יש לי המון על מה לכתוב, ועדיין לא מצאתי את הכוחות.

חומר לעיבוד:

נישואין (פעם שלישית גלידה).

שיניים

שלום כיתה א'.

רק על העבודה אני לא רוצה לכתוב, ולצערי, זה מה שתופס את רוב היום שלי.

מזל שסוף השבוע כבר כאן.

מעט מאוד פעמים אני מרגישה חולשה או צער על שאין גבר זמין בחיי.

בשבוע הבא יש לנסיכה מסיבת יום הולדת, ואני עומדת לעשות את הבלתי אפשרי: לעזור בסחיבת 300 ק"ג ציוד, וכל זה בגלל מחסור בגברים מסוקסים לצידי.

ניסיתי לגייס את האבא שלי, הוא שלח אותי לאקס. מהאקס אני בכלל לא עומדת לבקש.

אולי זאת אשמתי. אולי במקום הפקות ימי הולדת אני צריכה פשוט להתרכז ביום הזה, בעובדה שהנסיכה גדלה בשנה, במשפחה המצומצמת וזהו. אבל לא, מכיוון שבגן (ואולי בכל מקום) נהוג להפיק ימי הולדת משל הייתה זו חתונתה (הראשונה) של הגב' רוזנבלום, אני מצטרפת לעדר, ולצערי, יותר מאשר אושר ושמחה, אני מרגישה בוז. הבוז מכוון (כמובן) כלפי עצמי. כלפי כל מה שהפכתי להיות: אחת מהעדר. כן, גם לי חשוב לתת לבת שלי את כל מה ששאר הילדים בגן מקבלים, גם לי חשובה התחרות הזאת על "הפקת השנה". גם לי חשוב שלא תהיה שוב אותה פעילות משמימה.

משום מה, ליצנים, מספרי סיפורים וקוסמים כבר לא ממש משלהבים את החבר'ה הצעירים. מה שהיה טוב לפני שנתיים, מפנה מקומו לטרנדים חדשים, ואני, כאמא, צריכה להיות עם היד על הדופק בכל רגע נתון.

אז הזמנתי לנסיכה מעגל מתופפים. אולי כאן יהיה שינוי, אולי כאן כולם יהנו, אולי (אבל באמת רק אולי) לא יגיעו הורים מעצבנים שיעוטו על האוכל כאילו לא ראו בחייהם בורקס.

פיתחתי שנאה לבורקס. בעצם, מעולם לא הייתי אוהדת גדולה של הבצק הממולא הזה, אבל הרגשות החדשים כלפי "קונספט הבורקס" זה משהו יחסית חדש.

"קונספט הבורקס" = להביא משהו לאכול כדי לצאת ידי חובה. בלי השקעה מינימלית, בלי לבשל או לאפות, בלי מחשבה. בורקס.

מצד שני, אפילו לי נמאס להשקיע באוכל שיבלע אחרי שתי לעיסות (בהגזמה) אל תוך כרסים תפוחים של גברים ונשים, איתם אין לי מן המשותף, למעט העובדה שהילד/ה שלהם לומד/ת עם הנסיכה שלי באותו גן.

לסיום: הוצאות הפקת יום הולדת לגיל 6: 3500 ש"ח.

סיל.