mybody

זהירות - טריגר!!!

נגה (שם בדוי) נאנסה על ידי ידיד שלה וחבריו.

קוראים לי נגה (שם בדוי) ואני בת 15. הסיפור שלי קרה לפני שנה וחצי, בחופש הגדול, הייתי אז בת... 14 כבר, כן... יומיים אחרי היום הולדת שלי.

באותו היום רבתי עם החבר שלי והרגשתי נורא. כל מה שרציתי היה לא לחשוב על זה, אז הידיד הכי טוב שלי הזמין אותי אליו הביתה - הוא אמר שהוא ועוד כמה אנשים יהיו אצלו. שאין סיכוי שאני יוצאת מבואסת מהבית שלו (איזה אירוני זה נשמע לי עכשיו), ואני כמו מטומטמת הסכמתי לבוא.

הגעתי אליו הביתה ולא היו שם הרבה אנשים, רק הוא ועוד ארבעה חברים שלו, שלא בדיוק הכרתי. בהתחלה ראינו סרט ואז, קצת לפני הסוף, הידיד שלי ביקש ממני לבוא איתו לחדר שלו כי הוא רוצה לדבר איתי. הלכנו אליו והתיישבנו על המיטה. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי והתחיל לנשק אותי. דחפתי אותו ואמרתי לו שזה לא בסדר, שיש לי חבר. הדבר הבא שאני זוכרת זה אותו מעלי מנסה להוריד לי את החולצה ואת החברים שלו מתחילים להיכנס לחדר. אני לא זוכרת הכול בפרטי פרטים, לפעמים יש לי פלשבקים של מה שקרה שם, שמשלימים לאט לאט את התמונה. אני רק זוכרת שכאב לי, כאב לי הרבה. אני זוכרת גם שהתחננתי בהתחלה שלא יעשה את זה ואחרי שראיתי שכבר לא נשארה בו אנושיות ניסיתי לפנות אל החברים שלו שעמדו בצד והסתכלו. אני לא יודעת מה היה יותר נורא. אולי הבושה, אולי הכאב, אולי החוסר אונים. כשהוא גמר, הוא קם מעלי ולמרות זאת לא הרגשתי הקלה, רציתי לקום משם ולברוח, להיעלם, להיבלע בתוך האדמה אבל להם היו תכניות אחרות בשבילי. בדיוק כשחשבתי שהנורא מכל כבר היה ראיתי אותם מתחילים להתפשט.

אני זוכרת את הפחד שהרגשתי באותו הרגע, את הבהלה. אני כבר לא זוכרת אם בכיתי בכלל, נראה לי שמאותו הרגע נשאר שם רק הגוף שלי. כי כל השאר כבר נעלם. אני זוכרת במטושטש מאוד את מה שקרה מאז. אני זוכרת כל אחד מהם את זה כן. אני גם זוכרת במעומעם שהם קיללו אותי והכאיבו לי וכשניסיתי להתנגד הם גם הרביצו. אולי הם חשבו שאני בובה שלא מרגישה שם דבר, שאפשר להתעלל בה כמה שרוצים, אני רק יודעת שלזה הם הפכו אותי. אני זוכרת שבשלב מסוים כבר לא יכולתי יותר, כבר לא היה לי יותר כוח להתנגד, אפילו לא לבכות. הייתה לי סחרחורת למרות ששכבתי והרגשתי שאני עומדת להתעלף. אני חושבת שבאמת התעלפתי כי בשלב מסוים הם הפסיקו. העיניים שלי כבר לא היו פקוחות ככה שאני לא יודעת מה הלך שם אני רק זוכרת הרבה קולת מסביבי. שמעתי מישהו אומר שכדאי שהם ילכו ושכדאי שידיד שלי יוציא אותי איכשהו מהבית כי אם מישהו יגלה הלך עליהם.

