mybody

הסיפור הזה הופיע כתגובה כאן... 'זאת הולכת להיות תגובה ארוכה' וחברותיה הוטרדו על ידי אחד מעובדי האכסניה שבה לנו במסגרת הטיול השנתי של כיתה ז'.

כשקראתי את הבלוג הזה בהתחלה, לא חשבתי שמה שקרה לי נחשב להטרדה, או לפחות הצקה, אבל אחרי שקראתי סיפורים - הבנתי שבעצם הדחקתי את מה שהיה, ורק עכשיו פתאום נזכרתי בזה.

זה היה בטיול השנתי של כיתה ז’ (עכשיו אני בכיתה י’). הייתי בחדר עם עוד 4 ילדות כמו שהיה צריך, היינו ילדות קטנות בנות בערך שלוש עשרה, אבל מן הסתם לא תמימות. בלילה, אחרי שעת כיבוי האורות (11), החלטנו אני וחברותיי להצמיד את כל המיטות יחד במקום לחוד ואז גילינו שאין מספיק כריות. אז בגלל שהיינו "מחורפנות" החלטנו שאני ועוד חברה אחת, נקרא לה כ’, הולכות להביא כריות מהמסדרונות. שתינו יצאנו, כ’ הלכה להביא כריות מהמסדרון של אגף הבנות (שם היינו) ואני הלכתי ללכת לאגף של המורים (רק למסדרון, לא לחדרים) ולקחת משם כי באגף של הבנים פחדתי (היו כמה בנים ערים שיצאו החוצה, ולא רציתי סתם לבוא לשם לבד). המורים היו בחדרים, ואני לקחתי כריות ופניתי לחזור לחדר שלי ושל חברותי באגף הבנות.

בשביל לעבור לאגף של הבנות הייתי צריכה לעבור דרך מסדרון רחב שמוביל לקומה רחבה יותר, משם באתי. באמצע המסדרון יש דלת גדולה שמובילה למטבח, שם היינו צריכים לאכול בבוקר. באתי לעבור חזרה עם הכריות ביד, ורציתי קודם למצוא את כ’. כשהגעתי ליד הדלת (אבל לא קרוב אל הדלת, המסדרון היה רחב ולא הייתה לי סיבה להצמד לדלת סתם) פתאום ראיתי איש מוזר עומד בכניסה של הדלת (שהובילה למטבח).

הוא הסתכל עליי ושאל אותי "מה את עושה כאן כשיש כיבוי אורות?", היה משהו מוזר בקול שלו ולמרות ששמתי לב שהוא בוחן את גופי לא יחסתי לזה חשיבות, אלא יותר פחדתי שהוא ילשין למורה שלי ויוציאו אותי מהטיול. אמרתי לו שאני מחפשת את חברה שלי, והוא אמר לי "אולי היא במטבח". אמרתי לו שאין סיכוי שהיא סתם במטבח ושלא ילשין עליי, והוא אמר לי אם תבואי איתי למטבח אני לא אלשין עליך ואפילו אעזור לך לחפש. אמרתי לו שאני לא רוצה והוא אמר לי שוב, כאילו ציווה, "אולי החברה שלך במטבח". התחלתי להלחץ, ורחצתי לאורך המסדרון בחזרה לחדר שלי.

בגלל שהדלת שלי הייתה הדלת הראשונה במסדרון, פחדתי שהוא יחשוב שסתם נכנסתי לדלת כלשהי ויחכה לי בחוץ או משהו. כשנכנסתי לחדר, שאלתי את שתי החברות שנשארו בחדר עוד מההתחלה איפה כ’? והן אמרו לי שהיא עוד בחוץ ולא חזרה. לא חשבתי לפני שיצאתי החוצה בחזרה בשביל לבדוק איפה היא. כשיצאתי, השארתי את הדלת פתוחה בשביל שיהיה טיפה אור במסדרון ולא הספקתי ללכת שלושה צעדים - ישר ראיתי אותו עומד כמה מטרים ממני. הוא התחיל להגיד משהו, ופתאום ראיתי את כ’ באה מרחוק. אמרתי לה "בואי" בקול תקיף, היא הבינה שיש משהו ובאה מהר. הוא לא עשה כלום, כי היה ממש אור במסדרון ושתי החברות בחדר ראו הכל. כשכולנו היינו בפנים הן שאלו אותי מה קרה, ושיקרתי להן שסתם פחדתי מהחושך אז השארתי את הדלת פתוחה.

