אני לא זוכרת אם כבר סיפרתי כאן על חיבתי הגורפת למוזיקה יוונית. עַם מוזיקלי, היוונים - ותודות לקצת ידע שיש לי בשפתם, אני יכולה לשמוח בכל "ס'אָגאָפּוֹ" ו"מָאטיָה מוּ" בשיריהם.
בשבוע שעבר חיפשתי ביוטיוב את השיר המוכר והאהוב של זורבה היווני (ליתר דיוק, של מיקיס תיאודוראקיס), ומצאתי עבורו, בין השאר, את הסרטון הזה:
במסגרת החגיגות של הקהילה היוונית בעיר אוֹטָווה שבקנדה - הקלטה של ריקוד-רחוב מגניב: איש אחד מתחיל, לבדו באמצע הכביש הריק, ואז מצטרפות עוד שתיים, וכל העוברים והשבים מסביב צופים, ותוך דקות ספורות מלא הרחוב בעשרות רוקדים, שרובם מגלים בקיאות מפתיעה בצעדים החינניים (והלא-פשוטים) של הסירטאקי.
כדאי לשים לב גם למלצר שעובד במסעדה הסמוכה: ככל אקדח שמופיע במערכה הראשונה, גם הוא יירה לפני תום המערכה השלישית - שאז יבואו מטאטאי-הרחובות-של-זורבה-של-אוטווה ויפַנו בזריזות את כל השברים.
אז מה היה לנו כאן? שמונה דקות של מוזיקה מרנינה; שיתוף פעולה מרחיב-לב של רבים-רבים שאין ביניהם שום קשר אחר; סקרנות נבוכה-עד-שמחה של הילדים הקטנים שנקלעו לחגיגה; צלמים שמחפשים זווית טובה לצילום השורות הארוכות של זוגות הרגליים הרוקדות; שמחת חיים מדבקת; - והעיקר, בלי שום דיבורים. כלומר, חוץ מה"הוֹפָּה" הבלתי נמנע עם כל כפיפת ברך. אבל זה לא ממש נחשב למילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.