הגיע הזמן לעוד סיפור תנ"ך בציניות. והפעם: דוד וגוליית. תיהנו.

דוד וגוליית

יום אחד אלוהים ישב על המרפסת וצפה על עם ישראל.

"וואו, אני שונא אותם." אמר אלוהים.

"למה?" שאל המלאך מיכאל.

"כי הם חושבים שאני חושב שהשמש זורחת לי מהתחת," אמר אלוהים. "רק מטומטם ירצה את כל הקורבנות האלו. זה אפילו לא מגיע אליי, זה סתם נשרף."

"אז מה תעשה?" שאל מיכאל.

"מה עם הז'לוב הזה, שעובד כסבל בהוצאה לפועל?" שאל אלוהים. "הפלישתי."

"גוליית?" שאל מיכאל.

וכך סוכם: גוליית יצטרף לצבא הפלישתים, ובגלל שהוא תוצאה לא נעימה של הזרקת הורמונים בכמויות גדולות, הוא היה מספיק גדול בשביל למחוץ למישהו את הראש. הרעיון היה שגוליית יעזור לפלישתים לחסל את עם ישראל, ובכך לגאול את אלוהים מהסבל הזה.

אבל הייתה בעיה: לגוליית, מלבד בעיות הורמונים, הייתה בעיה שהשתן נהג תדירות לעלות לו לראש. הוא החליט שהוא המנהיג של הפלישתים (ולא שמישהו ניסה לערער על המעמד הזה), והציב אתגר לישראל: אם אדם בודד מישראל יוכל לנצח אותו, הישראלים ניצחו, אבל אם גוליית ינצח (כאילו דה), הפלישתים ניצחו.

"מאיפה אני מוצא ז'לוב כזה מישראל?" שאל שאול המלך.

ואז דוד נכנס. דוד היה נער שליחויות קטן, צנום וההוכחה שג'ינג'י זה אופי. הוא בדיוק הביא ציוד לחיילים.

"למה אתה צריך ז'לוב?" שאל דוד.

"למה? אתה מכיר מישהו?" שאל שאול.

"לא, אני סתם דוחף ת'אף."

"זה חושב שהוא עיתונאי," הסביר אחד היועצים, שהכיר את אביו של דוד.

"תחפף, ילד," אמר שאול.

"נו, תגיד."

"לא."

"תגיד."

"לא." "נו! תגיד כבר!"

"בסדר, בסדר, קרצייה," אמר שאול. "אתה באמת עיתונאי. גוליית רוצה שנמצא מישהו שיילחם בו. אם ננצח, הפלישתים יעזבו אותנו בשקט."

"תן לי."

"לא."

"תן לי."

"לא."

"תן לי."

"ילד, אני אתן לך מכות אם לא תסתום," אמר שאול.

"שמע, אני יודע לנצח הרבה אנשים," אמר דוד. "פעם אפילו ניצחתי דוב."

"את דב נבון?" שאל שאול. "מישהו צריך לומר לו שמה שהוא עושה זה לא משחק."

"דב אמיתי," אמר דוד. "שאל את היועץ."

"הוא ניצח." אמר היועץ. ומלמל לעצמו שזה היה דב כמעט מת.

וכך דוד, חמוש ברוגטקה, אבן ומצלמה הגיע לשדה הקרב.

גוליית, כמובן, נורא נעלב מהדרדק הזה ששלחו מולו.

"הם שולחים מולי עיתונאי?!" שאל גוליית. "מה הוא כבר יכול לעשות?! להציג את ההרג שלו כלא הומאני?!"

"בוא, בוא, צוציק," אמר דוד.

גוליית, כמובן, לא נשאר חייב, וקילל את אלוהיו של דוד.

"עד כאן," אמר אלוהים שצפה בקרב. "אולי אני כן חושב שהשמש זורחת לי מהתחת, אבל אף לא מעליב אותי!"

דוד לקח את הרוגטקה וזרק את האבן על גוליית. דוד כמובן היה עקום כמו השכל של עמיר פרץ, אבל בגלל שאלוהים החליט להעניש את גוליית, האבן עפה ישר למצח של גוליית, ולמרות שהיא הייתה קטנה כמו השכל של עמיר פרץ, היא איכשהו הרגה את גוליית. דוד, כמו כל שאר אנשי התקשורת, היה מניאק לא קטן, אז הוא לקח את החרב של גוליית, וכרת באמצעותה את הראש של גוליית.

