הרומן שלי עם חיל השלישות (אכ"א) החל עוד באמצע 2007, עת היותי מלש"ב.

אז, החכמים סירבו לקבל התייחסות של רופא המשפחה שלי ושלחו אותי לניאורולוג. כשגם חוות הדעת שלו לא נשאה חן בעיניהם, הם נזכרו לספר לי שיש גם ניאורולוג בלשכת הגיוס (וכן, יש פה פאשלה רצינית גם של חיל השלישות ולא רק של חיל הרפואה).

העסק הזה המשיך עם מספר קטעי חלמאות מדהימים שהתגלו במיונים שלי, באדיבות יחידת מיט"ב (חיל השלישות, נכון): אם מדובר במיון שמתחיל ב-9:00 כשהשוברים ברשותך תקפים רק לאוטובוסים כך שאין סיכוי לאדם מהצפון להגיע בזמן; אם מדובר בזה שכאשר הגעתי למיון הפקידים במקום לא היו מודעים לכך שיש מיון; אם מדובר בזה שכאשר שלחתי קבלות על מיון שהובטח לי עליו החזרי נסיעות - התבשרתי ששלחתי את הקבלות למקום הלא נכון וששולחים לי אותן חזרה על מנת שאשלח אותן למען הנכון (כי כל כך קשה לצה"ל לשלוח מכתבים לעצמו ולחסוך לי את הבול); ואם מדובר בעוד אלף ואחד דברים אחרים.

בסופו של דבר, החליטו בשלישות לחתוך את הקשר בינינו ולהעיף אותי לשח"ם (שירות חובה במשטרה) - שבאמ"ש (אגף משאבי אנוש - אכ"א של המשטרה) ישברו את הראש איתי. לצערם של אנשי השלישות - הוציאו אותי מתפקידי במשטרה ומאחר ולא התעניינתי בתפקידי הסיור המשטרתיים (אפשר להאשים אותי?) העדפתי לחזור לצה"ל (איזו טעות גורלית).

כך חזרתי לידיו האמונות של חיל השלישות - החיל שלא מתואם לא עם עצמו ולא עם שום גוף אחר בצה"ל.

את העובדה שהחליטו שם לתקוע אותי בבסיס שכוח אל שבספטמבר יהפוך אותי ואת חבריי למקצוע לפושעי מלחמה - החלקתי להם.

השבוע קרה השיא: אני את תפקידי ביצעתי ועודני מבצע בחיל התקשוב. סבבה, נחמד לי (עד כמה שאפשר במסגרת בה ההיגיון הוא עצם בגרון ותו לא). ואז התקשרו אליי מבטחון מידע פקמ"ז. זה היה תוכן השיחה:

"הלו?"

"אוריה?"

"כן."

"היי, מדברים מבטחון מידע פקמ"ז."

"כן?"

...

"אני מבינה שיצאת מתקשוב, נכון?"

"לא. ממש לא."

כמובן שרק לאחר מכן הבנתי בטיפשותי שהייתי צריך לשאול לאן, על פי הנתונים שבידיהם, אני משוייך (בטח לחיל הכללי). בשלישות של היחידה שלי, אגב, לא ידעו על מה אני מדבר.

אז הריעו לצה"ל: הגוף שמוכיח שיש נסים! כי אם אין נסים, אין לי הסבר איך גוף כל כך לא יעיל מצליח לעשות את העבודה שלו.

סופ"ש נעים לכולם.

שלום רב לכם.

יום חמישי לפני שבוע היה יום בעל משמעות סימבולית בשבילי וחסר משמעות לכל שאר העולם: ציינתי שנה בצבא האלטרנטיבה להיגיון, או בשמו הרשמי, צבא ההגנה לישראל, או בראשי התיבות הידועים, צה"ל.

כמובן, בשנה האומללה הזו נאלצתי לבלות רק עשרה חודשים במדים המזוויעים שהצבא מנפק (פעם נוספת: המדים של צה"ל הם בצבא ירוק נזלת, לא ירוק זית. אם עיוור יחזור לראות והדבר הראשון שהוא יראה יהיה מדי צה"ל - הוא יבקש לחזור להיות עיוור). היו לי גם חודשיים מוצלחים בבגדים אזרחיים בזמן שהייתי בשח"ם (נו, טוב, בסדר. היו לי גם ארבעה ימים במדים הכחולים). מפז"מי הצנוע למדיי זה כמובן לא מוריד, וגם מהבוז שלי לצה"ל כמערכת (לא כגוף לוחם) זה לא מוריד.

