תכננתי להכין היום מטלה באלגוריתמים אקראיים.
הבטחתי לעצמי לא לאונן עד שאסיים אותה, אבל לא צלחתי במשימה. וזה בסדר, כי הבטחות
בזמן אוננות לא נחשבות. הבעיה היא שאני לא מכיר הבטחות מסוג אחר. אולי עדיף להישבע
או לנדור נדר? אני אוהב לנדור דברים, אבל בתור מישהו שאם רק היה רוצה היה יכול
להיות אסטרונאוט, אני לא חושב שאני אקנה כזה שקר זול. הגיע הזמן להודות בזה. חכו
רגע - גמרתי שוב. להודות במה?
השבוע הפתעתי את אמא של ג'קי
כשהודתי שמעולם לא הייתי בירושלים, ושאיני יודע מה זה סמבוסק ושאר המאכלים שהיא
הזכירה. את ג'קי לימדתי שאני לא יודע לתדלק ולשים ציפה על שמיכה. כשדיברתי עם
אנשים בעבודה על חתונת המשרד הקרובה, שאלתי היכן זה תל-יצחק. ענו לי שזה ליד עיר X. שאלתי היכן X. סמוך ל-Y. היכן זה Y? באזור Z. היכן זה Z? פוטרתי.
אני לא יודע מה ההבדל בין דיונון
לתמנון. אני כותב פ' סופית ו-צ' סופית בדיוק באותו האופן, וזה כנראה לא אף אחת
מהאותיות האלה (אני פשוט כותב ל' עגולה מלמטה למעלה ואז מוסיף את
החתימה שלי ומקווה לטוב). גיליתי לא מזמן שרמלה ורמאללה אלה שתי ערים שונות, מה
שמיידית הכפיל את הניחוש שלי למספר המחבלים במדינה. אם על צג מכונת הקפה בעבודה
כתוב שצריך לרוקן תחילה את המגש, ומישהו עומד לידי, אני בהכרח נזכר בקול רם שבכלל
רציתי תה. מיקרו-USB, מיני-USB וסתם USB הם
בדיוק אותו חיבור, לדעתי. ואגרות חוב זה כנראה מונח מומצא מהספר 'מדריך הטרמפיסט
לגלקסיה' אותו מעולם לא קראתי. אבל אני יודע שנאמר בו ש-42 זאת התשובה להכל. אז
תל-יצחק זה לא ב-42, ואין דבר כזה אגרות חוב, בסדר?
אני סובל מהנכות המשתקת הזאת
ברוב רגעי הערות שלי, ובכל החלומות. ביני לבין עצמי אני מצדיק את האימפוטנציה
השכלית הזאת בכך שלא יאה לפילוסוף שכמותי להתמצא בתחומים שמשויכים למעמד
הפרולטריון. הפרולים יתעסקו בלדעת היכן קונים סוללות, ואני בינתיים אציל את היקום
בראש שלי, one סרטון פורנו at a time.
אני צריך נואשות להכין את המטלה הזאת. זאת
ההזדמנות שלי לשחק עם כמה משוואות מתחום ההסתברות ולהזכיר לעצמי שגם אני טוב
במשהו. למה, אם כך, סידרתי ביסודיות את החדר שלוש פעמים בשעה אחת? אז הפסקתי לסדר, והפסקתי לאונן. ואת הזמן שנותר
בזבזתי כך: מדי דקה פסעתי מחוסר הכרה למטבח, פתחתי את דלתותיו של ארון אקראי,
סגרתי אותן ויצאתי. ואם בדרך נתקלתי באוכל שלא נמצא מאחורי שני מנעולים, בלעתי
אותו בלי ללעוס.
ובכן, ישבתי בחדר, העלאתי גרה וניסיתי לחשוב
איך אני יכול להמשיך לדחות משהו שאני רוצה וצריך לעשות. לידי היו טפסים של
"מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל (ע"ר)", שקיבלתי מסוכנת דרך
העבודה אחרי שחתמתי על מסמכים שלא לגמרי הבנתי במה הם עוסקים. עם זאת, ידוע לי שאם
מתעלמים מהטרמינולוגיה הקריפטית, בכל מסמך ביקום שרוסי אי פעם חתם עליו רשום אותו
הדבר: "אתה הולך להפסיד כסף. תחתום כאן:__". היא אמרה לי לעיין בהם,
ולחזור אליה במייל עם כמה פרטים, אבל ברור שזה לא משהו שיכול לקרות. אני כבר מעדיף
לעשות מעצמי משהו ולהיות מאושר בחיים, מאשר לקרוא את הזבל הזה.
למזלי, יש כמה דברים שאפשר לנסות
לפני כן. כמו, למשל, להיכנס מאה אלף פעמים ברציפות ל-eztv
כדי לוודא שלא המציאו סדרות חדשות שמתחילות בדיוק עכשיו. ובין לבין אפשר להיכנס
מאה אלף פעמים ברציפות ל-eztv כדי לוודא שלא המציאו סדרות חדשות שמתחילות
בדיוק עכשיו.
זעקה חייתית נשמעה ברחבי הבית.
"אאאאאאאאאאאאאאאאאללללללללללללללל!"
"מההההההה?"
"יש לך דקה?"
"לא!"
לא שיקרתי. מדובר בפרדוקס הסטודנט הבטלן: אתה
אף פעם לא עושה כלום ואתה תמיד עסוק. התעצבנתי על כך שהיא הפריעה לי באמצע
הלימודים, והחלטתי שאולי זה לא רעיון כל-כך נורא לאונן. לא, אסור לי! רק קצת, נו.