כתוצאה מכך דוד הוכתר למלך ישראל, וזה גרם לכך שבעיית השתן של גוליית תעבור אליו.

מילא, אנחנו רגילים.

לאחר שסיפרתי בציניות את מגילת אסתר, הגיע הזמן לעשות אותו דבר לסיפור ההגדה, תיהנו:

לפני המון המון שנים, הייתה לה ארץ ושמה מצרים. ובמצרים שכנו יהודים מכל סוג וסוג. פרעה, מייסד האנטישמיות, החליט שאי אפשר לתת לכל אותם יהודונים קטנים ומעצבנים להסתובב חופשי. הוא נועד עם יועציו, ולבסוף הם הגיעו להחלטה שעל מנת לדפוק את היהודים ואת שאר העם בו זמנית, עליהם פשוט להפוך מהיהודים כוח עבודה במקום המצרים. היהודים כמובן לא ממש התכוונו לוותר על זכויותיהם לעבוד כסוחרים תחמנים ויקרנים, אבל פרעה גם לא התכוון לשאול אותם, וכפה עליהם לעשות את זה ובני ישראל הפכו לעבדים. אחרי כמה זמן הוא החליט שהגברים היהודים מיותרים בשבילו, כי הם מפריעים לו להתחיל עם הבנות היהודיות שנראו לא רע. לכן ציווה פרעה להטביע כל תינוק זכר שיוולד, בל יהפוך לגברבר חסון שייקח לפרעה את כל הבנות.

הייתה אמא אחת שממש לא התכוונה להטביע את התינוק שלה, ולכן היא שמה אותו בתיבת גומא קטנה ושמה אותו על היאור, שייסחף לו עם הזרם ויחתור למקום שבו יהיה מאושר.

אך אבוי, האם לא ידעה שאת אותם שיעורי חתירה אליהם שלחה את תינוקה, לא לקח התינוק, ובמקום זה סחר בסמים עם המעבידים המצריים. אך זה היה מאוחר מדיי: התינוק נסחף בזרם היאור.

"איזה באסה..." חשב לעצמו התינוק הקטן.

אחרי שעתיים של היסחפות, הגיעה התיבה לארמונו של פרעה. שם בת פרעה לקחה את התינוק, ובגלל שמשתה אותו מן המים קראה לו משה.

פרעה פחד מן הילד הקטן, שרבים זיהו אותו כסוחר הסמים היהודי. פרעה ידע שילד כזה צריך להיות פיקח במיוחד, ועל מנת לבדוק האם הוא באמת סוחר הסמים, ושם אותו מול שני כדים: האחד מלא זהב והשני מלא בגחלים לוהטות.

משה כמובן לא נמשך אף לרגע לזהב, כי היה לו בחיתולו הרבה מזה. לכן הוא החליט לבדוק מה יקרה אם ישים את הגחל הלוהט בפיו עם הג'וינט. הדבר סימם לו את הצורה כהוגן, והוא לא שם לב שלשונו נכוותה, ולכן הוא התחיל לגמגם. פרעה מצידו החליט שהתינוק הזה יותר מדיי אהבל בשביל להיות סוחר הסמים היהודי.

אחרי כמה שנים גדל סוחר הסמים הקטן והמגמגם. יום אחד, כשיצא לשטח, וראה שאחד המעבידים המצריים מכה את אחד העבדים היהודיים. משה מיד ניגש למצרי.

"שמע, אחי," אמר משה, "כדאי לך לנסות קצת מריחואנה, זה ירגיע אותך."

"אתה אל תגיד לי להירגע!" אמר המעביד ודחף את משה.

"לך לקיבינימט!" אמר משה, ובעצבנות שהייתה לו בגלל הסמים הוא דחף את המעביד המצרי ואיכשהו הצליח להרוג אותו.

משה לא היה אהבל כמו שחשבו שהוא, והוא מייד ברח בשביל שלא יואשם בסחר בסמים וברצח. אחרי כמה ימים הוא הגיע למדיין, שם התחתן עם ציפורה שנהגה לסחור יחד איתו בסמים, ובשביל שאביה של ציפורה, יתרו, לא יחשוד, הוא גם רעה את עדר הכבשים שלו.

יום אחד, כשמשה רעה את העדר, הוא עקב אחרי כבשה שברחה, ואחרי כמה זמן הוא הגיע למערה. ובתוכה הוא ראה סנה שבער, אך לא נאכל.

"קול..." אמר לעצמו משה.

