לא עדכנתי שום דבר רלוונטי בערך מאוגוסט 2009. זה הופך את זה ל... 3 שנים עכשיו.

כשחושבים על זה, אני אפילו לא יודעת למה פתחתי בלוג (זה שקר. אני כן יודעת. עשיתי את זה כי לסנה היה אחד וגמאני רציתי).

אני הרי אדם פרטי. אני שומרת את הסודות שלי לעצמי ובאופן כללי אנשים לא ידעו עליי הרבה.

אולי עמוק בפנים רציתי שזה ישתנה.

אני רוצה לחזור לכתוב פה!

באמת. החלטתי.

אפילו החלטתי למה (שזה הכי חשוב):

אני רוצה שבעוד כמה שנים שאני אתחיל לשכוח איך זה להיות בת 14 ו15 ו17 ו19 ו22 או וואטאבר, אז תהיה לי השתקפות של שחור על גבי כחול-אפרפר של איך הייתי אז.

אני חושבת הכי מפחיד אותי זה התבגר גם ככה. רק לחשוב שאני 7 חודשים הרחק משינוי קידומת הורגת אותי מפנים.

(אבל! זהו הוא לא פוסט סלופי משתפך, אז עליי להתרכז.)

משמעות בלוג בעיני זה לזכור ולתעד.

זה להעביר הלאה. זה ליצור אלבום של מילים שישאר איתי -בתקוה- לנצח.

זה לדעת מי אתה לא רק בהווה אלא גם בעבר. כל עבר. מכל נקודת מבט לא-סובייקטית ולא-ליניארית (היי פייב למי שהבין) שתהייה.

זה להשאיר עקבות בשטח כדי שלעולם לא תאבד את עצמך,

וגם אם תסחף קצת רחוק מידי אז תדע איך לחזור. 

זה להשלים עם מי שאתה, כדי לרצות לחזור.

זה לאוהב אותך מספיק כדי לחשוף אותך לשאר העולם.

אז אני חוזרת.

בטוח.

כן.

ממ המ.

יאפ.

לגמרי.

אז

אני אכתוב מה שעובר עליי ומה שקורה לי, ושיזדיין העולם אני אפילו אנסה להיות הכי כנה שאפשר.

אם אתם נפגעים, זאת בחירה שלכם, כי פה תהיה כתובה האמת, כל האמת ורק האמת.

Roger out.