יש דברים שמעוררים בי קצת תקווה.

בימים כאלו - עם שר אוצר שכל מה שהוא אומר הופרך על-ידו בפעם הקודמת בה הוא דיבר, שרת משפטים וממונה על המו"מ עם אגו שהמדינה צרה מלהכיל, שר תמ"ת שלא חושב שרצח רבין רלוונטי להסברים על הסכמי אוסלו, שר חוץ בהמתנה שהמודל לחיקוי שלו הוא פוטין וראש ממשלה שהדבר הכי טוב שהוא עשה בכל שנותיו בתפקיד היה לצייר קו אדום על ציור של פצצה (זה לא היה כזה טוב אבל לפחות צחקנו קצת) - חשוב שיהיה משהו שייתן לנו תקווה. חשוב שיהיה אור בקצה המנהרה שהוא לא רכבת שנוסעת לעברנו.

והנה, כבר כמה ימים שכולם כולל כולם דורשים להציל את הסורים.

וכשאני אומר כולם, אני מתכוון גם לאלו שבימים אחרים מרססים איזה "מוות לערבים" בשבע שגיאות על איזה קיר לא מטויח.

אז נכון, חלקם עושים את זה רק כחלק ממסע "למה להתעסק רק במה שקורה בישראל תתעסקו במה שקורה לסוריה".

אז נכון, חלקם הזדעזעו מהרעיון שלפרלמנט יש מילה בכלל בנושאים צבאיים (אני רק אזכיר את ג'ורג' בוש הבן, תמשיכו מפה לבד).

אז נכון, חלקם לא ידעו עד לא מזמן איפה זה סוריה ומבחינתם זה היה מקום מצפון לרמת הגולן שמכיל עוד ערבים.

אבל עדיין, זה מביא קצת תקווה.

תראו איך פתאום אנשים מעזים, כשהם תוקפים את אובמה על ההססנות שלו, אפילו להזכיר את זה שבשואה אף אחד לא הפציץ את אושוויץ. ואני לא מדבר על סמולנים, אני מדבר על כל אנשי ה"אסור להשוות", שגם אם עכשיו יכניסו עם שלם למחנות השמדה עם תנאים נוראיים ויהרגו את אנשיו באמצעות ציקלון בה - מבחינתם זה עדיין לא גרוע כמו השואה. אנשים כאלה פתאום נזכרים בשואה ומשווים! מי היה מאמין שרצח עם יכול לעשות לעזור בתהליך של הומניזציה (כמובן, כל עוד העם הנרצח לא בורח למדינה שלך, אחרת מדובר בסתם מהגרי עבודה חסרי מוסר)?

פתאום כולנו נהיינו הומניים, כולנו רוצים להציל את הסורים, לחסל את הקצב מדמשק, להפסיק את הטבח, לתת לאזרחים לחיות בשקט ובשלווה.

פתאום כולנו (אולי חוץ מהחבר'ה מעוצמה לישראל) לא רוצים לתת לערבים להרוג אחד את השני, אלא רוצים התערבות חיצונית שתפסיק את ההרג הנורא הזה של נשים, זקנים וילדים (כי להרוג גברים בשנות השיא שלהם זה כנראה מגניב או משהו כזה), לעשות את הדבר הנכון ולהושיט יד לעבר המסכנים, מה שבמקרה הזה אומר להפציץ למישהו את הצורה.

אבל עם כל התקווה הנהדרת הזו, יש לי רק שאלה קטנה: בתור אבירי המוסר והצדק, עם הצבא שמתיימר להיות הכי מוסרי בעולם (מה שזה לא אומר), למה אנחנו רוצים שדווקא ארצות הברית - מדינה שבה החברה, לאורך רוב ההיסטוריה שלה, לא מתלהבת מלקפוץ לתוך סכסוכים לא לה - תעשה את המעשה המוסרי הזה? כלומר, אם אנחנו כאלה מוסריים, אנחנו לא אמורים להפסיק להסתמך על אחרים ("אם אין אנו לנו מי לנו" כמו שראש הממשלה אוהב לומר) ופשוט להפסיק את זה בעצמנו? זה לא יותר קל מלסמוך על מדינה שכל הזמן מסתבכת בקרבות מיותרים ואז לא מתלהבת לקפוץ לעימות הבא?

כלומר, נכון, יש את הקטע הזה שאסד עלול לתקוף אותנו וכל זה. אבל אם הזכרנו שואה, הרי גם בעלות הברית היו באמצע מלחמה בה מבחינתן כל פגז היה חשוב, אבל אנחנו עדיין נהנים לנגן להן על המצפון. יש גם את הקטע הזה שאסד הוכיח בתקיפה על הכור שלו שהוא לא בקטע של סכסוך צבאי עם ישראל (במיוחד כשיש לו אוכלוסיה אזרחית שהוא צריך להפציץ). אה, וגם כשרצח העם מתרחש במקום רחוק (לדוגמא, סודן), זה לא שאנחנו פתאום נהיים באטמן, מצילים את העולם, ואז הולכים לבקר את אובמה, קמרון ופוטין ואומרים להם: "רואים? ככה מתנהגים כשיש שואה". (ובסוגריים ייאמר: מה, כבר אין לנו את הצבא הכי חזק במזרח התיכון?)

ובכל זאת, למרות כל זה, קצת אור בקצה המנהרה.

טיפה.

גחלילית חולה.

פנס עם סוללות חלשות.

עששית שכמעט התרוקנה מקרוסין.

עט זוהר.

אבל עדיין, תקווה.