"משה! אלוהים מדבר אליך!" אמר השיח לפתע.

"פאק, ידעתי שאסור לי לקחת ג'וינט לפני שאני הולך לרעות את העדר," אמר משה בבהלה.

"של נעליך מעל רגליך!" אמר אלוהים.

"אחי, אני היפי, איזה נעליים?"

"שתוק ותקשיב! אני רוצה שתשחרר את עם ישראל, על מנת שתביא אותם למקום בו יוכלו לרמות כרצונם!" אמר הקול.

לאחר שהשיחה המשיכה (על גבי שתים עשרה שעות בהן משה המליץ על מקורות ג'וינט טובים), הלך משה אל פרעה.

"מה אתה רוצה?" שאל פרעה.

"שלח את עמי!" אמר משה. "זה מה שהשיח הזה אמר לי."

"משה," אמר פרעה, "אמרתי לך שהסמים ידפקו לך את השכל יום אחד, נכון?"

"שלח את עמי, או שתסבול."

"העם שלך דווקא יסבול!" אמר פרעה, "עבודה כפולה לכולם!"

משה שחטף על כך מכות קשות מעמו, אשר גרמו לכאבים כה חזקים ששום סם שבעולם לא יכול לשכך, לא נשאר חייב והוא נתן את עשר מכות מצרים:

דם - כל הבנות שרחצו ביאור קיבלו לפתע מחזור וכך הן דיממו להן בכל המים.

צפרדעים - כל הצפרדעים שהיו ביאור ברחו מדם המחזור והחליטו להשתכן אצל המצרים.

כינים - זאת לא הייתה ממש מכה בגלל שגם ככה למצרים הייתה חרא היגיינה.

ערוב - כל מיני חיות מגעילות (או שהן היו מגעילות כי משה ראה אותן אחרי כמה שאיפות) שתקפו את המצרים.

דבר - כל החיות מתו, לכאורה מדבר. בתכלס זה היה כי משה החליף להן את החציר בגראס.

שחין - משה הפעם החליט לעזוב את הסמים ולשים לכל המצרים אבקת גירוד בבגדים.

ברד - גם לאלוהים התחשק להתעלל במצרים.

ארבה - הרבה ארבה שמע על הגראס והגיע.

חושך - היה ליקוי חמה.

מכת בכורות - כל הבכורים מתו.

לאחר שפרעה איבד את בנו יחידו, הוא החליט לשחרר את בני ישראל. חמש דקות אחרי שבני ישראל יצאו (עם בצק שלא הספיק להחמיץ ולכן רבים מהם קיבלו קלקול קיבה ועצירות) התחרט פרעה והחליט לרדוף אחריהם.

פרעה מצא את בני ישראל ליד ים סוף, והוא פתח בשעטה אדירה אליהם עם כל צבאו. משה לא נשאר חייב והצליח לחצות את הים, ובני ישראל עברו בתוכו. ברגע שבני ישראל סיימו לחצות את הים, סגר משה את הים על המצרים. מכיוון שלא היה להם ביטוח, לא רק שהם מתו, אלא גם כל הציוד הלך פייפן.

ואז משה, שלא הפסיק לקחת סמים, הוביל את ישראל ארבעים שנה במדבר בדרכים הכי מפגרות שאפשר.

חג שמח.

בגלל שהרבה זמן לא נתתי פרק של סיפורי התנ"ך בציניות ובגלל שפורים מתקרב אלינו, החלטתי לעשות ספיישל קטן ובו לספר את מגילת אסתר כפי שמעולם לא העזתם לחשוב עליו:

הכל התחיל במשתה שעשה אחשוורוש בארמונו. המשתה נערך במשך חצי שנה והוגש בו כל משקה משכר שהיה מוכר אי פעם לאדם, סמים עברו ידיים בין כל המוזמנים, ואז הגיע היום האחרון, אליו המלך הזמין נערת ליווי. אך אז קרה אסון: נערת הליווי מתה ממנת יתר. אחשוורוש הפיקח (והלא ממש פיכח) ישר עלה על רעיון גאוני: ושתי, אשתו, תחליף את נערת הליווי, שהרי גם ושתי הייתה כוסית לא נורמלית. אך ושתי לא הסכימה להתפשט מול כל המוזמנים (מפני שהיא אהבה רק עם אחשוורוש) וסירבה להגיע למשתה. מכיוון שבאותם השוביניזם שלט בחוזקה אפילו יותר מאחשוורוש עצמו, יעצו לו השרים לזרוק את ושתי לפני שעוד נשים יבינו שאפשר להתנגד, וכך אחשוורוש זרק את ושתי מהארמון, ונתן לה בתור עונש נוסף לקבור את נערת הליווי.