בבוקר כשקמנו, הלכנו (עם כל השכבה) למטבח לאכול ארוחת בוקר. אני והחברות שלי (לא רק אלה שהיו איתי בחדר אלא עוד כמה) הבאנו "מנה חמה" כזאת, ובגלל שהאוכל בבוקר היה דוחה (מאוד) רצינו ללכת לחמם את המנה חמה ולאכול את זה. אחת הנשים שהגישו את האוכל אמרה לנו ללכת לסוף של המטבח, להכנס למסדרון ובסוף יש תרמוס גדול עם מים חמים. הלכנו לשם וראינו את התרמוס על שולחן יחד עם קופסאות קפה ותיונים, ובצד דלת ברזל שמובילה כנראה למטבח ממש (איפה שמבשלים הכל). התחלנו לשים את המים החמים במנה חמה, ובעוד אנחנו מחכות (צריך לחכות שבע-עשר דקות עד שהמנה חמה מוכנה לגמריי ורק אז לאכול), ראיתי את האיש מהלילה הקודם מתקרב אלינו.

הוא התחיל להצמד אלינו ולדבר איתנו, ואחת החברות שלי, נקרא לה ב’, שלא הייתה איתי בחדר ולא ראתה אותו - התחילה להגיד לו "עוף מפה" ולגרש אותו. הוא התרחק ממנה ועבר אליי... הוא נצמד אליי וניסה להתחיל לגעת בי. הרגשתי שאני קופאת. גירשתי אותו בעדינות, אבל הוא בקושי הספיק לגעת בי לפני שב’ שמה על הראש שלו את המנה חמה... הוא התחיל לצרוח שאנחנו דפוקות בשכל וכשהמורים באו לראות מה קרה הוא שיקר שהוא התכופף להרים סיכה שנפלה לו מתחת לשולחן ובטעות בעט ברגל של השולחן אז המנה חמה נשפכה.

זה היה מפחיד, אני לא יודעת מה הייתי עושה עם חברה שלי ב’ לא הייתה פועלת במקומי ואני עד עכשיו מענישה את עצמי על שלא שפכתי עליו את המנה חמה בעצמי, ואני מבטיחה לעצמי שפעם הבאה שדבר כזה חס וחלילה קורה - אני פועלת, ולומדת מהטעויות שלי.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

הבלוגרית יונית בן שאול המקורית חוותה אינספור מקרים של חציית גבולות במסגרת עבודה בזנות. לכאן היא העלתה סיפור על נסיון אונס שנכשל לאחר שהניסה את התוקף, שהתרחש במסגרת "זמנה הפנוי".  

עבדתי בזנות משהו כמו שלוש שנים עד שקרה המקרה הזה. בפעם הראשונה שהגעתי לבחור שסרסר בי למעשה, ידעתי שאני חייבת לשכב איתו ועשיתי את זה למרות שלא רציתי. גם בלקוח הראשון זה נראה ככה והמון סיפורים שאני קוראת כאן מזכירים לי את אותן תחושות שהיו לי אז: סוג של שיתוק, ניתוק, וציפיה שזה רק יעבור. רק ששם אני הכנסתי את עצמי, אקטיבית, לסיטואציה.