אני לא יודעת כמה זמן נשארתי על המיטה ההיא. אני לא יודעת כמה זמן לקח עד שפקחתי שוב את העיניים כדי לגלות גוף רועד ועירום שאני לא מכירה. לקח לי קצת זמן להבין מה קרה ושהגוף החבול והמדמם הוא שלי. אני זוכרת ניסיון נואש למצוא את הבגדים שלי שאחרי שמצאתי לא הצלחתי ללבוש. הכול כל כך כאב. היה כבר בוקר ואין לי מושג איפה היה הידיד שלי או איפה היו ההורים שלו או האח הגדול שלו. לא חשבתי על זה באותו הרגע. רק רצתי ורצתי עם הכוחות האחרונים שנשארו לי. כשהגעתי הביתה נכנסתי למקלחת. אני לא יודעת ממה יותר פחדתי אז. אם זה היה שההורים שלי יגלו ויכעסו ויתאכזבו, אם זה היה שהחבר שלי יגלה וישנא אותי, או מהבושה הזאת שרודפת אותי עד עכשיו. הרגשתי בושה עצומה ושנאה עצמית כמו שבחיים לא הרגשתי. הרגשתי אשמה ושכנעתי את עצמי שהכול קרה בגללי. באותו היום התקלחתי לפחות 7 פעמים בכל פעם עם הרבה סבון. ניסיתי לקרצף אותו לתוך העור שלי כדי שינקה אותי גם מבפנים. אבל זה לא עזר. נשארתי מלוכלכת.

אחרי חודשיים בערך סיפרתי לחבר שלי, זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על זה, שהעזתי להיזכר בזה מתוך רצון. והוא הבין, הוא חיבק אותי והיה שם בשבילי ועזר לי לעבור את השנה וחצי הבאות ועד עכשיו הוא עדין עוזר. בזכותו הבנתי שזו לא הייתה אשמתי ושאני עוד יכולה לשקם את החיים שלי.

האמת היא שפגשתי את "הידיד" שלי בחופש הגדול האחרון. לגמרי במקרה. רציתי ללכת, אבל איכשהו מצאתי את עצמי מדברת איתו על מה שקרה בקיץ שלפני. חשבתי שהוא יתנצל או יתחרט או משהו אבל הוא אמר שהזמנתי את זה, שרציתי את זה בדיוק כמוהם, שאם לא הייתי רוצה לא הייתי צריכה לבוא כי הרי זה ברור שאם אני באה לבד למקום שיש בו חמישה בנים משהו כזה יקרה. אולי הוא צדק, אולי הייתי תמימה מדי, אולי באמת הזמנתי את זה בלי לדעת, אבל מה שבטוח זה שאני כבר לא תמימה.

ועכשיו? אני עוד מרגישה את הידיים שלהם על הגוף שלי כל יום, כל שעה, כל דקה. הם לקחו ממני את הדבר היחיד שיכלתי לקרוא לו שלי. הם לקחו ממני את עצמי.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

החבר של ענבל (שם בדוי) איים עליה והפעיל כלפיה כוח כדי שתתן לו. רק כשעזבה לבית ספר אחר והחליפה את כל אמצעי ההתקשרות איתה - הצליחה להפטר ממנו.

כשהגעתי בטעות לבלוג הזה החלטתי לכתוב, למרות שהדחקתי את זה במשך שנה וחצי.

כשהייתי בת 14 חבר שלי הטריד אותי מינית. לא הייתי תמימה, ידעתי מה הוא עושה וגם ניסיתי להתנגד, אבל כלום לא עזר. בהתחלה הוא היה בסדר גמור, הוא לא זירז אותי ולא כלום. אחרי חודש הוא כנראה החליט שהוא חיכה מספיק. קבענו ששי אחד לצאת לקניון, אבל כשהוא בא לקחת אותי הוא ביקש שנעבור בבית שלו לדקה כי הוא שכח משהו. אז נכנסנו לבית שלו. ההורים שלו לא היו בבית. כהרגלי, נכנסתי לחדר שלו והתיישבתי על המיטה כשהוא מחפש משהו בסלון. בטחתי בו לגמרי כי הוא אף פעם לא נתן לי סיבה לחשוד בו או לפחד ממנו. הוא חזר לחדר דיברנו קצת והוא התחיל נשק אותי וללטף אותי במקומות אינטימיים. הזזתי את ידיו, הוא החזיר אותן ובאיזשהו שלב הוא נשכב עליי ואני לא יכולתי לעשות כלום. לא, הוא לא הלך עד הסוף, למרות שהיה קרוב לזה.