כאשר אחשוורוש קם ליום למחרת עם האנג אובר נוראי, אבל מפוכח, קלט אחשוורוש שהוא יצא אידיוט, ושהוא היה צריך להכריח את ושתי להגיע לשםף ולא לזרוק אותה מהארמון.

"מי האידיוט שיעץ לי לזרוק את ושתי?!" שאל אחשוורוש את שריו.

"אני," אמר שר אחד מפוחד.

"אז תגיד לי עכשיו, מר אידיוט," אמר אחשוורוש בזעם, "מאיפה אני עכשיו מוצא לי כלה כזאת כוסית ונימפומנית כמו ושתי שתהיה לי לאישה?!"

"תעשה 'מלכה נולדת' או משהו," יעץ השר. "קח את החלטוריסט הזה, יסיקה הדר, שינחה את התחרות."

"עזוב, אני אהיה שופט וזהו," אמר אחשוורוש, "תרשום מודעה."

"רושם," אמר השר.

"דרושה: מלכה כוסית ונימפומנית מגיל 18 עד 25." אמר אחשוורוש.

"רשמתי," אמר השר. "בת כמה הייתה ושתי?"

"אני לא אכנס לזה כי זה התחיל בצורה לא מאוד חוקית..." אמר אחשוורוש ולא הוסיף, כשבראשו עוברת תמונה מצמררת של דב גילהר עומד בסלון של בית...

מכל הכוסיות והנימפומניות אף אחת לא ממש גרמה לאחשוורוש ליפול מהכיסא.

"אני מעוצבן," אמר אחשוורוש.

"מה קרה?" שאל השר.

"באות הנה או כוסיות לא נימפומניות שעוד מעזות לצעוק עליי כשאני שורק להן, או שאלו נימפומניות שהגיעו לגיל 60."

"לקרוא לבאה?" שאל השר.

"יאללה," אמר אחשוורוש.

"אסתר!" קרא השר.

ואז לאולם נכנסה האישה הכי יפה שאחשוורוש ראה מעודו: בלונדינית עם שיער חלק שהגיע עד למתניים, גוף חטוב וארוך, חזה שופע ותחת מוצק. מה גם שעל חולצתה (החושפנית למדיי, יש לומר) התנוססה הכתובת "גם אני נימפומנית בכיף".

"ויש לנו זוכה!" אמר אחשוורוש.

מי שלמעשה דאג שאסתר תתקבל היה דודה של אסתר, מרדכי, שדאג מראש להלביש אותה כך שתיראה כמו הנימפומנית הגדולה ביותר שיש (למרות שהיו לה נתונים טבעיים לא רעים לעניין זה), על מנת לקדם את האינטרסים שלו.

"אל תגלי לאיש שאת יהודיה," אמר מרדכי לאסתר (הדסה) לפני שזאת נכנסה לאולם, "משום מה תמיד חושבים שאנחנו זרע השטן."

וההמשך ידוע: אסתר נכנסה בחולצה שאחשוורוש כה אהב, והפכה למלכתו, וכל זה בזכות מרדכי. היא מצדה לא נשארה חייבת ודאגה למרדכי לפרוטקציות: הפכה אותו לשוער של הארמון. מתחילים בקטן, לא?

יום אחד, כאשר מרדכי הבריז מהמשמרת שלו, הוא הגיע לגן הארמון ושם ראה את שני שומרי הראש של אחשוורוש, בגתן ותרש, מתכננים להרעיל את אחשוורוש. מרדכי, ששוב דאג לאינטרסים האישיים שלו בלבד, חשב שאם הוא ישטנקר ויגלה על המזימה לאחשוורוש, זה יקדם אותו עוד יותר. לכן הוא סיפר לאסתר שסיפרה לאחשוורוש בשם מרדכי, וזה ציווה לתלות את שני הנוכלים, וגם דאג לרשום את ההשתטנקרות של מרדכי בספר חשוב מאוד.

בינתיים אחשוורוש מינה את המן האגגי לראש השרים, והמן, שהיה ארי שחצן למדיי, היה בטוח שכולם צריכים להשתחוות לו, וכך היה. כלומר, חוץ ממרדכי, שפשוט רצה לראות את המן כל הזמן על מנת לתפוס אותו בשעת מעשה ולהשתטנקר גם עליו. המן קיבל מידע שהוא לא משתחווה כי הוא יהודי. המן, כמובן, בתור ארי טוב שכזה, החליט שלהיות יהודי זו עברה רצינית, וגם לא להשתחוות, אבל שניהם ביחד?! לא יתקבל על הדעת. לכן הוא החליט לחסל את כולם.

"אחשוורוש," התחנף המן לאחשוורוש, "הייתי רוצה לחסל את היהודים."

"למה לך?" שאל אחשוורוש בזמן שאיזו מסז'יסטית עיסתה אותו (מבלי ידיעתה של אסתר).

"כי..." נתקע המן אבל אז החליט ללכת בטקטיקה האנטישמית הקלאסית: "כי הם גוזלים מאיתנו כסף, ואני אוכל להוסיף המון כסף לקופת המדינה אם תתן לי."

"לא ממש מעניין אותי כסף," אמר אחשוורוש, "אבל גם שאר הממלכה לא, אז תעשה מה שבראש שלך." ונתן להמן את טבעת החותם. המן הפיל פור לפיו כל היהודים יוצאו להורג בי"ג באדר.

מרדכי שמע על זה ובכה, אלא מה? קידום של אינטרסים אישיים שנעשה בעמל כה רב יילך לטמיון רק בגלל שהוא עושה ברית מילה? לא מתקבל על הדעת. מה עשה? לבש שק לזכר האינטרסים שלו, והלך לאסתר.

"אוי, זה מה זה באסה," אמרה אסתר, "עוד לא יצא לי לנצל את האפשרות שלי להיות עם כל מיני גברים שאין להם כרס כמו לאחשוורוש הזה."

"לא יודעים שאת יהודיה," אמר מרדכי.

"אה, נכון," אמרה אסתר, "אז באסה לך."

"אל תשכחי בזכות מי את מלכה, אסתר!" אמר מרדכי.

"בסדר, בסדר, אני אבקש ממנו, אבל זה מסוכן," אמרה אסתר, "אם לא נקראתי אליו אני עלולה להיות מוצאת להורג, אלא אם הוא יושיט אליי את שרביט הזהב."

"את חייבת לעשות את זה!" אמר מרדכי.

"אמרתי שאני אעשה את זה, לא?!" שאלה אסתר בעצבים. "חתיכת אינטרסנט!"

ואז פתחה אסתר בצום של שלושה ימים על מנת להיות כוסית אפילו יותר, ובכך נהפכה לאנורקסית הראשונה בעולם.

לאחר הצום התלבשה אסתר בלבוש הכי מינימלי שיכלה על מנת שאחשוורוש לא ימהר לחסלה, ואז היא באה לאולם המלכות. אחשוורוש, שכמובן שלא היה יכול להסתיר את התלהבותו מהמראה הזנותי, הושיט את שרביט הזהב, ואמר: "עד חצי המלכות. זה יעלה לך באיזה יום יומיים של צימר בגליל, אם את מבינה למה אני מתכוון, אבל תבקשי."

"הייתי רוצה לבקש רק דבר אחד," אמר אסתר, "להזמין אותך ואת המן למשתה שייערך בהרמון."

"בכיף," ענו אחשוורוש והמן ביחד.

במשתה הוגשו רק פריכיות אורז בטעם קלקר, מפני שאסתר שמרה על הגזרה. הדבר היחידי שגרם לשני הבנים להישאר הייתה העובדה שאסתר הייתה לבושה בצורה יותר מינימלית ממה שהיא באה לארמון.

"אז, בשביל מה המשתה?" שאל אחשוורוש.

"רציתי להזמין אתכם לעוד משתה," אמר אסתר.

אחשוורוש והמן הביטו זה בזה: עוד יום שלם של פריכיות אורז נחשב לנוראי יותר מצפייה בלקט פרסומות של ג' יפית.

"יחכו לכם שם הפתעות," אמרה אסתר וקרצה תוך כדי תנועת אגן. בראשם של שני הנימפומנים עלו פנטזיות לא נורמליות, והם הלכו שמחים וטובי לב. אך כשהמן יצא ראה שמרדכי עדיין לא משתחווה לו, מפני שחשב עתה להציל את חייו ע"י השתטנקרות.

"אני פשוט שונא את המרדכי הזה!" אמר המן.

