יש תקופות בהן אני קןראת כמה ספרים במקביל. ממש כמו הלהטוטן הזה שמעיף ותופס כדורים. אני קוראת את המפתח של טניזקי האירוטי המהורהר ואיטי מאד. יפני, נו... ובמקביל אני מדלגת מיפן להודו (וארה"ב) וקוראת את קרקע לא מוכרת של ג'ומפה להירי הנהדרת שעוסק במשפחות מהגרים מהודו והוא כמו עוגה שכל פעם לוקחים ממנה עוד פרוסה. סיפורים קצרים זו מתנה לאנשים כמוני שלא מצליחים למצוא את כל הזמן לקרוא רומן ברצף.
ואז מצאתי את אהבה ומשימות בלתי אפשריות של איילת ולדמן במקרה בספרייה ומזמן רציתי לקרוא אותו אז לא עמדתי בפיתוי והתחלתי גם אותו.היא כותבת בשפה מאד ישירה ואמיצה על אם ששכלה את בתה התינוקת והיא צריכה במקביל לטפל בבן המוזר של בן זוגה. הכתיבה חודרת אבל גם מרתקת ואני שמחה שאני כבר לא בשלב הפגיע הזה בו אני חרדה לכל נשימה של הילד שלי. יש שלב כזה עם תינוקות שהם נראים כל כך שבריריים שזה מפחיד. כיום אני מספיק רחוקה כדי לחוש הקלה ופשוט ליהנות מהספר.
התחלתי גם לשלב שירה בקריאה שלי. השפה המרוכזת בה נכתבת שירה טובה יכולה לפעמים לתת הרגשה ששווה לקריאת רומן טוב בעל מאות עמודים. עכשיו אני קוראת בשלבים את עינה ארדל שירי אהבה לימים רעים.
מה שמוזר לי הוא שלמדתי איתה באוניברסיטה ואפילו שוחחנו שיחות אוטובוס כאלה.ועכשיו אני זוכה להכיר את המילים שלה כמשוררת.
וחוץ מזה יש לי ספרים שאולים שמחכים לי בסבלנות. ספר מתח שאני חייבת לקרוא. ספר שקיבלתי במתנה: נערה עם קעקוע דרקון וגם כמה ספרי ילדים תזכורת כזאת בתוך הבלגן. לא מזמן קראתי קטעים נבחרים מאילן גדל בברוקליןשל בטי סמיט ושוב הייתי נערה.
ואת כל זה אני עושה כשיש לי בערך חצי שעה לקריאה במקרה הטוב . אולי עוד קצת בקאמרה אובסקורה שלי-השירותים. אבל אלה דקות גנובות ומשמחות.
ואת כל הפוסט הזה כתבתי בהשראת תולעת מילים. בלוגרית חדשה שקיבלתי המלצה עליה ואני מעבירה אותה בחום הלאה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
