אתמול היה לי יום חופשי שהתחיל נפלא בצעדה ארוכה ארוכה וספונטנית עד מכבים בתוך הטבע החייכן. הצעדה מילאה אותי במרץ וסוף סוף התחלתי לשאוב את הספות ואז מצלצל הטלפון. טוליו. התקשרו מביה"ס של נן. נן נפצע ואני צריכה לאסוף אותו. מסתבר שלנן היה מפגש לא נעים בין הלחי למסגרת השולחן. מצאתי אותו בחדר מורים מבוהל עם כוס תה מתוק ולחי מדממת.הוא רעד ונראה די מסכן והמורה ניסתה להרגיע אותו. לקחתי אותו לטרמ והוא עבר הדבקה ואח"כ די חזר לעצמו. ארוחת צהריים בקניון וחזרנו הביתה. ובבית טלפון מחבר שהתעניין מה בדיוק עשו לו בטרמ ורצה להזמין את נן אליו. לקחנו את נן לחבר והשבענו אותו שלא ישתולל מדי. כשטוליו אסף אותו הוא גילה את נן מקפץ בשמחה על הטרמפולינה.
יום חדש, הפצע לא נרטב. בעשר טלפון מביה"ס. המורה: "אל תיבהלי אבל כואבת לנן האוזן ". הספקנו בדקה התשעים לרופאה ולבית המרקחת.
אני חושבת שמי שהופך להורה מגלה מהר מאד שהוא יכול לתכנן עד מחר. כל פעם שמצליחים בתכנון זה סוג של נס קטן.
ובכל זאת אסירת תודה שכאב האוזנים הוא ללא חום ושנן לא הזדקק לתפרים ושהכאבים עברו. אז תכניות קצת השתבשו.
למדתי מזה משהו לקחת את החרבונים הקטנים האלה של החיים בקלות. וזה המון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