כשהוא גמר הוא קם ממני ואז נפתח הפקק שעמד לי בגרון. צעקתי עליו שהוא מפגר וכל מה שהוא עשה היה להסתכל עליי ולהגיד שאני לא התנגדתי. שנאתי אותו, קמתי והלכתי. אחר כך, בבצפר, הוא ביקש ממני סליחה. לא סלחתי. הוא לא עזב אותי וביקש סליחה שוב ושוב אמר לי עד כמה שהוא דפוק ושהוא מצטער ושזה בחיים לא יקרה שוב עד שנשברתי וסלחתי לו. היה לו מבט כל כך אוהב בעיניים שפשוט לא יכולתי לעמוד בזה.

שבועיים  אחר כך הוא שאל אם אני רוצה להפגש. היססתי אבל הסכמתי. שוב אליו ושוב ההורים שלו לא בבית. אני לא יודעת מה עשיתי עם המוח שלי אז. קרה אותו סיפור רק שהפעם אני צעקתי עליו תוך כדי שיעזוב אותי, לא יכולתי לסתום יותר, קיללתי הרבצתי אבל הוא לא הרפה. הוא היה חזק וכבד ממני והרגשתי שאין לי ברירה אלא לחכות שהוא יסיים את מה שהתחיל. הוא קיבל הכל בתור משחק. הוא חשב שאני צוחקת, הוא אפילו העז להגיד לי פעם שהוא יודע שאני רוצה את זה. הוא חטף סטירה ואני חטפתי עוד הטרדה. כל הזמן הזה לא סיפרתי, שתקתי, והוא איים שיספר לכולם שאני נותנת. ואז הוא היה מבקש סליחה, עם עיניים דומעות, והתחננויות, והבטחות, הוא היה קונה פרחים ומבקש שאסלח, שאתן לו הזדמנות אחרונה ואני הייתי סולחת. ואחרי שלוש הטרדות (על אחת לא כתבתי) - החלטתי שאני כבר לא אסלח לו שוב.

הוא עקב אחריי במשך יומיים, לא נתן לי מנוחה, לא הרפה וכשראה שאני לא נשברת הוא מצא טריק חדש לגרום לי לסלוח לו. כבר לא היה איכפת לי מכלום, וגם האיומים שלו שהוא יספר לכולם עליי לא עבדו עליי (והוא לא סיפר) אז הוא אמר שהוא יתאבד. כמובן שלא האמנתי לו. ואמרתי לו שאני חושבת שהוא משקר ולא הסתכלתי לו בעיניים, כי פשוט לא יכולתי, ואמרתי לו שירפה ממני אבל הוא לא עזב אותי. הוא כתב לי מכתבים, אסמסים, מיילים עם שאלות איך כדאי לו להתאבד, ואני לא הגבתי.

יום אחד הוא הביא סכין לבצפר. הוא גרר אותי אחרי השיעורים בתירוץ שזאת הפעם האחרונה שאני אשמע ממנו ואני חשבתי שהוא סוף סוף עוזב אותי לנפשי. הוא הוציא את הסכין והראה לי אותה, אמר שככה הוא יתאבד אם אני לא אחזור להיות חברה שלו. סירבתי. הוא הרים את הסכין לעבר ידו ועשה תנועה כאילו הוא הולך לחתוך וורידים. נבהלתי אבל ראיתי שהוא לא חתך באמת. הוא אמר שבפעם השנייה זה לא יהיה בצחוק. הסתכלתי בעיניים שלו וראיתי מבט קר וחשבתי שאולי הוא מסוגל לזה. הוא הרים את היד עם הסכין וקירב אותה לידו השניה. לא יכולתי להרגיש שאני הרגתי אותו. עצרתי אותו והסכמתי לחזור אליו.

