו במקרר? בזמן שהוא היה עסוק בלתקן את העולם הממשי, אני עמלתי בדמיוני על הרכבת עולם אידאלי. עולם טהור ונכון. ואם הוא ימשיך בקצב הזה, אני לא הולך להכניס אותו לעולם הזה. להגיד לו? האם זה יגרום לו לרצוח אותי ויגאל אותי מיסוריי? שנאתי אותו. רציתי לתלוש לו את השפם כדי שידע פעם אחת בחייו איך זה מרגיש לא להיות מסוגל לתקן שום דבר; להתקשר אל רוסיאן בפעם המאה כדי לשאול לאיזה כיוון מסובבים כדי לפתוח דברים; להעביר את חייך בתחושה שנועדת למשול בעולם, ובמקום זאת למצוא את עצמך מתרפס ומתפשר כי אתה תלוי באחרים בשביל הפעולות הבסיסיות ביותר.

הגענו לקומת הקרקע. הוא יצא ראשון, ואני העפתי מבט קצר במראה. השיער שלי נראה נורא. ואם זה לא מספיק, אז גיליתי שיש חלק ג' נוראי לסאגת השתיקה. "אמא בבית, כן?", הוא שאל. "כן", השבתי בסתמיות רגע לפני שהכתה בי האימה - הוא הולך אלינו! הוא בדרכו לתקן את המקרר, ואני הולך באותה הדרך. כלומר..... אנחנו צריכים ללכת ביחד. או ש...אולי זה כן בסדר שאלך מהר יותר, למרות ששנינו יודעים שאנחנו הולכים לאותו מקום? מאוחר מדי, כבר התקבעתי על קצב הליכה תואם לשלו.

שתיקה. שתיקה. שתיקה. חשתי כיצד הוא מסרס אותי עם בוז שלו. השפלתי את המבט והבחנתי בכך שהחצאית שלי תואמת את הלק. הנחתי שזה עניין של שניות עד שתופענה קוקיות, והייתי מסוגל כבר לתאום את השפתון. אני מוכרח לעשות משהו. אבל מה? במקרה הזה אני לא יכול לשלוף את הפלאפון ולזייף שיחה גברית. "שלום, מה דעתך על מסורים? לא אכפת לי מה תענה, כי אני הולך לבנות בקתה ביער, להתבודד ולגדל זקן שיום אחד יכבוש את העולם. אם אמות מעודף זיקפה, אני מוריש לך סיגר, מנוע ושיר מלחמה. הורדות ידיים".

לא יכולתי לשאת עוד את השתיקה. אבל מה כבר יכולתי לעשות?

אז אנסתי אותו. ועכשיו אנחנו מאוהבים. ואנחנו הולכים להתחתן. ואני אוכל להתנקם בשתי הקולגות מהעבודה שמתחתנים בחודש הקרוב. מה שאומר שאני יכול להפסיק לכתוב את פוסט הזה.