הערה: הבלוג הזה חשוף להרבה אנשים, שזה מעולה. מצד שני - כמו בכל בלוג, בטח גם כאן נוצרים קשרים שגולשים גם מחוץ לרשת. סבבה, יופי וטוב שכך. רק זכרו - מי שנחשף כאן נמצא בעמדה פגיעה יותר ולו מעצם ההיחשפות. אל תבטחו בכל מי שפונה אליכם, אוקי? היו זהירים בבקשה, אי אפשר להיות בטוחים ב-100 אחוזים בכלום. אינכם צריכים להמנע מקשירת קשרים, חלילה! רק תהיו זהירים, אוקי?
ל thin air יש עוד כמה סיפורים. "קלים" יותר לעיכול, ועדיין - יותר מדי ידיים נשלחו לעברה, פחות מדי מבוגרים האמינו לה.
בכיתה י'.... בת 15... הייתה עוד פעם שנראה לי שהיה לי פלאשבק למקרה של סבא שלי... הלכתי בלילה עם חברות... כי תכננו להיפגש וללכת לסרט... חברה אחת קצת איחרה... אז רצינו לעשות קיצור דרך לראות אם היא מחכה במקום אחר... וקבענו לחכות ליד בית ספר... אז עשינו קיצור דרך, דרך בית ספר. ראינו מישהו הולך שם לפני כן... ולאחר מכן הוא הלך מולנו... בדיוק כשהיינו במקום חשוך... ואני וחברה שלי דיברנו... והוא עבר לידי... ופתאום... הפסקתי לדבר.
הוא נגע בי, העביר יד על חזה שלי (סליחה על התיאור) תפס את הפטמה משך ב"עדינות" ומישש בזמן ששנינו ממשיכים ללכת לכיוונים שונים... ועזב, המשיך ללכת...
חברה שלי שמה לב פתאום שאני שותקת... ניסיתי לעצור את הבכי.. חזרנו למקום הרגיל... היא שאלה מה קרה... אמרתי שהגבר ההוא נגע בי.. היא לא שמה לב כלל.. החברה שלי השנייה היותר טובה הגיע... חיבקתי אותה ובכיתי.. (היא עברה משהו דומה.. כשהיא הלכה ברחוב משיהו לא הפסיק ללכת צמוד אליה מנסה לגעת עד שאיזה גבר העיף אותו וליווה אותה הביתה)... התקשרנו להורים... אבל בכל זאת הלכתי לסרט... לא רציתי שיבואו לחפש אותו רציתי לשכוח. כעסתי על עצמי... למה לא החזרתי לו... למה לא צעקתי עליו... למה השתתקתי... איך פשוט המשכתי ללכת...
שוב ההורים לא הכי תמכו כשלא הכי הרגשתי בסדר... (לא הפסקתי לנסות לנקות את החזייה... כאילו משהו לא בסדר... זה הציק לי, חזרתי הביתה.. נראה לי שהתקלחתי).
היו עוד הרבה פעמים כשהייתי בחו"ל, צביטות בתחת שלא ראיתי אפילו מי... נער שתפס ולא שיחרר ולחץ על החזה (גיל 13) וכל זה באותו ערב - מישהו שנישק לי את הצוואר, ואת הכתף, וחברות שלי צעקו עליו, והוא משך אותי שוב וניסה לרקוד איתי... (בערך בן 18)... ו"ללטף" אותי... עד שהצלחתי להשתחרר... אז לא הבנתי... חשבתי שהוא סתם צוחק... צחקתי...
הי, thin air, הרבה פעמים אנחנו מנסות לשתף פעולה ולצחוק ולזרום. הרבה פעמים אנחנו שותקות. אני לא מומחית ומקצועית, אבל זה מוסבר כאן היטב בבלוג, ולא רק אצלך. אני יודעת שזה לפעמים מרגיז, אבל הבסיס לשינוי מתחיל בלהפסיק להאשים את עצמנו. את אינך אשמה! הפעם זה די ברור, אבל במקרים אחרים - וזאת דינמיקה שחוזרת על עצמה, בין כשמדובר בהטרדה/ כפיה מינית ובין אם מדובר בחוסר הבנה. את פשוט לא אשמה!
לסיפורים, בלווית ניק מועדף כמובן:
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