במשך חודשים הוא היה מביא אותי אליו ומשכיב אותי על המיטה שלו. במשך חודשים הוא עשה לי מה שהוא רצה, והעמיד פנים שאיכפת לו ממני, עם הזמן התרגלתי לבכות בלי קול מתחתיו, ועם הזמן התרגלתי לשתוק. לא סיפרתי, פחדתי, הוא אמר שהוא יתאבד, הוא אמר שאיכפת לו ממני, ושיכולים לאסור אותו על זה ואז הוא לא יראה אותי ויתאבד. והוא כל הזמן איים שהוא יתאבד. אבל באיזושהי דרך חולנית עדיין היה איכפת לי ממנו. אחרי כמה זמן חברתי הטובה ביותר שמה לב שאני נעלמת כמעט כל יום בשעה קבועה מהבית. הוא שמה לב שהמצב רוח שלי ירד ושאני דכאונית. היא שאלה אותי, דאגה לי, ובסוף היא ממש חקרה אותי. לא סיפרתי לה. ידעתי שהיא לא תוכל שלא לספר ולעזור לי, אז המצאתי שיש לי בעיות בבית. לאחר מכן כל פעם שהייתי לידה השתדלתי להיות שמחה כדי שלא תחשוד.

אחרי שנה וקצת זה נגמר. התחילה שנת לימודים חדשה ואני עברתי לבית ספר אחר, אחרי הרבה שכנועים של ההורים. החלפתי פלאפון, החלפתי מייל, אייסיקיו ומסנג'ר, ועכשיו טוב לי בבצפר החדש ואפילו מצאתי דרך להדחיק את הזכרונות. אבל עכשיו אין לי חבר כי אני לא מסוגלת לבטוח באף אחד ואני לא יודעת אם אי-פעם אהיה מסוגלת.

על הקפאון.

השר לשעבר רמון הורשע במעשה מגונה.

מדינת ישראל נגד חיים רמון - פסק הדין.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

ההיא מימין מתמודדת באופן קבוע עם שני אחיה שמנסים להציץ לה ולחברותיה.

אני זוכרת שכשהיינו קטנים, אחי התאום בן (שם בדוי) ואני היינו רואים בסודיות סרטי פורנו שאלוהים יודע מאיפה הוא היה מוצא אותם בבית... תמיד היו לנו סודות כאלו... אבל זה היה טבעי. סך הכל אנחנו בית מאוד פתוח וזה לא הזיק לאף אחד. אבל אולי בעקבות זה באו עוד דברים...

כשהיינו בני 13 לערך נסענו לברצלונה והכל הלך טוב עם הנסיעה. יום אחד אחר הצהריים, כשכבר השתקענו בחדר המלון שלנו (שנינו ישנו באותו חדר שינה), הוא פתאום הביא לי מכתב מוזר כזה... חצי קרוע (בטח סתם מצא אותו וכתב עליו) ואמר לי לפתוח את זה רק כשהוא לא יהיה בחדר... (בטח מהבושה) ואז להגיד לו אם אני מסכימה או לא. בכתב הקטן שלו קראתי משהו בסגנון של נהיה ערומים ונשחק משהו... או שניגע או משהו כזה... הייתי מזועזעת... קרעתי מיד את המכתב לחתיכות הכי קטנות שיכולתי כדי להעלים ראיות, וזרקתי את זה לפח מהר מנסה לשכוח כבר... לא עניתי לו כלום והתחמקתי ממנו, או שסימנתי לו "לא" עם הראש... אבל גם הוא לא דיבר על זה יותר מאז. אבל מאז חששתי ממנו, שיקח את זה ממני בכוח. כל מגע שהיה בינינו או כשהיינו לבד. והיו כמה סימנים... שאני לא רוצה לכתוב עליהם פה.

בחופש נסענו לגרמניה. אנחנו בני 14 וחצי כמעט עכשיו... אז בני 14, ישנו שלושתנו (אני ושני אחיי) באותו חדר במלון וההורים בחדר צמוד לידנו. יום אחד, כשישבתי במרפסת, אמא באה אליי בשקט ואמרה לי שאתמול היא ראתה את בן מציץ דרך החור של המקלחת בזמן שהתקלחתי, ואמרה לו "נו נו נו" אז שאני אזהר ואכסה את החור של המנעול... הרגשתי כל כך רע עם עצמי. ומגעיל.... בימים שאחר כך אף מגבת לא סיפקה לי מספיק הגנה. מה הוא חשב לעצמו?! דירת שני חדרים, שלא יראו אותו?!

עד שנסענו לגרמניה לא היו דברים מיוחדים, אבל אז הוא התחיל להציץ לי במקלחת ובזמן שאני מתלבשת... לא ידעתי איפה עוד להתחבא.. ואם הבית שלך הוא לא מקום בטוח, אז איפה כן??? והרי גם אחי הגדול עושה את זה.. :S  ואח שלי הגדול תמיד מציץ דרך החור של המנעול לכל מיני נשים שמגיעות אלינו לבית. לפעמים הוא עשה את זה לחברות שלי. ואני נגעלת, אומרת לו להפסיק, אבל אני כל כך נבוכה... וכשחברה שלי שאלה אותי יום אחד על מה צעקתי לו שיפסיק, אמרתי לה שהוא סתם הציק לי... לא הייתי מסוגלת לומר לה על זה... היא לא הייתה באה אליי יותר או שלא הייתה יכולה להרגיש בטוחה... ומי היה מאשים אותה? כיום אני אשתמש בכל טיפת כוח שיש לי ואעיף אותו... אבל הוא כל כך חזק... ואני מפחדת ממנו... לפחות כלפי פנים. אבל זה כבר סיפור אחר.

גם אני הדחקתי. פתאום נזכרתי... וזה כואב. אני מרגישה מגעילה... זה חולני. פשוט חולני.... איך ילדים יוכלו ככה להתגונן..? על עצמם? מהמשפחה? איך? מה פה הגבול? הגבול הוא כשאתה מרגיש שמשהו לא נכון. ואפילו אם זו סתם הערה מציקה, ממישהו זר, מכר או אפילו קרוב משפחה, תפיחה על הטוסיק או מבטים לא ראויים... אפילו אמרתי לסבא להפסיק לעשות את זה. וכשהוא הפסיק זו הייתה כזאת הקלה... שווה לעבוד בשביל זה. זה שזה לא אמור לקרות - לא אומר שזה לא קורה! בנות/בנים, תתעוררו!

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

האקס של אנג'י היה כופה עליה יחסי מין בכוח והיא הרגישה שהיא חייבת לו את זה. רק עכשיו, שנתיים אחרי, היא מבינה מה בעצם קרה שם.

האקס שלי, ניקרא לו ג'ון, היה חבר שלי במשך חודשיים תמימים. הוא אמר לי מה שכל בחורה רוצה לשמוע, קנה לי מתנו יקרות, הכין לי ארוחות רומנטיות, היה מספר לכולם איזו מדהימה החברה שלו... הוא כל כך התלהב ממני, ולכן היה נוגע במקומות הצנועים שלי כל הזמן ליד החברים שלו, שיראו איזה כיף לו - שאיתה הוא שוכב...

כשהיינו ביחד לא הבנתי שמשהו לא בסדר בזה שהוא כל הזמן דורש ממני סקס וכועס כשאני לא נותנת לו. הרגשתי שאני חייבת לתת לו, כי נפגשנו רק בסופי שבוע, וגם אם לא היה לי חשק הייתי נותנת לו - אחרת הוא היה מתעצבן ועושה בכוח. הייתי רק בת 16 (היום אני בת 18) והייתי באמת קטנטונת, עם מוח ומחשבה של ילדה לא מנוסה. לא הבנתי שמה שהוא עושה זה לא בסדר ולא מקובל. לא אמרתי על זה לאף אחד. לא סיפרתי להורי שהוא גרם לי לא פעם ולא פעמיים לדימומים... אני, שתמיד מספרת להורי הכל, לא סיפרתי להם שהוא מכאיב לי וכועס כשאני לא נותנת לו, כי זה נראה היה לי לגיטימי. אנחנו הרי זוג, הוא כל הזמן טוען שהוא אוהב אותי וקונה לי דברים יקרים (שבכלל לא רציתי ולא אהבתי), הוא מתפאר בי - אז שלא אתן לו??? זה לא עלה על דעתי. הרגשתי חייבת...

עכשיו יש לי חבר חדש כבר שנה וחודשיים שמבין את המילים "היום לא בא לי" ומבין מה זה אומר "אני לא יכולה יותר". האקס לא הבין. ביקשתי שיפסיק - הוא לא הפסיק. אמרתי שלא בא לי - הוא כעס ועשה בכוח... רק עכשיו, בהיותי בת 18, הבנתי מה קרה שם. הבנתי שזה היה אונס. אונס שקרה פעם אחר פעם אחר פעם. מקרים שהשאירו לי צלקות. רק עכשיו הבנתי למה קשה לי שמישהו נוגע בי כך סתם. למה אני מרגישה אשמה כשאני לא נותנת סקס. למה אני לא אוהבת שמסתכלים עליי... זה קשה לי, אבל אני מטפלת בזה...

סיפרתי להוריי ולחבר שלי על כל מה שהוא עשה לי. ההורים שלי כמובן תמכו בי ושאלו אם אני רוצה לפנות למשטרה. אמרתי שלא, שעבר המון זמן ואין לי כוח להכנס לתוך זה. החבר שאל אם אני רוצה שהוא יעשה משהו - יפנה למישהו. גם לו אמרתי שלא... אינני רוצה להכנס לזה מהסיבה הפשוטה שעברה לה כמעט שנה וחצי, ואני יודעת שהוא יכחיש הכל...

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

קרן (שם בדוי) חוותה תוקפנות מינית מצד אחד מ"החבר'ה" כשהיתה שיכורה.

ברצוני לכתוב סיפור שאני עברתי בחיים שלי, אין לי מושג אם זה משתווה לסיפורים אחרים כאן אבל זה לא חשוב.. אני רוצה להוציא את זה כבר, זה לא ממש מספיק לי שרק חברותי הטובות יודעות מזה...ארצה גם שאנשים אחרים יזהרו קצת.

כיום אני בת 14 וחצי, אך בגיל 13 עברתי לא מעט הטרדות מיניות ואף תקיפות. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, כל המבטים האלה ברחוב... כל המבטים שמפשיטים אותי, שגורמים לי להרגיש צמרמורות... לחשוב שמשהו לא בסדר אצלי, כשלמעשה המחשבה שלהם עליי "בסדר גמור". מאוד לא נעים ללכת ברחוב עם הצקות מסביב של "איזה שדיים!", "איזה תחת!", "ילדה רוצה למצוץ לי?" ולא רק ילדים אלא גם אנשים מבוגרים, שזה יותר הציק... רק אחרי הרבה צעדים הרחק מהם הייתי מקללת אותם ואפילו בוכה קצת.

אני ילדה די שקטה, לא אחת שעושה רעש, צועקת, רצה הרבה, משתוללת וכאלה. אנשים מכנים אותי "פריקית", "מוזרה" עם "בעיות נפשיות", זה סטיגמות של אנשים שמהם למדתי להתעלם די מזמן... עד שהתחילו להמציא עליי שמועות שאני שרמוטה, שאני שוכבת עם אנשים... שאני ככה וככה... זה כבר התחיל ממש להציק לי כי אנשים הסתכלו עליי אחרת ואפילו חברות שלי התעלמו ממני... אז הכרתי דרך ידיד טוב שלי חברים חדשים, ה"חבר'ה" שתמיד רציתי כולם יושבים ביחד... יש אפילו גיטרה, וזה כל כך נחמד. אבל החבר'ה האלה השתמשו בסמים... ואני? יחד איתם. הו... איזה נוסטלגיות עוברות בראשי עכשיו...

אני זוכרת את היום שהשתכרנו, הדבר היחיד שאני זוכרת שמישהו ניסה להוריד ממני את הבגדים ולא ממש רציתי אז הוא התחיל בכוח ואז לא הצלחתי להתנגד כי כשאני שיכורה אני מרגישה חולשות בגופי. ונרדמתי... קמתי אומנם עם בגדים, אבל אין לי מושג מה קרה באותו לילה... הבנאדם הזה רדף אותי, המשיך להציק לי למשך שנה שלמה... שנה שלמה של גיל 13-13 וחצי... שזה גיל של תמימות בעיקרון, איזה תמימות הייתה בי אז? איזה?

