זה הולך להיות עוד אחד מהפוסטים האלה שאני כותבת אחרי מה שנדמה לי כשתיקה ארוכה אם כי מנסיוני בבלוגוספירה זו שתיקונת. אולי אני מתגעגעת לשפה הזאת כי כתיבה היא סוג של שפה רגשית נוספת שלי, שונה מאד מדיבור.
אולי אני פחות נזקקת לכתיבה בתקופה האחרונה. החיים זימנו לי הרבה מפגשים חברתיים ומעגלים חברתיים שרק הולכים וגדלים. לא מזמן ציינתי לעצמי שתמיד אם ארצה חברה להליכה/סרט/מפגש בבית קפה אמצא בלי בעיה כי אני מוקפת בנשים מגניבות, כל אחת בתחומה ואפילו חברות חדשות.
נפגשתי גם עם חברותי מהתיכון . חידשנו את "מועדון יום ההולדת" והיה לי כיף איתן.
כיף כיף אבל אני מרגישה כאילו הכתיבה שהיא חלק כל כך משמעותי ממני מושלת ממני כמו נשל נחש ואני מפחדת להיפרד ממנה.
היום עשינו טיול בגבעה ליד הבית. שתי חברות ושני ילדים שהיו עסוקים בלדבר על משחק המחשב שמרתק אותם. משחק שהתמצאות בו היא סוג של השרדות חברתית ושכובש ילדים רבים באותו גיל.אנחנו התפעלנו מהטבע, הכלניות והאור שנפל בצורה מושלמת על הדשא והם התייחסו לטבע כסוג של משהו שאנחנו דוחפות להם. זה היה מבאס בפרט שהגבעה הזאת מלווה אותנו מאז שנן היה בן שלוש.
ומצד שני הצלחתי לצרף אותו למועדון קריאה נסיוני שהקימה חברה שלי מועדון לילדים והיום קראנו יחד את הספר קריאה דמומה וצמודה אז הוא לא רק בטבלט.
אני משמינה ומתחילה להרגיש את זה. מין מעטפת כזאת של התמכרות למתוק. סביבי כולם נגמלים מסוכר וגלוטן ומי יודע מה ומרזים ואני מרגישה שאני במן נקודה של איבוד שליטה. לא רוצה למנוע ממני אוכל אבל רוצה לעצור את הטירוף הזה. עוד לא החלטתי מה אני עושה עם עצמי.
רוצה לקחת את החיים בקלילות נוצתית . לפעמים מצליחה בזה וזה ניצחון גדול.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