"מה העניין?" שאלה זרש, "תכין עץ גדול בשביל המרדכי הזה ותתלה אותו עליו."

"רעיון ענק!" אמר המן.

"אני לא מצליח לישון!" התעצבן אחשוורוש שלא הצליח לישון (כמה אירוני).

"להקריא לך מהספר הדפוק הזה שאתה רושם בו הכל?" הציע השר.

"יאללה," אמר אחשוורוש.

תוך רגע נעמד השר עם הספר.

"הדבר האחרון שנרשם פה זה שההשתטנקרות של מרדכי הצילה את חייך," אמר השר.

"אז אני רוצה, כזה שרוצה ביקרו, לתת לו פרס," אמר אחשוורוש, ואז בדיוק נכנס המן.

"שלום מלכי," אמר המן.

"מה אתה עושה פה, חתיכת פוץ ארי?" שאל אחשוורוש בעצבים.

"באתי לבקש ממך אישור לקניית עץ גבוה לתלייה," אמר המן.

"קיבלת," אמר אחשוורוש, "תלייה תמיד מתקבלת פה בברכה."

"טוב, תודה," אמר המן ומיהר ללכת.

"רגע!" אמר אחשוורוש, "בוא תעזור לי."

"מה העניין?" שאל המן בקוצר רוח.

"מה לדעתך יש לעשות לאיש שהמלך רוצה ביקרו?" שאל אחשוורוש.

המן, שהיה בטוח שהשמש זורחת לו מהתחת, וגם היה בטוח שהמלך מתכוון אליו, אמר: "יש להלבישו בבגדי מלכות, להושיבו על סוס מלכותי ושאחד משרי הארמון יוביל את הסוס ויקרא בקול 'כך יעשה לאיש אשר המלך רוצה בעיקרו'."

"מעולה," אמר אחשוורוש, "אז תדאג שכל זה יקרה למרדכי, טוב? וגם תהיה זה שצועק, טוב?"

לאחר אותו יום נוראי בו גרר המן את הסוס הכי איטי והכי שמן שהיה למלך להציע, ושעליו עוד ישב יהודון שכזה, התכונן המן למשתה עם אסתר, כשהוא מארגן איתו אמצעי מניעה רבים.

כאשר הגיעו למשתה, בו הוגשו מאכלים נורמלים, ואסתר הייתה (כמעט לא) לבושה למופת, המן הרגיש מעולה.

"אז מה הפואנטה של כל הדבר הזה?" שאל אחשוורוש, "אורגיה מטורפת?"

"לא," אמרה אסתר. "רציתי לבקש ממך שלא לחסל את עמי."

"מי מחסל?" שאל אחשוורוש בתמיהה.

"המן רוצה לחסל את היהודים, ואני יהודיה," אמרה אסתר.

"מה?!" שאל אחשוורוש, "אתה רוצה לחסל את הבחורה הכי שווה בכל הממלכה?! אני צריך לצאת לשאוף אוויר." ויצא מן החדר.

"אסתר, תראי," אמר המן והתיישב ליד אסתר, "אני לא ידעתי שאת יהודיה, נכון?" אך לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט אסתר תפסה אותו, השכיבה אותו והדביקה לו צרפתית לוהטת, ואז בדיוק אחשוורוש חזר.

"המן!!!" צעק אחשוורוש, "איך אתה מעז להתעלס עם אשתי?! אתה רוצה אורגיה מטורפת עד הבוקר?! תגיד, אבל לגנוב ממני אותה ככה?! כבר מחר אתה תיתלה!" וכך היה.

אך בעיית היהודים עוד לא נפתרה: לא היה ניתן לבטל את צו החיסול, ולכן חוקק אחשוורוש חוק לפיו ליהודים מותר להתגונן ממחסליהם. מפני שהיה מדובר ביהודים בלבד, לא היה ניתן לצפות שיידעו להשתמש בנשק, ולכן הם קראו לעקרות בית אשכנזיות שיכינו רגל קרושה שתיזרק על המחסלים. למרות שהפטתיות בדבר, הרגל חיסלה שלוש מאות בני אדם, אז זה גם משהו, לא? וכך כולם חיים להם באושר ועושר: אחשוורוש ואסתר מספקים את יצריהם הנימפומניים מדיי יום ביומו, מרדכי קידם את האינטרסים שלו עד לקצה גבול היכולת, והמן? מספרים שאחרי כמה מאות שנים הוא נולד בתור מישהו עם שפם קטן...

פורים שמח.