המקום של ג'וליאנה

מצאתי את עצמי בימים האחרונים נדבקת לספר ולא יכולה להניח אותו מהידיים. הספר הוא העלמה מקזאן של מאיה ערד.

תמיד חיבבתי את הכתיבה של מאיה ערד. יש לה את היכולת ליצור דמויות שיש בהן כל כל הרבה אנושיות מצד אחד וגם פאתטיות שנובעת מהפער בין איך שהן רואות את המציאות לבין איך שהיא בפועל. הפעם מאיה ערד יצרה את עידית, רווקה שרואה את העולם כלקוח מהרומנים של ג'יין אוסטן . גם היא כמו הגיבורות של אוסטן מאמינה בהמתנה סבלנית לאחד וכך היא מגיעה לגיל 40 מלאת כמיהה ללא ניסיון ממשי בכל מה שקשור לחיי אהבה. חברתה ענת שחיה חיים הפוכים ממנה , נשואה כבר שנים לחבר מהצבא ויש לה שני ילדים רוצה לשדך לה את החבר של בעלה מיכאל. מיכאל הופך למושא תשוקתה של עידית ולאחד בעוד שהוא בפועל לא מעוניין בזוגיות איתה אבל גם לא יודע להדוף את חיזוריה. בהמשך היא מעבירה את הכמיהה לבעל לרצון בילד משלה וגם שם המסע לא קל.   

עידית עוברת מאכזבה לתקווה בקצב מסחרר. היא עוברת תהליך שבסופו היא מתחברת למציאות ומוותרת על הרבה מהאקסיומות שליוו את השקפת עולמה.

מאיה ערד מתארת מצבים בהם גם ההגעה למנוחה והנחלה כוזבת. גם אלה בעלי החיים המושלמים לכאורה כמו ענת ה"מסודרת" חווים תסכולים בחייהם וכמהים למשהו אחר. הקו המלווה את הספר לאורכו הוא כמיהה והכמיהה הזאת דוחפת את עידית וגם דמויות אחרות אל מחוץ לאזור הנוחות שלהם. לפעמים הדחיפה היא ברוטלית וכואבת ולפעמים היא רכה ותמיד היא מרתקת. הדמויות מאופיינות בצורה מאד חיה ומהודקת, לעתים הפער בין השקפת עולמן והאידאלים שלהן לבין המציאות שכופה עליהן התנהגות אחרת  הוא כמעט קומי.

ולא יכולתי לעזוב את עידית למרות היותה מתנשאת ובלתי נסבלת , לפעמים לא סבלתי אותה בעיקר בגלל חוסר המודעות העצמית המתסכל שמפיל אותה פעם אחר פעם. לפעמים ריחמתי עליה ולפעמים גם מצאתי בעצמי בנקודות שונות בחיים מין עידית כזאת שיוצקת את החלומות והכמיהות שלה על האנשים סביבה ומנסה לטשטש את החלקים במציאות שלא נראים לה.

הספר תפס אותי חזק. הוא עצוב אבל תמיד לצד העצב יש תקווה. לצד הבלתי נסבלות יש רכות וחמלה. לצד האובססיביות והשתלטנות יש פגיעות.

אני שמחה שהספר הזה הזכיר לי מה זה לחכות לרגע שהספר יפגוש את הידיים שלי, לחשוב עליו לאורך היום  ולהיעלם אתו בכל רגע נתון למשפחתי הנודניקית שרוצה אותי בחזרה.

עכשיו משפחתי קיבלה אותי בחזרה עד הספר הבא.

חזרתי מטקס יום הזכרון עם התחושה כמה זה לא צודק שילדים בגיל כל כך צעיר חווים את המוות כל כך עמוק בתודעה שלהם. התגנבה לי מחשבה מזעזעת לתודעה לגבי עוד קצת יותר מעשור כשהילדים בחולצות הלבנות יהיו במדים. החיים לא צודקים והמוות הוא חלק מהחיים. ואני לעולם לא אצליח לקבל את זה

אז אתמול שיניתי קידומת והשמיים לא נפלו. הוקפתי באהבה בעבודה ובפייסבוק וגם בבית. חברה חכמה אמרה לי שההתבגרות קלה יותר כשטוב לך איפה שאת נמצאת בנקודה זו בחיים וזה נכון , שי לי כל כך הרבה דברים לשמוח עליהם ולהודות עליהם. הספקתי הרבה בעשור הזה של חיי וכשהייתי בת 30 הרבה ממה שיש לי היום לא היה לי. הייתה לי זוגיות אבל לא הייתי אמא וכבר רציתי את זה מאד. הייתה לי עבודה משמחת אבל לא מספקת וחסרת עתיד מבחינות רבות, לא הייתה לי דירה והעתיד שלי היה מעורפל מאד.

והיום יש לי את זה. נכון, הנעורים שלי אוזלים ובעבודה אני פוגשת בצעירות יפות רבות שנראה לפעמים שהן לא יודעות כמה הן יפות וכמה אפשרויות עומדות לפניהן אבל כנראה שלא הייתי חוזרת לשם. טוב לי יותר במצבי ודאות, טוב לי שיש לי בסיס ולגלות שכבר הצמחתי את עצמי כמו הגרניום המשוגע במרפסת שלי שתמיד מוצא עוד מקומות לגדול אליהם. הבסיס שם.

השנה האתגר שלי הוא לשפר את הבריאות שלי. אני בריאה אבל יכולה להיות יותר בריאה. אני רוצה להיות יותר אנרגטית ויותר שמחה.

וחוץ מזה אני בסדר. אני אהובה ומוערכת וכיף לדעת שיש אנשים שאני משמעותית להם.ויש איש אחד וילד אחד שאני משמעותית להם במיוחד ואני אוהבת אותם עד שהלב כואב אבל כאב טוב כזה.

אז אני בת 40. דווקא חגגתי מינורית יחסית השנה אבל היה שמח וזה גם בסדר.