נאפולי. רצינו לראות את המערה הכחולה שבקאפרי. מהלך שלוש הפלגות. בספינה גדולה, אחר כך עוברים לסירה קטנה יותר, ולבסוף עוברים לסירת משוטים שנכנסת לתוך המערה. אלא שכאשר הגענו סוף סוף למערה הייתה כבר שעת ערב, והסתבר שבשעה זו האור כבר לא מגיע למערה והמערה לא כחולה. סתם מערה.

אמא שלי מאד כעסה שלא טרחו להגיד לנו זאת מראש, אבל לי לא היה ממש אכפת. נהניתי מההפלגה. הכי נהניתי מההפלגה חזרה בספינה הגדולה. שעת ערב מאוחרת. דמדומים. ופתאם כל הנוסעים על הסיפון התחילו לשיר. הם שרו את סנטה לוצ'יה, ואף פעם לפני כן או אחר כן לא התרגשתי כך משירה. השירה הייתה מלאה עצב וגעגועים וכמיהה ויופי אין קץ. אני יכולה לשמוע אותה עד היום.

מנאפולי נסענו לרומא. בערב הלכנו לאופרה שהייתה באמפיתאטרון משוחזר. לא הבנתי כמובן כלום מהאיטלקית, אבל האווירה המיוחדת של קהל לבוש אלגנטי עם נשים בשמלות קטיפה מהודרות, והאופרה נדמתה לי כאילו חזרנו לתקופת הרומאים ועכשיו הם באו לאיצטדיון שלהם לשיר. מאז ראיתי עוד אופרות בארץ, ושום דבר לא היה דומה לאופרה ההיא.

בונציה עדיין לא היו ופורטות, אוטובוסים סירות, היו רק גונדולות ואנחנו שטנו כמובן בגונדולה. שם הרגשתי בכלל כאילו אני נמצאת בתוך תפאורת תאטרון. הכל לא מהעולם הזה.

במילנו כל המשפחה יצאה לראות את הקתדרלה. אבל אני הייתי כל כך עייפה מהרשמים שהצטברו אצלי שפשוט לא הייתי מסוגלת לקום ולצאת לעוד חוויות. נשארתי במלון לבדי לנוח וכשהם חזרו הם סיפרו על נפלאות הקתדרלה. לא שכחתי ולפני כמה שנים נסעתי למילנו ואכן זו קתדרלה שאין להפסיד ביקור בה.

מאיטליה נסענו ברכבת מעשנת דרך מנהרות ארוכות בהרים לשוויץ. 

בציריך טיילנו סביב האגם. זה היה לפני צלילי המוסיקה,וכך ראיתי את גבעות הדשא הירוק עם עצי הדובדבן שופעי הפרי. ישבנו לשפת האגם לאכול את מה שקנינו קודם במכולת. לחם ומשולשי גבינה. אלא שאז ראינו שבגבינה היה גם קצת שינקן. מילא לאכול חלב ובשר ביחד, אבל חזיר, זה היה כבר יותר מדי. השארנו את הגבינה לברבורים ששמחו עליה.

מפריז אני זוכרת רק את מגדל אייפל שנראה לי כמו מבנה מטורף לגמרי ומפחיד, אבל כמובן שעלינו כמה שניתן לעלות עד למעלה וזה היה מרהיב.

באנגליה עברנו מעיר לעיר לפגוש את הדודים והדודות. בלונדון לקחה אותנו הדודה לחנות וולוורת ונתנה לנו כמה פני לקנות מה שרצינו. אחותי ואני קנינו אקדחי מים, וכשחזרנו לדירה של הדודה יצאנו למרפסת והשפרצנו על כל מה שזז. זה היה מאד לא מנומס, ולא אנגלי, אבל סלחו לנו.

בניוקסל ישנו אצל הדודים. בית אנגלי טיפוסי עם שלוש קומות ועלית גג. ישנו בעליית הגג. על הקיר היו טפטים, דבר שמעולם לא ראיתי, וכסויי מיטה מהודרים. שתי בנות הדוד רצו לשוחח איתי ועם אחותי, אבל האנגלית שלי הייתה בדיוק של שתי כיתות, ה' וו'. לא הייתי מסוגלת להבין או לדבר חוץ מכמה מילים. הן שאלו אותנו אם אנחנו הולכות לבית כנסת. אבל אנחנו בכלל לא הכרנו את המילים סינגוג או שול, ופשוט לא היה לנו מושג על מה הן מדברות. אני זוכרת את זה כי רציתי ליצור קשר עם ילדות בגיל שלי, והיה לי תסכול גדול מאד מחוסר התקשורת.

בלידס היינו אצל דודה שהכינה פאי מגוזבריס שזה הפאי הכי טעים שאי פעם אכלתי.

ועם טעם הגוזבריס אסיים...