זהירות – טריגר!!!!!!
כשעדי בר החליטה לעזוב את בן זוגה האלים, הוא התעלל בה קשות. טריגר!!!!!
אני בת 28 היום. עברתי גילוי עריות, התעללות מינית, אונס, כל דבר שאפשר לחשוב עליו עברתי.
את א' הכרתי כשהייתי בת 15.5, אחרי הפלה כתוצאה מגילוי עריות, מה שאומר שהייתי במצב נפשי איום ונורא. הוא היה בן 43 כשהכרנו, ואני התאהבתי בו מהרגע הראשון. זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל הוא האהבה הכי גדולה ומטורפת שהייתה לי. הוא פחות או יותר האהבה היחידה שהייתה לי. הייתי ילדה בת 15, מוטרפת אחרי שנים של סבל, בטוחה שאני הכי איומה ונוראה, שאפחד לא יאהב אותי לעולם, ומישהו, גבר בטוח בעצמו, סקסי בטירוף, רוצה אותי. הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שהוא יאהב אותי. גם כשהוא הרביץ לי, הייתי בטוחה, ידעתי, שמגיעות לי המכות, שכמו שהוא אומר הוא עושה את זה רק כי הוא אוהב אותי.
הייתי איתו שנה וחצי. שנה וחצי חטפתי מכות רצח, וכולם ידעו. המטפלת שהייתי בטיפול אצלה, היועצת של הבית ספר. כולם ניסו לגרום לי לעזוב אותו, אפילו איימו שילכו למשטרה, אבל בסוף הן החליטו לתת לי להחליט. אני לא בטוחה בכלל שזה היה הדבר הנכון לעשות...
בכל מקרה, כשהייתי בת 17 החלטתי שנמאס לי לחטוף מכות. ועזבתי אותו. הוא אמר לי שאסור לי לעזוב. שאני שלו, ורק הוא מחליט מתי מותר לי ללכת. שהוא יראה לי מה זה.
הוא חיכה לי ליד הבית ספר יומיים אחרי. ביקש שנדבר. ואני? אני אהבתי אותו.... אחרי הכל, הוא היחיד שאהב אותי. לקח אותי לחורשה לא רחוק משם. חיכו לו שם עוד חמישה אנשים. רק אחד מהם הכרתי. הוא אמר שהוא יראה לי מה זה לעזוב אותו, ושאם אני עוזבת אותו, הוא לא מגן עלי יותר. הוא עמד והסתכל בשעתיים הבאות. אני חשבתי שאני אמות. רציתי למות. לא חשבתי שהלב שלי יכול להישבר יותר.
זה לא הכאב הפיזי. זה לא מה שהם עשו. זו ההשפלה. זה להרגיש לא רק כמו גוש בשר, ומאחר ושנים עברתי התעללות מינית כילדה, זה לא מה שהציק לי. אבל הם כל כך ביזו אותי. הדיבורים שלהם עלי תוך כדי. הם כיבו עלי סיגריות. אחד מהם אפילו הש### עלי. והוא, האיש שכל כך אהבתי, עמד והסתכל. ואחר כך אמר שאני מגעילה אותו, ונתן לי ללכת.
זה קרה אחר כך עוד פעמיים איתו ועם החברים שלו.
ואחר כך ניסיתי להתאבד.
המטפלת החדשה שלי לא האמינה לי, היא חשבה שאני מפנטזת הכל, כי ההורים אמרו שהכל בסדר (טוב, אמא טוענת עד היום שכלום גם לא קרה עם אבא.......). היא חשבה שאני מפנטזת, ושאני מסוכנת לעצמי, וסגרה אותי במשהו שנקרא "אשפוז בית". חודש אסור היה לי לצאת מהבית, ואם כבר יצאתי אז רק בליווי של מישהו. אפילו לבי"ס מישהו היה צריך ללוות אותי, והמורים היו צריכים לחתום בסוף שיעור שהייתי בשיעור. הייתי מושפלת לגמרי. הרגשתי מתה. היו לי דימומים קשים במשך חודש (בדיעבד התברר שעברתי הפלה טבעית).
כל כך רציתי שמישהו יאמין לי, שלמרות שהמטפלת לא האמינה, ניסיתי לספר לה מה היה שם בדיוק. דיברתי ממש ברמת הפרטים הפלסטיים, והיא אמרה שהיא לא מאמינה, כי.... אמרתי שדיממתי, אבל הרי לא הייתי בתולה, אז איך יכולתי לדמם????
אני לא מאמינה שיש נשים כל כך מטומטמות.
ואז השתתקתי.
הייתי בכיתה י"ב, באמצע התמוטטות עצבים, אחרי שנים איומות ונוראות, והייתי צריכה להלחם מול כל העולם. והייתי כל כך לבד.
אני חושבת שבאיזשהו מקום זה הציל אותי, כי רק כדי להוכיח גמרתי בהצלחה בגרויות והכל.... אבל לקח לי 10 שנים לספר שוב על מה שהוא עשה לי, וגם היום אני לא ממש מספרת מה היה שם. מאז היו עוד כמה תקיפות, ושכבתי מרצון עם לא מעט גברים (עדיף לתת בכל מקרה, מאשר שיקחו בכח), אבל אני לא מעזה לנסות שוב לאהוב מישהו. לא באמת. אותו אחד שהציל אותו, שהראה לי שאני יכולה לאהוב, הרג את הצד הזה. וזה מה שהכי עצוב לי.
סיפור מזעזע, גם בגלל המעשים - כמובן - וגם בגלל שהכל התרחש כחלק ממערכת יחסים. מערכת יחסים אלימה.
עדי בר לא שתקה, והקימה את "התשמע קולי" - קובץ עדויות של נפגעי ונפגעות גילוי עריות.
בין היתר כתבה בפתיחת הקובץ את המילים הבאות:
קובץ זה נולד מהמקום ההוא, שלא מוכן עוד להיות בודד במערכה... בחישוב פשוט מדובר בלא מעט אנשים שאנו פוגשים כל יום. אנשים, לא "שורדים", לא "קורבנות". אנשים, לא דמויות פלקט. היה לי חשוב לתת מקום לאנשים לספר את סיפורם, ובה בעת - לאפשר להם להעביר מסר. כמו כן , היה לי חשוב גם להבהיר שהפגיעה אינה חזות הכל. שכולנו בני אדם, והפגיעה היא חלק ממי שאני, היא לא כל מי שאני.
לכאן שולחים הסיפורים, בתוספת ניק:
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