איך שהסרתי את הביריות מהמסך, אמא התפרצה לחדר. היא כותבת מכתב למשרד החינוך
(כנראה כדי לשאול איך הם גידלו כזה ילד לא מחונך), והייתה צריכה לדעת איזו מילה
יותר מתאימה: "לרשום" או "לכתוב". "זה תלוי במשפט. תקריאי לי את כל
המשפט." אז היא הקריאה לי את כל המכתב במשך שעה. היו לה עשרות טעויות שלא
תיקנתי.
"זה לא משנה" אמרתי לבסוף.
"....." היא השיבה.
"תלכי על 'לרשום'."
"אוף, לא יודעת. טוב, נראה כבר. אני אגיד
לך אחר כך"
"לא צריך".
היא כבר לא שמעה אותי. קמתי וסגרתי את הדלת. הסתובבתי ולפניי היה
המחשב. ניסיתי לנשום עמוק ולחשב חזקות של 2, אבל זה לא עזר. הרגשתי שאני עומד
להישבר.
אתה יודע שאתה מאונן כפייתי כשאתה נשאר לבד
בחדר ועדיין יש מתח מיני.
ברגע כלשהו בזמן עיסוקי במלאכת הקודש, קלטתי שאני לא
יכול לגמור. כבר שנים שאני לא גומר על עצמי, כי אני לא רוצה שמשהו יתערבב לי עם
הבושה. וגם הפסקתי לגמור על הרצפה, כי אין "נשפכה לי קולה" כשכבר אין
בבית קולה. אז כיום אני גומר על ניירות על השולחן. והכלל החדש הוא שבזמן שאני לומד
מותר לי לגמור רק על ניירות שמילאתי אותם בחישובים. אבל בגלל שסידרתי את החדר,
זרקתי את כל הניירות. והתיק עם הדפדפות נמצא בסלון. ואני לא יכול להביא אותו,
כי אמא שם ואני לא יכול לעמוד בעוד הקראה של המכתב.
לא נותרה לי ברירה. הבטתי בעשרות המסמכים של
קרנות הפנסיה, והם הביטו בי חזרה עם דמעה בעיניהם. זה היה משהו שצריך היה להיעשות.
אבל לא יכולתי לגמור על כל מסמך אקראי, כי אני זוכר שחלק מהם חשובים והיא אמרה לי
לשמור אותם. אז..... כיביתי את הפורנו, והתחלתי לקרוא את כל המכתבים. בנקודה הזאת הבנתי כמה עלובים החיים שלי: אני האדם היחיד
בהיסטוריה שקרא מפרט של הזכויות הפנסיוניות שלו בחיפוש אחר מקום טוב להשפיך בו.
בסופו של דבר, תלשתי קטע על פנסיית שארים (זה מה שנראה לי שכתוב. האותיות קצת פחות
ברורות עכשיו).
זה ,פחות או יותר, סיפור חיי. בסביבות גיל 12,
התעלמתי מכל האזהרות המטופשות ששמעתי כילד (אם אוננות באמת הייתה מעוורת, כבר היו
לי שמונה כלבי נחיה), החלטתי שאוננות אובססיבית זאת הדרך לאושר, ולא הסתכלתי לאחור. היום כבר אין לזה כל קשר
לדחפים מיניים. בצבא כשהייתי על כדורים
פסיכיאטריים שמדכאים חשק מיני, אוננתי באותה התדירות.
בהערכה גסה ואופטימית אוננתי
לפחות שנתיים מחיי. כלומר, אם מחברים את כל האוננויות זו לזו back to back, תתקבלנה כ-750 יממות שלמות. זה זמן שהלך נטו על ניוון. ואם נוסיף לזה את כל השוטטויות חסרות המטרה ברשת, את החלומות בהקיץ, הנסיעות באוטובוסים, השינה והאוכל, משחקי המחשב, הזמן בצבא והתקפי
החרדה יוצא שחייתי בערך 6 דקות. שזה מסביר למה אני לא יודע שום דבר, ואני בכלל
צריך להיחשב לגאון על זה שאני מסוגל לקשור שרוכים.
זאת הסיבה שלא השגתי כלום בחיים שלי. זאת הסיבה
לכך שאני תוכניתן שלא באמת יודע אף שפת תכנות, וסטודנט לתואר שני שלא יודע מתמטיקה
יותר טוב משידע בתיכון. וזאת גם הסיבה שאני כבר לא ממש מנסה. כל מה שלא בא עם
האינרציה פשוט לא בא.
אני לא מצליח להתנער מהאובדן של הזמן. איבדתי
לפחות עשר שנים מחיי בגלל מה שהחיים עשו לי ומה שאני עשיתי לעצמי. כך שאני למעשה
בן 17 שכלוא בגוף של בן 27 שנראה 37. ולא מתחשק לי לעסוק בשום דבר כשאני יודע שאני
מתחיל במצב כזה של פיגור. אז אני מעדיף לא באמת לנסות, כדי להיות מנותק רגשית
מהכשלון. ואני מאונן ללא הרף כדי להתרחק מההכרה בכך שאני לא טוב בשום דבר, ושאין
לי תוכנית ב'.
אני חושב שבדבר שאני הכי טוב בו - שאין לי מושג מה
זה - אני מדורג, במקרה הטוב, במקום העשרה מיליון בעולם. וזה מעצבן אותי, ומוציא
ממני כל חשק להעז להתלהב מלעסוק במשהו. ואני גם מתרעם על האגו, וגישת ה"הכל או כלום" ההתאבדותית. אבל זה לא משנה שום דבר. אז אני אמשיך לספר לעצמי שקרים, וגם אעמיד
פנים שאני מאמין בהם. ובינתיים אני אלך לאונן.
"אלללללללללללללללל!!! לרשוום!!!!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: