אופוריה זמנית

                                                                             15.2.07

הגרמני, זה היה הכינוי שדבק בו, אינני זוכרת את שמו, פרט לכך שהשם בעל העיצורים  נשא את האות Z 

מדי שנה בחופשת הקיץ, היה מגיע הגרמני המסתורי, לבד, ללא הודעה מוקדמת,

לשהות כבת שבועיים, נכנס לצריף השכור שבקצה השכונה, ונשאר ספון בין קירותיו במשך  כל שהותו בארץ.

הצריף שבלט בעליבותו, בלע אותו אל קרבו בדממה, כמתבקש,. ורק תריסי העץ החומים שכל שעות היום היו מוגפים, זעקו את צבעם המתקלף.

תדיר היה בוקע מן הצריף קול כינור מייבב ואז כל ילדי השכונה ואנוכי שמצאנו מפלט בצילו הקריר של האזדרכת הזקן, השתתקנו באחת והקשבנו לבכיו.

באחד מצהרי היום בעוד הבנות משחקות ב "חמש אבנים", והבנים בגולות, שמענו יללה בוקעת מבעד לתריסים, לאחר התייעצות קלה, החלטנו, כרמלה ואני לפתור  אחת ולתמיד את התעלומה, מי האיש המסתגר, מרצונו, בין ארבע קירות באמתלה של חופשה. לכן קרבנו חרש והצצנו מבעד לחרכים, כל אחת נצמדה לכנף אחת של התריס, בניסיון לדלות פרטים כשמאחורינו השתרך תור ארוך בהמתנה להצצה. ברור לכל שמעשה כזה היה בבחינת, בל ייעשה אך באותה עת סקרנותנו גברה על כל טאבו.

עיני שכהו מאור השמש הבהירה. התקשו להסתגל לאפלולית שבחדר וברגע שראייתי התבהרה, גיליתי  את הגרמני מקריח, מסתובב ערום כביום היוולדו, כרסו משתפלת מעל שיער ערוותו,  כינורו נח בין סנטרו המוטה ובין כתפו והקשת בידו הימנית פורטת בליטוף על פני המיתרים.

הוא ערום, פלטתי חרש, מבלי להסב את ראשי לאחור ובעוד עיני נעוצות במבושיו,

מתקשה לעכל  את המראה.

זוזי, תני להציץ, דחקה בי אתי, לא מאמינה למשמע אוזניה, מה ערום? ממש רואים לו?

ש..ש.. היסיתיה , הוא עלול לשמוע.

בפעם הראשונה בחיי שזפו עיני מערומי גבר, ולכן לא יכולתי להתיק את עיני או להשיב לצרור שאלותיה. עוד רגע לחשתי, עוד רגע, מנסה לשמר את המראה בזיכרוני.

כשסקרנותי באה על סיפוקה הנחתי למבטי לשוטט על פני החדר בניסיון לדלות מידע אודות הכנר הערירי. בפינת החדר האפלולי עמד כסא עץ נטול חן, בסמוך לו שולחן חף ממפה, ומיטת ברזל שסדיניה הלבנים שיוו לה מראה של מיטת בית חולים.

נורת ליבון כבויה שהשתלשלה מהתקרה, השלימה את המראה הספרטני ורק המזוודה המפוארת שהונחה למרגלות הכסא העידה על סגנון חיים אחר, של האיש, ראוותני יותר.

נו כבר, האיצו בי חברי, גם אנחנו רוצים להציץ, ברור היה לי שקולם הגיע עד

לאוזניו, כי ממש באותו רגע, פסק הגרמני מניגונו, וקרב לעבר החלון. מוכנית התנתקתי מבועתת מהתריס, מחשש שאתפס בקלקלתי, אך בטרם עלה בידי להתרחק דיי, או להדוף את כרמלה, שנדמה כי בלעה את לשונה, נפער החלון ושני תריסיו השמיעו חריקה צורמנית כמו שכחו לתרגל את מלאכתם.

הגרמני הכרסתן עמד במלוא מערומיו בפתח החלון, וסמן לנו בידו להיכנס. מבטינו המשתוממים, לא הטרידוהו. בואו, הוא הזמין אותנו בעברית עילגת, ,אני ללמד אתם מנגן.

סקרנותנו גברה, לנגן? שאלנו בתמיהה, יא, יא, השיב במבטא גרמני כבד ובחיוך סתום.

אני לא נכנסת, הצהרתי בהחלטיות, אך אתי וכרמלה כבר שכנעו  את כוכבה וג'ני המתלבטות, כי לא יאונה להן רע כל עוד הן תכנסנה ביחד, תוך התעלמות מופגנת מהכרזתי.  צביקה ,ליצ'י, דודו ויהודה הזדרזו ונכנסו ללא שהיות והתיישבו על מיטת הברזל שקפיציה התעוררו והשמיעו קולות אנחה.

הגרמני פנה לעבר הכסא  נטל שנית את הכינור בידו השמאלית, הטיב את מושבו על כתפו והחל למשוך ולהרעיד, בקשת שבידו, את המיתרים. עיניו נעצמו מאפשרות לו להתייחד עם המוסיקה המתנגנת, ולכולנו ניתנה הזדמנות נוספת להציץ שוב באיברו התלוי, לגחך במבוכה, ולהתגנב פנימה. הצטרפתי אליהן בחוסר ברירה ופסעתי פנימה במחאה שהלכה ודעכה.

הבנים העמידו פנים כאילו זה מראה שבשגרה ורק החיוך המטופש שהיה מרוח על פניהם הסגיר את פליאתם.

התיישבנו בחצי קשת, על הרצפה הערומה והקרירה, בעוד הוא פוסע לעבר התריסים בכדי להגיפם בשנית, בחדר עמד ריח בלתי מוסבר של זקנה ולסוכריות הטופי שהונחו על השולחן והוצעו לנו לכיבוד נלווה טעם של משהו עתיק.

הגרמני שב לנגן. שוברט, הוא אמר, ונגן בפאתוס את היצירה "חמישיית דג השמך", שלימים התוודענו אל שמה.

משסיים לנגן, פקח את עיניו ושאל, עוד? כן, כן, השבנו פה אחד. ללא הקדמה או  ציון שם המלחין או שם היצירה, פתח שוב בניגון, נמלך בדעתו והפסיק.

את לבא, הוא הזמין אותי אליו, התקרבתי בצעדים מהוססים, וכשהוא גוחן מעלי,  הניח בעדינות את הכינור על צווארי.

את קטן, כינור קטן. איכש (אני) גדול כינור גדול, הסביר בכדי שנבין כי לכל אדם מותאם כינור על פי גילו. נתן  את הקשת בידי והעביר אותה במשיכה קלה עד שצליל גבוה וחד צרם באוזנינו. כל אחד על פי תורו נגש אליו בהתרגשות קלה, משך בקשת ורק כשכולנו למדנו את מגעו החלק של העץ, ואת צליל מיתריו הוא שב לנגן את "המוות והעלמה" יצירה מלאת הבעה שהביאה אותי לכדי דמעות, מבלי שחקרתי את הסיבה להשפעתה הנוגה עלי. גם אני אהיה כנרית כשאגדל, גם אני ארגש את המאזינים כמותו, החלטתי.

כשסיים לנגן מחאנו כפיים במבוכה. זה סוד, הוא אמר,  לא אומרים, אני ללמד לכם.

מחר, הוא הוסיף ואמר, וניסה להיעזר בסמנו בידו את כוונתו, גם מחר, אתם לבא? הנהנו בראשני לאות "הן", בהתרגשות גלויה שהרי מקובל על כולם שנשוב.

מפאת החוויה הקסומה אבדנו את תחושת הזמן ורק קולה של אמה של כרמלה הקוראת לה, הביאה אותנו לידי הבנה כי אנחנו מאחרים לשוב הביתה, נחפזנו לצאת מבלי שהספקנו להודות לו.

כר...מ...לה, נשמע קולה של אמה, הקורא לה לשוב לביתה, לארוחת צהריים. כר..מ..לה.. איפה את?  

מה אתם עושים שם? נדהמה בראותה אותנו ממהרים לצאת בשביל מביתו.

משחקים, ענינו בצוותא כאילו תורגלנו מבעוד מועד.

שלא תעזו להפריע את מנוחתו של האיש הנחמד, גערה בנו, הוא הגיע ארצה בשביל לנוח, לא בשביל שתציקו לו.

אנחנו לא מציקים לו, הצטדקנו.

למה שחקתם דווקא פה?, היא הקשתה, כלא מאמינה, אני אוסרת עליכם להתקרב שוב למקום.

חילופי המבטים שבינינו לא הותירו מקום לספק, מה שנכנס באוזן אחת, יצא באוזן השנייה. התכנית הייתה לשוב אליו למחרת ולשמור סוד.

                                                       *

אמא, מה זה שוברט? שאלתי כשהתיישבתי לשולחן לארוחת הצהריים.

שוברט? שאלה מתקשה להבין, לא מה זה, אלא מי זה, למה את שואלת, איפה שמעת על שוברט?

מהגרמני השבתי מבלי לחשוב פעמיים, מתי בדיוק? היא חקרה אותי בפנים חמורות וכבר ידעתי שאין דרך חזרה, ופליטת פי תוביל אותה לחקירה צולבת, אתמול, שיקרתי והצטערתי ששאלתי ולא שתקתי כמצוות הפתגם, אין משיחין בשעת הסעודה.

מבטה הבוחן המתין לפרוט יתר, ולכן הוספתי, אתמול שמענו מהבית של הגרמני,

מי זה שמענו? עוררתי את חשדה, ביתר שאת.

כל הילדים, השבתי והתחלתי להתייפח מצפה שתניח לי, אלא שבכיי רק הגדיל את  חששה כי אני מעלימה ממנה את האמת, למה את בוכה? היא שאלה ונגבה את הדמעות מלחיי, קרה משהו? 

לא קרה כלום, עניתי ואני לא בוכה, אסור לספר לך כלום, את מיד מסיקה מסקנות ומציקה...

היא הניחה לי בחוסר רצון בולט  ונראתה מוטרדת כמי שלא הסתפקה בתשובתי.

תראי מה מצאתי בבוידם  אמרה לי אימי למחרת היום  והראתה לי תקליט באריזה, היצירות של שוברט!

שלפה אותו מאריזתו והניחה בפטפון להשמעה, הגבירה מעט את עצמת הקול והתיישבה על הכורסא מזמינה אותי לשבת על ברכיה ולהקשיב.

בחוסר ברירה נעניתי לבקשתה, היא חבקה אותי  בחום בין זרועותיה והתענגה על הצלילים.

למרות חיבוקה החם והנעימה המתנגנת, לא התחשק לי להישאר במחיצתה וכל מבוקשי היה להצטרף לחברי שבשכונה.

חוסר השקט המופגן שלי ספק לה סיבה לקום ולהפסיק את המוסיקה.

חשבתי שאת רוצה להכיר את היצירות של שוברט אמרה, באכזבה .

סתם שאלתי, פתרתי אותה בתשובה, לא היית צריכה להתאמץ כל כך.

לאחר שנתנה לי את הסכמתה שאצא, רצתי החוצה בחיפוש אחר חברי. יפחתו של הכינור והיעלמותם של חברי הביאוני למסקנה, כולם התקבצו ודאי בביתו של הגרמני.

ללא שהיה מיהרתי לעבר הצריף, לא מודעת לכך שאימי בעקבותיי.

שום קול פרט לקולו של הכינור לא נשמע בתוך הבית, קרבתי את אוזני לדלת להקשיב לרחש שיעיד כי הם שם, בטרם אכנס, אך גם צעד זה לא הניב פרי. החלטתי לדפוק על הדלת וידי שהורמה, נשארה תלויה באוויר כשאימי תפסה ומשכה אותי באוזני, מה בדיוק את  חושבת שאת עושה?  גערה בי נמרצות, אבל כולם פה, מחיתי. מי זה כולם? היא הסמיקה מרב כעס והרימה את קולה לכדי צעקה.

ולמה את חייבת להיגרר אחר כולם? לא פעם  הסברתי לך, היא פתחה במונולוג המוכר והידוע... כשלפתע נפתחה הדלת, ובפתח עמדו חברי שיצאו לבדוק מה פשר המהומה. לנגד עיניה התגלה הגרמני ערום ועריה כשכינורו מסתיר את אברו.

אימי ההמומה, פערה זוג עיניים ונאלמה מוכת תדהמה.

לא נראה היה שהגרמני מובך או מבולבל מהסיטואציה ההזויה, והמילים הבודדות שיצאו מפיה של אימי היו, מה זה? כשאצבעה המורה מופנית לכוון הכינור.

חם, חם, ניין (אין) ונטילטור, אמר בשוויון נפש מוחלט, ואימי שתלשה אותי ממקומי גררה אותי הביתה.

ההורים שלכם, ישמעו על כך, היא הספיקה להפחיד את הילדים והתרחקה מעמם בכעס.

למה את כועסת? שאלתי לא יורדת לסוף דעתה, הוא הזמין אותנו.

הוא ה..ז..מ...י...ן??? סקנדל יהיה פה! היא צווחה כאילו עוררתי ביתר שאת את רוגזה.

שמת לב שהוא ערום, גברתי הצעירה? על מה בדיוק יש לכם לדבר, לילדה בת 11 וקשיש בן 60? את יודעת מה הוא מסוגל לעולל לכם? אבל הוא לא עשה כלום, יצאתי להגנתו, הוא רק למד אותנו לנגן.

לנגן? אני אלמד אותך לנגן, אמרה בלגלוג, כשאבא שלך יבוא גם הוא ילמד אותך לנגן, את תנגני ככה...היא סימנה בכף ידה הימנית, שלא תשכחי לעולם את השיעור.

כל ניסיונותיי להסביר כי, ולדברי הגרמני  אין בערום כל רע, כי ככה נולדנו, והנודיזם הוא דבר המקובל בארצו, עלו בתוהו. ההיסטריה בה הייתה נתונה גאתה

והתעצמה, וגבתה את המחיר ממיתרי קולה.

זימבול, היא צרחה לכיוון דירתה של בעלת הבית, זימבול, את יודעת לאיזה מופרע את משכירה את הבית? מעניין איפה מצאת אותו, צרחה בזעם. עד גרמניה היית צריכה להגיע בשביל למצוא שוכר לדירה.

הצווחות עשו את שלהן, וכמו נמלים היוצאות מתוך הקן יצאו כל האמהות מביתן לברר את העילה להמולה.  

מניאק, מטורף את מביאה, להשחית את נפשם של הילדים התמימים, היא המשיכה. מה לא תעשי בשביל הכסף, אפילו את הנשמה שלך תמכרי, הרעימה בקולה עד שנצרדה והחלה להשתעל ולהשתנק.

אך כאילו כדי להכעיס  הסתגרה זימבול, בדלת אמותיה ולא שעתה לקריאותיה, או השיבה מלחמה.

אט, אט אספו האמהות הנסערות את ילדיהן לחיקן , חוקרות ושואלות על מעשיהם, מי בכעס ומי בחלחלה.

עם השקט חילחלה בכולנו ההבנה כי זה הקיץ האחרון של הגרמני בארץ.