אני אתחיל בכך שאגיד, לא היא לא האמא שלכם. מה שעושה את הסיפור ליותר מעניין. כי אותו רגע כבר עוד לא ידעתי מי היא (תגיד את האמת מקס, לא את זה רצית?).
בהתחלה רציתי לקרוא לעצמי ילד, אבל בסך הכול אני בכל מקרה אחד כזה, גם בגיל 28. אני ילד. אני מעדיף להתלהב ממשהו ולהתבאס שוב ושוב, מאשר לחיות עם עיני זקן, שמסתכל על העולם באדישות. הייתי שם פעם ואני לא חוזר לשם.
בקיצור לא הלך, היא שיקרה לי או פשוט לא אמרה את כל האמת. באותו רגע שקיבלתי את הטלפון של "אני צריכה לחשוב על זה", היא הייתה כבר בדרך לאקס שלה. כבר לא אוכל את עצמי, ההפסד הוא שלה. כמו שאומרים: Не бум бум мало летка, дура дура... או בעברית, ילדה קטנה מטומטמת. סורי, אבל זה ככה. כן, איך אפשר ברגע אחד לאהוב בן אדם וברגע שני לשנוא אותו? נו טוב, זאת לא פעם ראשונה, ברגע שאתאהב שוב הכול יעבור, או שאני אחליט לסלוח לה ואז אתאהב שוב, כמובן כבר במישהי אחרת.
לא משנה מה, היא נתנה לי בעיטה בתחת וזה טוב, התחלתי להרגיש עוד יותר את החיים, עברתי לתל אביב. פאק! עברתי לפאקינג תל אביב!!! אני גר ברחוב מקביל לרוטשילד, אלנבי במרחק של דקה הליכה. אני בגן עדן!
כך שאני מאושר, אני בונה את העתיד שלי. ואני ממשיך לעשות את מה שעשיתי לפניה רק יותר טוב. אני יודע שיש קצת חור בין החלקים אבל לא קרה מבחינת מערכות יחסים שום דבר מעניין חוץ מכמה סטוצים, אבל הן בטוח לא אמאות שלכם, ילדים :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
maxtourist