במשך העבודה היו אינספור מקרים כאלה ואחרים שאפילו שקרו בתוך הקטגוריה המצומצמת של "במסגרת עבודתי בזנות", מבחינת הסקאלה הפרטית שלי הם מדורגים בסדר עולה או יורד של השפלה, כפיה, אלימות, וכן, עד כמה שזה נשמע מוזר, סוגים של חציית גבולות. כי גם בתוך המסגרת הזאת, של להיות זאת שמותר לזיין אותה בלי לאנוס ובלי להטריד ובלי לכפות אלא רק הודות לתשלום מראש, גם במסגרת הזאת יש גבולות ויש הרבה מאוד אנשים שנהנים, זה מרגש אותם, לחצות אותם.

כך שבמובן מסויים, ההפרדה שנעשית בין מישהי תמימה שהלכה ברחוב והתנפלו עליה/הציקו לה ולא משנה איך היא התלבשה או נראתה, לבין מישהי שירדה לזנות ובמילא הייתה אובייקט מיני ובתור שכזו חצו איתה איזה קו, כשהיא נעשית מעיניים של מישהו מבחוץ - היא הפרדה צבועה שמשרתת את שמירת הטאבואים החברתיים ותו לא.

אחרי כך וכך זמן של עבודה, החלטתי לטוס ליפן ולהיות שם מארחת. היה לי הרושם שאצטרך לעשות פחות ואקבל יותר, ועדיין אוכל  להמשיך להתעסק באובססיביות בנושא המין, כמו שהייתי רגילה. חלק מעבודת האירוח (שאגב לא עלתה לי ממש יפה) הייתה להגיע עם שמלות בלתי צנועות אם כי לא זנותיות.

באחד הלילות עצרה לי ההסעה כרגיל (כי כבר לא היו רכבות תחתיות בשעה ההיא) מול הגן שדרכו הלכתי לילה לילה לאכסניה שבה גרתי. כמו בכל לילה חציתי את הכביש כדי להכנס קודם ל AM/ PM שברחוב שממנו מתחיל השביל שמוביל לגן. לפני שנכנסתי ראיתי אופנוע גדול חונה בצד, ועליו יושב בחור עם קסדה שהפלסטיק שלה מכסה לו את הפנים. הייתה לי הרגשה שהוא מסתכל עליי אבל הייתי רגילה שיפנים, בטח בשעות לילה מאוחרות, מסתכלים על מערביות. נכנסתי לחנות וקניתי לי ארוחת לילה מרגיעה של לפני השינה.

כשיצאתי התחלתי לצעוד על הדרך שמובילה לגן. זה גן יפה מאוד, מפותל, עם מזרקה ונחל סינטתי שתוכנן בסגנון היפני. אהבתי ללכת בו.

שמעתי צעדים מאחוריי, וכשהסתובבתי ראיתי בחור שאני לא זוכרת איך בדיוק אבל הבנתי שזה הבחור שהיה על האופנוע. נכנסתי למתח קל והשתדלתי ללכת רגועה ושלווה, שלא יבחין שאני נלחצת ממנו. הוא התחיל לצעוד מהר מאוד ובכל פעם שהסתובבתי לאחור ראיתי שהוא נמצא פעם מאחוריי בצד ימין ופעם מאחוריי בצד שמאל. בצד שמאל שלי הייתה גדר הפרדה בגובה חצי גוף של בן אדם, כמו ברזלים מחוץ לבית ספר או לפני כביש, בין הדרך שעליה הלכתי שיכולות לעבור בה מכוניות לבין מדרכה צרה בשביל הולכי הרגל. שמתי לב שהוא עובר מדי פעם את הגדר הזאת, וכשסובבתי את הראש לאחור הוא עשה כאילו הוא מסתכל אל עבר הבניינים שמצד ימין, שהיו במרחק חמישים-שישים מטר מהשביל.

בהתחלה חשבתי שהוא בודק האם יש אור בחלון של מישהו שהוא רוצה לבקר אותו. כשהבנתי שזה לא מסתדר עם הדילוגים האיטיים שלו מעל לגדר, שאחריהם הוא הגביר את קצב ההליכה, הבנתי שהוא פשוט עושה את זה כדי לשפשף לעצמו את הזין בברזלים של הגדר. קיללתי את עצמי שלא הבנתי את זה קודם והחלטתי לפנות אליו ולהגיד לו, בתמימות, שהוא נראה לחוץ מאוד ואולי אני יכולה לעזור לו.

