"לפני שהוא נסע אמרתי לו שאני חושבת שאני אוהבת אותו. הוא נרתע. אולי דמיינתי את הרתיעה הזאת ואולי הוא מעדיף אותי לא מושגת. יכול להיות שאני צריכה לשחק איתו משחק נצחי של לא מושגת כי ככה הוא יודע לאהוב ורק ככה?

כי ממש לא בא לי. אני לא רוצה לשחק. אני רוצה לאהוב באופן חופשי. אני לא רוצה להיות לא מושגת כי ככה יותר נוח לו להעריץ אותי. אני מתארת לעצמי שחלק מהמחשבות האלו שלי, ואולי אפילו רובן, הן פחדים. אבל משהו מפריע לי. משהו חסר לי, איזו שהיא אמת. מה האמת, מרטין? אתה אוהב אותי באמת או בונה עלי פנטזיה? אני רוצה לדעת, לא משנה כמה זה יכאב. אני רוצה לדעת מה אנחנו זה בשביל זו. זה חשוב לי.

אני לא רוצה מערכת יחסים שקרית בה אני נאלצת להיות מי שאני לא. אני לא רוצה אגדה לא מחוברת למציאות בה החוקים הם שאני חייבת להיות נסיכה כל רגע ורגע כדי להיות נאהבת. הייתי שם, עשיתי את זה.

אם הוא הגבר שלי, אני רוצה לדעת את זה. אני חושבת שאני אוהבת אותו. אני חושבת שהוא אוהב אותי, מקווה שזה הכל נכון ואמיתי ולא טעות איומה. לא אגו של אף אחד, לא ביטחון שלי, לא חולשה שלו לסמלי סטטוס, אלא אהבה נקייה וטהורה של שנינו אחד לשני. אני רוצה אהבה. לא פחות, לא ליד, אהבה. אני מחכה לו שיחזור כבר, אני מפחדת פחד מוות שפתאום שינה את דעתו, נבהל, הבין שזה לא זה, פחד מוות. 

כל זה לא היה שווה כלום אלמלא הוא היה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי. אני מרגישה סקסית לידו. עצם העובדה שהוא נמשך ואוהב אותי, גורמת לי להימשך לעצמי ועל ידי כך גם אליו. אני כבר לא זוכרת איך זה שמישהו אוהב אותי, את הגוף שלי, מסתכל עלי ואומר לי שאני יפהפיה. 

הוא חייב לדעת מה הוא מרגיש, רונה, חייב. אסור לו למכר אותי אם הוא לא בטוח לגמרי. אני ילדה פגועה מדי בשביל לשחק לי ברגשות, אפילו בלי כוונה. אני מקווה שהוא חושב טוב, ובאמת יודע שהוא אוהב אותי. כי אם לא, אני אפגע מאוד. אני לא יכולה לשאת את המחשבה על עוד נטישה, אלוהים, זה גורם לי לפחד פחד אימים. בבקשה בבקשה, בבקשה אלוהים תעשה שהוא לא ינצל את האמון שלי לרעה. אני רוצה לתת בו אמון. אני רוצה באמת. וחלק ממני יודע שאני יכולה. החלק השני, המפוחד, מתנגד בתוקף. אני נקרעת לחתיכות. אני כלכך רוצה לנוח מזה, וקשה לי.

אולי זה בגלל שאני כלכך רוצה שמישהו יגן עלי כבר. אמרתי לו שמנסיוני כשאני מתרגלת שבן אדם נמצא איתי, הוא הולך מייד אחרכך והוא ענה לי, "אני לא אלך. אני לא אלך אף פעם." אמרתי לו, "מרטין, בסוף כולם הולכים." והוא התעקש "לא אני." נכון, זה לא בריא לחיות ככה, כאילו שכל שנייה הכל הולך להגמר. אני מצטערת, אבל אני לא ממש שולטת בזה. כשזה, זה בא. ואז כל המציאות משתנה לי בבת אחת ונהיית מאיימת ונוראית."

(קטעים מ"יש אלוהים", קארין ארד)

אני לא אנוח מהמחשבות האלה לעולם, או מה? מאז כל רצף המקרים והמקרה האחרון בפרט, אין דקה שאני לא מפחדת שאיבדתי אותו. "את יודעת שאיתי זה לא יהיה ככה, נכון?" - אם אני כלכך יודעת, איך זה שדקה אחרי שאני איתך, ואם לא דקה אז שעה, ואם לא שעה יום אחרי, אני בטוחה שנמאס לך? מתי אני אוכל להיות שקטה, לנשום אויר ולהבין שהפעם הכל יהיה בסדר?