בס"ד
וכן שלמה בנו כשבנה את בית המקדש כתיב, ויעמוד שלמה לפני מזבח ה` נגד כל קהל ישראל ויפרוש כפיו השמים, עין שם כל תפילתו באריכות.
* * *
לאחר שבנין המקדש הגיע אל סופו, שלמה המלך הקהיל את כל העם להכנסת ארון ברית ה` אל משכנו החדש. לאחר שסיימו להכניס את הארון למקומו, בית המקדש היה מלא ענן, המזכיר עשן במידה מסוימת. שלמה ראה בכך סימן להשראת השכינה כמו שנאמר בתורה: "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא טז)- צורת התגלות השכינה הינה: "ה` אמר, לשכון בערפל" (מלכים-א, ח). כששלמה המלך רואה התגלות אלוקית כה קרובה לעם ישראל, הוא ממשיך לבקשתו הראשונה- "ופנית אל תפלת עבדך ואל תחינתו, ה` אלוקי, לשמוע אל הרינה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום". הרי סיבת בנית בית המקדש הינה לאפשר התגלות יותר קרובה לברואים, ואופן התגלות זו הוא התפילה, כמו שכתוב: "ושימחתים בבית תפילתי" (ישעיהו נו), הנאמר על בית המקדש. מכיוון שרצון ה` הוא להתגלות אלינו על ידי התפילה, שלמה המלך מבקש שאכן נהיה ראויים להתגלות זו, ובהמשך תפילתו הוא מפרט מקרים שונים עליהם הוא מבקש שה` יתגלה בחסדיו על סוגים שונים של מתפללים.
מכאן ממשיך שלמה המלך לפרטים: "ושמעת אל תחינת עבדך ןעמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה, ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים, ושמעת וסלחת, את אשר יחטא איש לרעהו... בהנגף עמך ישראל לפני אויב.... בהעצר שמים ולא יהיה מטר... רעב כי יהיה בארץ... וגם אל הנוכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך... כי יצא עמך למלחמה", ועוד מקרים אחרים. בכל מקרה מאלו המקרים, כאשר יבואו ויתפללו לה`, מבקש שלמה המלך שיוושעו.
אם נשים לב, אחרי כל בקשה ובקשה מופיעות המלים- "ואתה תשמע השמים", או "ואתה תשמע מן השמים". בדברי חז"ל אנו מוצאים במספר מקומות שהשמים מבטאים קבלת עול מלכות ה`, כאשר הביטוי המוכר ביותר הוא: "קבלת עול מלכות שמים". גם מופיע בהלכה שיש להסתכל על השמים בשעת התפילה, שכל ענינה של התפילה המלכת ה` (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן פד). השמים הם הדבר היחיד בבריאה שהוא רחוק מאיתנו בעצם, ולא מסיבות טכניות. הריחוק שלי ממדינה רחוקה אינו מהותי והוא ניתן לשינוי; מהשמים תמיד אהיה רחוק. אפילו את מלוא המרחק שבינינו ובין השמים איננו יכולים לתפוס בראיה. השמים, אם כן, הם הדבר העליון ביותר, שאין לנו תפיסה על גובהם- ואף-על-פי-כן, הם נמצאים בתוך העולם שלנו. אף על גודל הריחוק שבינינו, הם עדין נמצאים אצלנו. אמנם, גם כשהם אצלנו, אין משמעות הדבר שהפחיתו את גובהם. גם כשהם נמצאים אצלנו, הם נשארים עם כל גובהם. אם נסכם- עניינם של השמים לגלות בבריאה שמציאות עליונה הרחוקה מאיתנו מרחק לא ניתן לתפיסה, יכולה להיות אצלנו, ועדיין לא לאבד מגובהה.
לאורך כל הדורות, תמיד היתה קיימת דעה שהפריע לה כל ענין התגלות ה` בעולם הזה. וכי אפשר לדבר כה עליון לשכון בתוך גבולות? אמנם תורת ישראל תמיד השיבה- "מי כה` אלוקינו, המגביהי לשבת"- בוודאי שאין שום מציאות יותר מה` אלוקינו, אבל דווקא משום זאת- "המשפילי לראות בשמים ובארץ"- דווקא משום שאין לו שום הגבלה, הוא יכול להתגלות בכל מקום. אם החלטת `לשים` אותו רק בשמי השמים, וניתקת אותו מהארץ- זאת ההגבלה האמיתית. אמנם, אחרי הכל קיימת השאלה- סוף-סוף הקב"ה לא מוגבל?
שאלה זו התחדדה בבניית המקדש- וכי ההתגלות האלוקית יכולה להיות מוגבלת? את השאלה הזאת שאל שלמה המלך (מלכים-א ח): "כי האמנם ישב אלוקים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי". אמנם, בסופו של דבר כתוב: "וכבוד ה` מלא את המשכן" (שמות מ). מבאר המדרש (ילקוט שמעוני שם):
"אמר רבי יהושע דסכנין בשם ר` לוי: למה הוא דומה? למערה פתוחה על שפת הים. געש הים ונתמלאת המערה, והים לא חסר. כך אף-על-פי דכתיב (שכתוב) וכבוד ה` מלא את המשכן, העליונים והתחתונים לא חסרו מזיו כבודו, כשם שהוא אומר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא".