הוא נמנע מקשר עין איתי והניד בראשו, והסתכל על הגוף שלי. כיווצתי את הגבות לעומתו כדי להבהיר לו שהעניין לא מוצא חן בעיניי, אבל זה לא הזיז לו. אחרי זה הסתובבתי והמשכתי ללכת.

ברגע הבא הוא כבר הלך לידי עם הזין בחוץ וביקש ממני לגעת. הנדתי בראש והמשכתי ללכת באותו קצב. בינתיים כבר הגענו לשביל של הגן והיה קצת יותר חשוך, וכבר לא יכלו לראות אותנו מהחלונות של הבניינים בסביבה.

הוא נגע לי בתחת, והעפתי לו את היד והוא מייד נדבק אליי שוב כמו דבק ונגע לי בציצים, ואני אמרתי לו בעברית שהוא דבק מעצבן או משהו כזה, והרגשתי שזה שהוא לא מבין אותי נותן לי כוח. קיללתי אותו בכל מיני קללות מתונות כמו אפס מאופס, יתוש, וכאלה, והוא תפס אותי מאחור. אני לא זוכרת מה היה בדיוק, אני רק זוכרת שראיתי באיזה רגע את הפנים שלו מקרוב והיו לו פגעים בעור, מין פצעים כאלה, ואז חשבתי איך יכול להיות שיפני מושתן מפיל אותי לרצפה ומצליח להוריד לי את התחתונים. באיזה רגע הפסקתי להתנגד והתחלתי להגיד או.קיי, או.קיי, והוא הסתכל עליי לרגע ואז ביקשתי ממנו שרק ישים קונדום והוא התבלבל לרגע, לא ברור לי למה וממה, ואני הספקתי אז לדחוף אותו ולקום. הייתי צריכה להרים את התחתונים כדי ללכת, כי הם היו תקועים לי על הקרסוליים, ומייד הסתובבתי עם הפנים אליו כדי שאם הוא יקום לפני שזה יקרה אני אהיה מוכנה להרביץ לו או משהו. התחלתי לקלל אותו יא בן זונה, מניאק, יפני מכוער ומסריח, בעברית, ובעיקר חשבתי איך הוא מעז להתנפל עליי ככה ונראה אותו מנסה עוד פעם. הבנתי שאם היה לי עד אז פחד להרביץ לו באמת אז עכשיו כבר לא אכפת לי ואם הוא שוב ינסה לתפוס אותי אני ארביץ הכי חזק שאני יודעת.

התחלתי ללכת לאחור, עם הפנים אליו והגב לכיוון ההליכה, והוא ניסה להתקרב, ואז חשבתי שאולי הוא יודע כל מיני קראטה וכאלה כמו בסרטים ואז אין לי סיכוי, אבל לא היה אכפת לי לנסות כבר. להיפך, רציתי שהוא ייתן לי הזדמנות להוציא עליו את האגרסיות שהוא עשה לי. אבל הוא המשיך לתפוס מרחק ולנסות לאגף אותי מדי פעם ומהר מאוד הגעתי לרחוב מואר שבפינה שלו הייתה עוד AM/PM פתוחה, והוא נשאר בחושך של הגן.

כשהגעתי לאכסניה חיכה לי מי שניהל אותה, בחור יווני שגם גר במקום. הוא הציע לי לבוא לישון איתו והסכמתי, כי רעדתי כולי מעצבים. הוא שאל מה קרה ואמרתי כלום. הוא ניסה למזמז אותי ואמרתי שלא בא לי היום (ביום אחר הייתי מסכימה כי לא אמרתי שם לא לאף אחד) והוא רק ליטף לי את הגב. הוא שאל למה יש לי סימנים בגב ושאלתי איזה סימנים והוא אמר שריטות כאילו מישהו שרט אותך, איזה נמר או משהו, ואמרתי שנפלתי. חשבתי שאני לא מספרת לו לא בגלל שאני מתביישת אלא בגלל שהוא לא ממש קרוב אליי ולא בא לי לראות את הרחמים המעושים שלו.