עד היום, לא רק שזה זכור לי בזכרוני גם יש לי צלקת בירכיים. אני זוכרת שהוא רצה להוריד לי את הבוקסר שלי ולא הסכמתי וירקתי עליו... אז הוא זרק עליי כיסא. היה אז קיץ, אמא תמיד שאלה אותי: "מה זה הסימן הכחול שיש לך שם?" ותמיד הייתי אומרת "נפלתי, בשכונה... לא ראיתי לאן אני הולכת" וחירטוטים אחרים... זה היה סימן כחול סגול ממש רציני, אבל היום נשאר מזה צלקת חומה כזאת מוזרה... לא התביישתי עם זה בבריכה כשהלכתי עם בגד ים, שמה כבר לא איכפת לי מה אנשים חושבים עליי... אחרי כל מה שחשתי בבצפר.

והבנאדם הזה שרדף אחריי שנה שלמה ולא הפסיק? עבר לחו"ל. ולמזלי, אני לא רואה אותו יותר... אבל מפחדת שהוא יחזור... מפחדת שהוא ירביץ לי... למרות שמהחברים שלו התרחקתי אחרי שנגמלתי מהסמים... מהגראס והקוק ב-350 שקל. אלו פרטים שישארו בזכרוני לעד. מצאתי לי חברים חדשים כיום. אני מסתובבת רק איתם, הם האנשים האמיתיים הטובים והיחידים שאני סומכת עליהם בעולם הזה... אני מבקשת ממכם, מתחננת אפילו... תשתדלו כמה שפחות לשים לב למה שאומרים עליכם כי תראו מה יצא לי מכל זה, רק שיט.

אנשים ששואלים מדוע לא התלוננתי - זה כי אני חושבת שזה לא כזה רציני שיש על מה להתלונן וכי אני ממש פוחדת... פוחדת מהתלונה וממנו.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

זאת שלא ידעה לאן לפנות הותקפה ברחוב על ידי אדם שעקב אחריה. לפני כן הוא חשף את עצמו בפניה ובפני חברתה במגרש שמתחת לביתה.  

קצת קשה להתחיל לספר את מה שקרה אבל זה הולך בערך ככה:

אני לא זוכרת אם זה היה בכיתה א' או בגן חובה, אני רק זוכרת שיצאתי עם כמה שכנים למטה למגרש שנמצא ממש מתחת לחלון הבית שלי. היינו אני, חברה שלי וידיד. כשהגענו למגרש ישב שם אדם מבוגר, בסביבות ה-35. אני זוכרת את פניו - עיניו היו שקועות והוא היה חסון וגדול. אני מניחה שדי הסתכלנו עליו בהערצה, אני לא מבינה מדוע אבל רצינו להשאר שם. זה היה בימים האלה שמחשיך מוקדם, וככה ישבנו איתו והוא החל לדבר איתנו - הוא היה נורא חברותי. כל 10 דקות אמא שלי הציצה מהחלון וצעקה לי לעלות בחזרה הביתה. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לעלות הביתה וכל זה לא היה קורה, אבל אני לא עליתי הביתה. ביקשתי ממנה עוד קצת זמן והיא חזרה לבית. אחרי כמה דקות ידיד שלי הלך והשאיר אותי ואת חברתי לבד.

פתאום האיש נעמד ושאל אותי ואת חברתי אם נרצה לראות משהו מעניין. אמרו שכן. אוווי, איזה נאיביות, אבל בסך הכל הייתי ילדה בת 6! פתאום הוא הוריד את מכנסיו והראה לנו את איבר מינו. דבר ראשון שעשינו היה להסתובב ולהתחיל להקרע מצחוק. הוא הציע לנו לגעת בו אבל אנחנו לא רצינו, אז הוא הכניס אותו בחזרה למכנס. אחרי זה חברה שלי הייתה צריכה ללכת והיא הלכה בדרך המנוגדת לדרך שלי. כשהתחלתי להתקדם לכיוון הבית שלי ראיתי שהוא הולך אחרי. פתאום הרגשתי זרועות עוטפות אותי ומרימות אותי לאוויר. הרגשתי את איבר מינו בחוץ, נוגע לי בבטן. הוא התחיל לנשק אותי. התחלתי לבעוט בו ולצרוח לא הפסקתי, צבטתי אותו, הכאבתי לו כמה שיכולתי, אני עדיין לא מאמינה שכל זה התרחש מתחת לבית שלי. כנראה שהכאבתי לו מספיק כי הוא עזב אותי ונפלתי על הקרקע. זה כאב אבל ישר קמתי ורצתי לבית.