אז בזמן שאני הייתי עסוק בלהתאבל על כך שיש לי לעבור עוד כפול ממה שעברתי עד כה (אם בשנה אחת נאלצתי להתמודד עם כזו כמות של אוטיזם וטמטום שיכולים לגרום אפילו לקלסו מ"שנות ה-70" ולג'ואי מ"חברים" להיראות חכמים, חישבו מה אעבור בשנתיים שנותרו לי), החלטתי להתמודד עם כך ולבדוק מה בדיוק עבר עליי בצה"ל עד כה. הנה סיכום קצר לפי מה שמצאתי בבלוג:

• עשיתי טירונות במחנה שמונים. טירונות אפס-שתיים במקום הזה לא ראויה לתואר "שכונה" או ל"בית זונות", אפילו לא לתואר "בית זונות שכונתי". בממשלת ישראל יכולים ללכת לקורס ישראבלוף במחנה שמונים, על מנת להתייעל טיפה.
• עשיתי קורס בצריפין. קצין המיון, כמובן, הציג אותו כאילו מדובר בתפקיד מעניין במיוחד. כמובן שבסופו של דבר הוא התברר כמעניין כמו סיור בבית של ברק: ארוך ומשעמם.
• הגעתי לבסיס שכוח אל, במקום שמומלץ לתת לפלסטינים במסגרת הסכם השלום שייחתם לכשייחתם - על מנת שהם יידפקו עם השטח הזה.
• רצו להוציא אותי לקצונה. כך נוכחתי שבצה"ל לא יודעים לשווק את הקצונה הזאת - מה שמסביר איך יש כל כך הרבה קצינים סתומים בצבא.
• הלכתי למיונים לקצונה - בשביל הכיף וגם למקרה שאשנה את דעתי בנוגע לצה"ל - וגיליתי שעדיין רוצים שם שאני אחליט איזו קבוצה של אנשים אני רוצה להציל במקרה והאנושות תעמוד על סף חורבן. אני שב ומדגיש: אם אני לא יכול להציל את עצמי, שתזדיין האנושות.
• התחלפו בבסיסי הרס"ר, סגן מפקד היחידה ומפקד היחידה. כל החלפה כזו אילצה אותנו החיילים לנקות על מנת להראות לאנשי הסגל האלו את העובדות החשובות: שהפלוגה שלנו יכולה תמיד לשמש כחבורה של מנקים ללא תשלום.
• גבי אשכנזי בא לבקר אצלנו, מה שגרם לנו שוב לנקות כמו עבדים. אי אפשר פעם הבאה פשוט לשלוח אותו ברכב אטום עד לדלתות לשכת מפקד היחידה?
• השתתפתי במסדר כבוד לכבוד משפחות שכולות. צה"ל מוכיח שלא רק לנהל את עצמו הוא לא יודע - גם בלעשות טקסים יפים הוא לא הצלחה כבירה. עשו טובה לעולם, ותביאו מישהו שמבין בדברים הללו.
• נאלצתי לעשות כמה משימות שבאופן כללי לא מהוות חלק מתפקידי על מנת להגן על נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב (שאפילו לא זכיתי לראות). עשו טובה ותשלחו את הצבא הרוסי בפעם הבאה.

זו הייתה השנה שלי בצה"ל. אין ספק שבשנתיים הקרובות יהיה שמח.

שבת שלום לכם.

אין ספק שפרצוף מצב הרוח שנמצא בכותרת הפוסט משקף את המצב נאמנה.

ביום רביעי עשיתי את ההליכים על מנת לחזור מהמשטרה לצבא (באסה. למה אין תפקידי מנהלה למה?!), בניסיון גאוני לטרטר אותי מהצפון לירושלים, מירושלים לבית דגן (רבע שעה מתל אביב בערך), ומבית דגן חזרה לירושלים. למרבה מזלי אי הבנה גרמה לכך שהגעתי ישירות לבית דגן, ואת הסידורים שהייתי צריך לעשות לפני כן בירושלים עשו בשבילי (למה, מה? שיעבדו קצת), ולאחר מכן נסעתי לירושלים, להיפרד בעצב מתעודת השוטר שלי ולקבל בעצב גדול יותר את תעודת החוגר.

יום לאחר מכן (חמישי), נסעתי לבקו"ם לראות את קצין המיון. הש"ג בכניסה לבקו"ם תיאר את הדרך מהכניסה למדור הקורסים של הבקו"ם כ"דרך יפה", מה שהתברר כמובן כהגזמה גרידא (שותלים שניים-שלושה עצים בבסיס וכולם חושבים שהוא יפה). מה שכן, ראיתי את מדור השחרורים, שכמובן השם "מדור" גדול עליו במקצת. "סניף" יותר מתאים פה. אבל, כמובן, זה גרם לי לחשוב בערגה על ה-27.1.2013. אוי, יהיו זמנים. כשהגעתי לקצין מיון ראיתי את המובן מאליו: חמישה פקידים שעושים עבודה של אחד, קוראים לאנשים ומשחקים סודוקו (ולמען ההגינות חלקם גם פתרו תשחצים ותשבצים). לאחר שיחה עם קצין המיון, בה התברר לי שהתפקידים שמעניינים אותי לא יהיו מנת חלקי, בחרתי לי תפקיד שכולל כומתה בצבע ירוק נזלת.

מחר, בצער רב וביגון קודר, אצטרך להגיע לצריפין. כמובן שדרכי ההגעה שכתובות על צו ההצבה לא ממש תואמות את המציאות (כרגיל).

אז זה עדכון אחרון עד תאריך לא ידוע (בקיצור, עד הפעם הבאה שלי בבית), כשאני מבטיח לא להזניח אתכם ולהמשיך להצחיק אתכם, ואם יהיה משהו מוצלח בקורס לצחוק עליו, תאמינו לי שתדעו עליו.

המשך סופ"ש נעים.