אחר כך חשבתי האם אני ממש חזקה או שהיפני הזה ממש אדיוט שהוא כזה חלש ומנסה לאנוס בחורה. אחר כך חשבתי שאולי הוא חולה באיזה משהו ובגלל זה הוא חלש. אחר כך חשבתי מה פתאום אני מרחמת עליו. אחר כך נרדמתי ובימים שאחרי זה הצצתי איזה שמונה פעמים, גם ביום וגם בלילה, לכל הכיוונים כשרק יצאתי מהאכסניה. ולעבודה במועדון מארחות ההוא לא הלכתי יותר.

מה שמצחיק בכל הסיפור זה שהיו לי לפני זה שלוש שנים של עבודה בתור זונה שבמהלכן אפילו חטפו אותי לשטחים. אבל כשקרו דברים כאלה, בניגוד לרצוני, במסגרת העבודה בזנות - זה היה אחרת, כי הראש היה על מצב של הסכמה תמידית. הייתי מנותקת מעצמי לגמרי. מראש באתי עם הידיעה וההסכמה שאני כלי, חפץ שעושים איתו מה שרוצים.

ובפעם הזאת, כשזה קרה שהלכתי לבד ברחוב, כשהראש במצב אחר, שהנה אני מגיעה לחדר הזמני שלי ואוכלת לי ארוחת לילה בשקט, ואני לבדי ברשות עצמי, אז פתאום זה היה אחרת. פתאום ראיתי שיש לי רצון לשמור על עצמי ושהוא חזק הרבה יותר ממה שדמיינתי לעצמי – לא בגלל שהצלחתי כאילו "למנוע" את האונס כי התנגדתי, אלא בגלל שפתאום הרגשתי שאני באמת רוצה להגן על עצמי, שאני לא מוכנה שיעשו לי שום דבר בלי שאני באמת רוצה אותו.

זאת לא הייתה ההארה שלי שבגללה הפסקתי לעבוד בזנות. המשכתי גם אחרי זה, כשחזרתי לישראל. לקח לי כמה שנים טובות להפסיק עם זה לגמרי.

ביום שני ענת גור.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

הבלוגרית בובה על חוטים היתה בת 14 כשהמורה הנערץ עליה התחיל איתה. זה נמשך שלוש שנים.   

אני נזכרת בך עכשיו, כשאני כותבת לך את המכתב הזה, וחושבת איך אתה היום. לפי חישוב שלי אתה בסביבות גיל 55, בטח רוב השער הג'ינג'י שלך כבר הפך לבן, מעניין אם אתה בכלל זוכר אותי, אם אני עוד עולה מידי פעם בין מחשבותיך. לא ראיתי אותך אולי עשר שנים.

לפני 12 שנים, כשהייתי בת 14, זה התחיל. היינו בטיול לסיני של חוג הסיירים שלנו. עבדנו בשביל הטיול הזה אולי שנה, אני זוכרת כמה שהתרגשנו מהנסיעה. זה היה טיול מדהים, 7 ימים בהר הגבוה בסיני, ועוד 3 בטראבין, אם אני זוכרת נכון. אתה כבר ליווית אותנו באיספור טיולים קודם לכן, היית מכיתה ד' המורה שלי לטבע, או איך שאתה קראת לזה "חינוך סביבתי". הכיתה שלנו הייתה הכיתה הכי מטיילת בבית הספר, יצאנו לטיול בערך כל שבועיים, עברו כמה שנים עד שהבנו שזה בגלל שהיה לך רומן עם המחנכת שלנו - כמה ילדים ראו אתכם יחד... היית המורה הכי נערץ, לימדת אותנו ערכים אמיתיים. יחד, כל הכיתה, היינו אוספים אשפה שמטיילים אחרים השאירו לפנינו, היינו מנקים מסלולי טיול שלמים, ומסיימים כל מסלול עם שקיות זבל רבות מלאות. כן, הערצתי אותך, כמו כולם, עד היום קשה לי לכעוס עליך כי אני עוד קצת מעריצה.