כאשר מי הים נכנסים למערה, איננו תופסים את המים שנכנסו למערה כמנותקים ממי הים. למרות שהם נכנסו לגבולות, אנחנו לא מסתכלים על הגבולות כקובעים את מהות הדבר. אנחנו יודעים שהמים האלו לא מנותקים מהים הגדול, ולכן ההופעה בגבולות לא משנה עבורנו דבר. אילו היינו רק בתוך המערה ולא היינו יודעים על קיומו של הים, היינו חושבים על מים אלו כמים גבוליים. ברגע שאנחנו יודעים שהם נמשכים מים גדול- שבבחינה מסוימת אין לו סוף, בתפיסה שלנו- הגבולות כבר לא משקפים עבורנו את מהותם. כך גם על הופעת ה` בעולם הגבולי אנו אומרים- כביכול לא נחסר כלום. מה שמתגלה כאן לא מנותק מהאין סוף, אלא גם ההופעה שבתוך הגבולות, היא עצמה אינסופית. אנחנו יכולים לתפוס הבנה כזאת בזעיר אנפין מהשמים. השמים, שבעינינו נתפסים כבלתי גבוליים- כשמם- האומרים "שָם", עדיין נמצאים בתוך העולם שלנו. לכן על דרך הפשט, כפי שאומר הריקאנטי, שמים מסמלים את אופן הופעת מלכות ה` בעולם. לעומקם של דברים, "שמים" הם אחד משמותיו של הקב"ה, אך אנו נעסוק בפשט.
כפי שראינו, הנושא של שמים מופיע ביחוד בתפילה, מאחר וענינה המלכת ה`. על הופעת ה` במציאות התורה אומרת: "אתה הראת לדעת כי ה` הוא האלוקים, אין עוד מלבדו". "אין עוד מלבדו" אומר שגם בפעולה הפשוטה ביותר מתגלה גדולתו של הקב"ה. היא לא נמצאת רק במופתים גדולים, אלא גם בפעולות פשוטות. למשל- הקב"ה מפרנס את בריותיו. למרות שגם בשר ודם יכול לפרנס אחרים, אף-על-פי-כן, כשהקב"ה מפרנס מישהו מתגלה בכך הרבה יותר מהצורה בה בשר ודם מפרנס מישהו אחר. יהיה קל יותר להבין את הדברים על פי המשל שהמדרש מביא: כשאדם מפרנס מישהו, אז הוא בבחינת מי מערה- מה שהוא עשה מוגבל לגבולות של העשיה שלו. לעומת זאת, כשהקב"ה מפרנס מישהו, אז גם החסד שנכנס לכלים גבוליים, עדיין נתפס כחלק מחסד אינסופי, בבחינת מי ים.
* * *
רבי אלטר טפליקר מביא בפתיחת הספר "השתפכות הנפש" (שאנחנו נמצאים בהקדמה שלו) טענה של "המהפכים את האמת" כלשונו, האומרת "אשר לאיש העומד במדרגה פחותה, אין ראוי לעסוק בהתבודדות לפרש שיחתו לפני השם יתברך, רק הענין שייך לגדולי הצדיקים". לכאורה טענה תמוהה- הלא כל עם ישראל מתפלל שלושה פעמים ביום, ומה קשה להם על ההתבודדות יותר מהתפילה, שלטענתם היא ענין של `גדולי הצדיקים`? אפשר להבין טענה זאת על פי דברים שראינו בעבר- ההתבודדות היא הביטוי המעשי של הפיכת ה` לישועתנו. את התפילה ניתן להבין כזמן של בקשת חסדים מהקב"ה, אך ברגע שאני הופך את הקב"ה למקור הקיום שלי (שבאמת גם בתפילה רגילה צריכה להגיע לכך), אני מגביל את הגילוי האלוקי לגבולות שלי. מילא צדיקים- כל בקשותיהם הם על צער השכינה, כפי שאומרים חז"ל, והם משיגים בשכלם את עומק התגלות אלוקית זו. אך סתם אדם- מה הוא בכלל מבין בהשגת אלוקות? התגלות כזו של `ישועה` אצלו תהיה כהקטנה של כבוד ה`. אך כמובן שאין ממש בטענה זו, בייחוד על פי דברי הרמב"ם שהתפילה לפני תקנת אנשי כנסת הגדולה היתה שכל אדם ידבר לפני ה` במילותיו. אך מה באמת התשובה לכך? ייתכן שהתשובה היא שאין כאן הגבלה- כי מה שמתגלה הוא "המגביהי לשבת". כל בקשותינו, הן שהקב"ה ישמע "מן השמים"- שגם כאשר ניענה, עדיין נכיר בכך שיש כאן התגלות בלתי גבולית. אבל עלינו לזכור, שגם השמים הרחוקים מאיתנו בתכלית הריחוק- עדיין קרובים אלינו. הלוא אבינו- הוא זה שמתגלה בשמים, אבינו שבשמים.