כשנכנסתי לבית ישר רציתי לאמא שלי. היא הייתה במיטה שלה. אמרתי לה שהוא נגע בי והיא אמרה לי שזה מה שקורה לבנות שנשארות מאוחר בחוץ. להגיד את האמת - היא פשוט לא האמינה לי. התחלתי לחלום עליו, כל הזמן ראיתי את הפרצוף שלו רודף אחרי, עד עכשיו הוא רודף אחרי, רק שעכשיו, כשאני בת 15, אמא שלי מאמינה לי. סיפרתי לה הכל מחדש, היא חיבקה אותי ואמרה לי שהכל יהיה בסדר.

מה שמפחיד זה שראיתי אותו עוד כמה פעמים, זאת אומרת במציאות, ברחוב. אני כל כך מפחדת ממנו, כל פעם שראיתי אותו הוא היה ליד הרחוב שלי. אני מפחדת שהוא עוקב אחרי אבל זהו, עברו כבר 3 שנים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. אני מניחה שתפסו אותו או שהוא פשוט מצא מישהי אחרת.

כולם מכירים אותי כילדה אמיצה שלא מפחדת מכלום אבל אף אחד לא מתאר לעצמו שאני מפחדת להכנס לכניסה של הבית שלי, שאני מפחדת מהחושך ברמה חולנית, שאני לא יכולה להסתובב במקומות שבהם יש פינות כי אני מפחדת שהוא יצוץ לי מאיזשהי פינה. אני עדיין מרגישה כאילו יש עלי עול כבד, אני עדיין לא השתחררתי מזה. אולי ציפיתי שלכתוב לכאן ישחרר אותי במידה מסוימת. אתם לא מבינים איזה פחד עובר לי בגוף כאשר אני רואה גבר ברחוב, אני לא יכולה להרדם בלילות. לפעמים, כשהפרצוף שלו עולה לי למחשבה, אני רק אומרת לעצמי שזה בסדר, שזה עבר כבר ושזה לא אמיתי. אני תמיד מתארת לעצמי אותו מטפס לחלון שלי ונכנס לחדר שלי ואני צועקת המון וההורים שלי שישנים בחדר הסמוך פשוט לא שומעים אותי.

אני באמת לא יודעת לאן לפנות יותר, אני מרגישה כל כך חסרת אונים... נורא חשוב לי שהמכתב שלי יתפרסם, שמישהו שמה יקשיב לי ואולי ילמד מהטעויות שלי.

פורסם בנענע.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

אח של ב' נוגע בה. הוריה, שיודעים על כך, לא מתערבים לטובתה. 

הסיפור שלי הוא כלום לעומת המקרים שנכתבו פה.

הפרש הגילאים ביני לבין אח שלי הוא בערך 4 שנים... כל פעם שאח שלי רוצה משהו - אין מצב שהוא לא מקבל. ואם זה משהו ממני והוא לא קיבל אותו בדיוק במקום אז... "אמא..."!

לפני כמה חודשים אח שלי מצא מנהג חדש: לגעת במקומות אינטימיים רק כדי לעצבן ולחטוף מכות, ואחר כך עוד לבכות לאמא... בהתחלה חשבתי שהוא לא מבין מה הוא עושה ואבא שלי הסביר לו שזה ממש כמו עבירה פלילית. אבל הוא לא התייחס ממש, הוא מחפש איך לגעת לי באיברים האישיים סתם כדי לעצבן! זה דוחה אותי ואני פשוט שונאת אותו (את אח שלי).

יום אחד הוא עשה את זה אבל ממש בכעס, ואחר כך עוד הלך לאמא לבכות אצלה. ההורים שלי מאמינים לכל מילה שלו והמילה שלי היא כלום לידו. אני כל כך פוחדת ממנו, ובגלל מה?! שהוא ילשין לאמא!!! היחידה שאני יכולה לסמוך עליה היא סבתא שלי ורוב הזמן היא תומכת בי... כמו שצריך! היא רואה הכל וגם מספרת לאמא שלי...! רק בזכותה אח שלי קצת ירד מהקטע...

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]