בטיול לסיני, ערב אחד בתחילת הטיול, נכנסנו יחד למערה חצובה בסלע, זה היה אחרי ששאלתי אותך אם באמת אפשר לגור שם. נכנסנו למערה רק אתה ואני. נשכבת, אז נשכבתי לידך. התחלת ללטף אותי, בערתי. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אני לא באמת רוצה, אבל היית כל כך רגוע, ואני כל כך הערצתי אותך, כל כך סמכתי עליך, הרי רק זמן קצר קודם לכן השתלשלתי מחבל בין שמיים לארץ, ואתה זה שכיוון והדריך, עזר לי לרדת לאדמה הבטוחה. ברגעים האלו לא הרגשתי כלל על אדמה בטוחה, אבל סמכתי עליך, כל כך בטחתי בך, שתשמור עלי. בגיל הזה, הסתכלתי על העולם בעיניים של ילדה, בצבעים של שחור ולבן, היו בו טובים והיו בו רעים, ואתה היית מהטובים.

לאחר זמן מה שליטפת אותי, קשה לי להעריך כמה זמן זה היה, קמת, "רגעים כאלו לא חוזרים", אמרת, ואני הבנתי מכך שבזה זה נגמר. איזה תמימה הייתי, פתיה טיפשה. כבר באותו הערב חיכית שאהיה לבד לרגע, ולקחת אותי לטייל לאורך הוואדי שלידו חנינו ללילה. כשהתרחקנו מספיק עד שקולות המוזיקה מהמחנה כבר לא נשמעו, והיינו עטופים רק בחשיכה מסביבנו, עצרת. שוב התחלת לגעת בי. קפאתי. לא ידעתי אפילו איך לגעת בגבר. אמנם הייתי כבר נערה בגופי, אך עוד חשבתי כמו ילדה. נישקת אותי הורדת את חולצתי. ממש כואב לי לכתוב את הדברים  האלו, לא שיערתי שארגיש ככה. מיותר להמשיך בתיאורים, רק אומר שלא בעלת אותי, נשארתי בתולה עוד כמעט שלוש שנים אחר כך, אבל בעלת את נפשי.

פעם אחר פעם, טיול אחר טיול, היית מוצא זמן להתייחד איתי. בטיול לכנרת נכנסנו שנינו למים ערומים, כשסבך השיחים ליד המים מסתיר אותנו. היית יורד לי, ומבקש שארד לך. עשיתי זאת, כמובן, צייתנית כבר מאז. נגעת בכל המקומות הכי רגישים, ואני נשארתי קפואה, הייתי כל כך נוקשה שהמגע הרך שלך כמעט והכאיב לי. מעולם לא סירבתי לדבר שביקשת, תמיד סמכתי עליך כל כך. אמרת לי תמיד לא לומר לאף אחד, ושנים ארוכות לא אמרתי לאיש. נשארתי עם הסוד מנקר בתוכי. היית מעל גיל 40, הייתה לך בת קטנה ממני בשנתיים בלבד, ועוד תינוקת שנולדה פחות מחודש לפני הטיול לסיני.

פעם התקשרתי אליך, אשתך ענתה, ושמעתי את התינוקת בוכה ברקע, פתאום הבנתי מה עשיתי. הייתי עמוסת רגשות אשם, כעסתי על עצמי כל כך, ואפילו לא העליתי בדעתי לכעוס עליך. אחרי כמה שנים שמעתי מרכילות שהתגרשת, אמרו שהיית פרפר ולאשתך נמאס, ריחמתי עליך. עד היום לא התגברתי עליך, לפעמים אני אפילו חושבת לנסות לפגוש אותך. הכאבת לי כל כך ואני חושבת עליך בהערצה. אני מטורפת.

