היום במבחן בספרות היה קטע אנסין כ"כ יפה, הייתי חייבת לשים אותו פה:

אהבתי נערה, וגם היא אהבה אותי, אבל נאלצתי לעזוב אותה.

למה?

איני יודע. דומה היה כאילו היא מוקפת מעגל של חמושים שמכוונים את חניתותיהם כלפי חוץ.

בכל פעם שהתקרבתי, נתקלתי בחודי החניתות, נפצעתי ונאלצתי לסגת. סבלתי מאוד.

הנערה לא היתה אשמה בזה?

נדמה לי שלא, בעצם, אני יודע שלא. ההשוואה הקודמת לא היתה שלמה,

 גם אני הייתי מוקף חמושים, שכיוונו את חניתותיהם כלפי פנים, כלומר אלי.

 כשנדחקתי לגשת אל הנערה נלכדתי תחילה בין החניתות של החמושים שלי וכבר פה לא הצלחתי להתקדם.

 אולי אפילו לא הגעתי כלל אל החמושים של הנערה, ואם אמנם הגעתי,

 כי אז כבר שתתי דם מן החניתות שלי והייתי מחוסר הכרה.

האם נשארה הנערה לבדה?

לא, אחֵר הצליח להידחק ולגשת אליה, בקלות ובלי מכשול, ואני, תשוש ממאמצי,

 צפיתי בהם בשוויון נפש, כאילו הייתי האוויר שהם הגישו דרכו את פניהם זה לזה לנשיקה הראשונה.

כל מי שהולך היום למסיבה- תהנו.

במזג אוויר כזה הבילוי הכי טוב לדעתי הוא לראות סרט בבית עם מישהו/י(:

עד כאן, איוי3>

אני כ"כ לא טיפוס של חבר