אז... זהו. מחר בערב אני אסע לראשון לציון, ומשם ביום רביעי בבוקר לתל השומר, לטירונות... אינני יודעת מתי יהיה ביכולתי לעדכן כאן שוב, ולכן אני מביאה בפניכם פוסט ארוך במיוחד. עד הפעם הבאה...





ארועים מיוחדים בחיי בלוגי:
- בשעה שמונה בערב נצפתה בבלוגי הכניסה ה-6,789! 
  (אני?! מתלהבת?!.. אני?!?!?!.. כן, כן, יש לי גם צילום מסך...)
- הפוסט הנוכחי אותו אתם קוראים ברגע זה הוא... הפוסט ה-200 של בלוגי!!! 

- אף אחד, אבל אף אחד, לא הביע דעה בנוגע ל"הודעת השגיאה" למטה בבלוג... חוות דעת? מישהו?..





ציטוט ממייל שכתב המתרגל שלי בחדו"א:
"...עם זאת הסתבר שהדחייה שעשינו הוותה גושפנקה לרבים לפתוח את המטנט בשעה שנותרה לפני הדד ליין ולאחר הארועים  המשפחתיים הבלתי צפויים, הסבתות בבתי החולים ובתי הקברות, המיגרנות, פריצות הדיסק, ימי ההכשרה בצבא ובתנועה ועוד ועוד. כל הנ"ל בקושי מהווים דוגמית של המיטב של הימים האחרונים, בלי צורך ביצירתיות מצידי..."





אני עדיין לא מעכלת שאני הולכת לטירונות... שלושה שבועות מחוץ לבית... מדים... אוהלים... צבא... אני?!.. התיק הגדול עומד כבר כמה ימים, מאורגן ברובו... הציוד שקניתי... הבנים כבר שם... הכל כל-כך מוזר... בראש אני עוד רואה את עצמי רחוק, בימי בית הספר היסודי... מקסימום חטיבת ביניים! המעבר לטכניון בשבילי היה כמו המעבר מבית ספר יסודי לחטיבה, פשוט מסוג אחד של בית ספר לאחר. לא ראיתי שינוי משמעותי מידי בחיים... כן, אין ספק שזה שונה מבית ספר, אבל... עדיין, לימודים, חיים בבית עם ההורים, שעורי בית, חברים, הפסקות... ועכשיו זה יהיה שונה. מצד שני, היו כבר כאלה שתיארו את הטירונות כ"טיול שנתי גדול" (לא רק אני חיה באשליית בית ספר, אה?), אבל בכל זאת... צבא!..
מצחיק גם איך אלה שהולכים לצבא רואים בנו, העתודאים, מעין "ילדים קטנים" - עדיין לומדים כמו בבית ספר, עדיין יש את הדאגות של המבחנים... לא יצאו עוד לעולם הגדול, לא יודעים מה זה צבא, לא עצמאיים, פשוט לומדים, חיים על חשבון ההורים, מסתובבים עם ילקוט, מחברות וספרים... ילדים! ומצד שני, אנחנו רואים את החבר'ה שבצבא כמעין "ילדים קטנים" - אנחנו לומדים, דואגים לעתיד שלנו, רציניים (יחסית)... וכשנפגשים איתם, רואים איך הם עושים שטויות, מתנהגים כמו מטורפים, כל מיני צחוקים... בקיצור, עושים שטויות כמו בימי בית ספר... =/ רגע, אז מי מאיתנו בעצם הילדותי?..
אויש, אני כל-כך מתרגשת בגלל הטירונות... מעניין איך יהיה... ומה יהיה... מה אצטרך לעשות... ועם מי אהיה באוהל... ובאיזה בסיס בכלל אהיה... ואם.. אם אוכל... לראות אותו... לפעמים..?
...
בטח יהיה כל-כך מוזר להתחיל ללמוד למבחנים, לחרוש, לעשות עבודות... או בקיצור לחזור להיות סטודנטית אחרי הטירונות. אחרי שאסתגל סוף-סוף לחיים בבסיס, לחזור הביתה, לפתוח מחברות, סיכומים, ספרים... וואו, וזה נראה כל-כך רחוק ממני - ושלושה שבועות זה הרי ממש מעט זמן!
מצד שני, גם הטירונות עדיין נראית לי רחוקה.... והיא לא. רק עוד 32.5 שעות, או במילים אחרות יממה ושמונה וחצי שעות בדיוק. רק עוד יום וקצת... וזהו. אמא'לה!
פשוט לא מעכלת...

אוהבת המון, ויקי.