אני כותבת לך בשביל לבקש משהו שלא תוכל לתת לי: צא לי מהראש, עזוב אותי, תחזיר לי את מה שלקחת. לך! לך ממני כבר!

הסיפור פורסם לראשונה בבלוגה.

הסיפור עלה גם לפוליטינט, הצביעו שם.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

אבודה בזכרון נזכרה רק לאחרונה שבכיתה ב' המורה שלה להתעמלות נגע בה בתואנות שונות ומשונות.

נזכרתי במקרה הזה לפני שבוע והבנתי מה קרה.

בכיתה ב' בשיעורי ספורט, היה לנו סטודנט מורה, מתלמד כזה שאימן אותנו. היה לנו מחסן כזה שהוצאנו ממנו את הדברים. פעם אחת עזרתי לו להוציא משם דברים, והוא אמר לי משהו כמו שהוא רוצה לבחון את רמת הכוח שלי.

הוא התחיל לגעת בי באיזור החזה ולחץ חזק ואמרתי לו "לא, זה כואב", וככה כל שיעור הוא לחץ, גם בתחת. והוא תמיד היה אומר לי "זה יהיה הסוד הקטן שלנו, אל תספרי לאימא". וכמה שזה נשמע אידיוטי ממוחה של ילדה בכיתה ב', חשבתי שהוא משחק. בחיי.

פעם אחת נפלט לי כשדיברתי עם אימא וסיפרתי לו שסיפרתי לה, והיא אמרה לי לעשות את זה. הוא אמר לי שזו שטות והמשיך לעשות לי את זה. בסוף השנה הוא התפטר מבית הספר. 

לסיפורים (לא לשכוח ניק):

[email protected]

ידיד של darkness הפתיע אותה בהצעה "מקורית" למתנת יומולדת עבורה: להראות לה. למרות שסירבה, לקח לו יומיים תמימים לקלוט את זה.  

הוא ניסה לשכנע אותי לראות לו למרות שאמרתי לו לא, לבסוף הוא וויתר כשראה שאין סיכוי.

בשנה שעברה חגגתי את יום ההולדת שלי בבית. הזמנתי את כל החברים שלי, רק שישה מהם הגיעו. ידיד שלי לא הגיע והוא התנצל על זה ואמר לי שהוא רוצה לפצות אותי על זה שהוא לא בא. אני בתמימותי אמרתי לו שיחשוב על משהו, אז הוא אמר שכל דבר שאני ארצה, אז אמרתי לו "תפתיע אותי".

אחרי זה אני מדברת איתו באייסי והוא באמת הפתיע בשאלה:

"פעם ראית למישהו?"

אמרתי לו "לא".

"את רוצה לראות?"

"את האמת, ממש לא".

"אבל את מספיק בוגרת לראות את הדברים האלו".

"תראה, זאת ההחלטה שלי אם לראות או לא".

"נו תחשבי על זה, זאת הצעה של פעם בחיים".

"אני ממש לא יודעת, אני לא רוצה".

"אני יכול לעמוד מולך ערום ולדבר איתך".

"אני לא רוצה את זה, אנחנו ידידים, אתה גם לא חבר שלי, גם לחבר שלי לא הייתי רואה".

"זה יהיה כך, אני אבוא אלייך או שאת תבואי אליי, ננעל את החדר, אף אחד לא צריך לדעת על זה ויום למחרת נתנהג כאילו זה לא קרה".

"לא, אני לא יכולה".

"תחשבי על זה".

"אין על מה לחשוב".

"בכל זאת תחשבי בשבילי ותודיעי לי מחר".

במשך כל אותו יום הייתי בטיול הכנה לטיול השנתי. חשבתי, בעצם לא חשבתי - סיפרתי על כך לחברה שלי, היא אמרה לי לא לעשות שטויות. ידעתי שזה לא בסדר לכן אמרתי לו כשחזרתי הביתה שחשבתי והתשובה היא לא.

הערך שלו ירד, לא האמנתי לזה.

הייתי בחרדה, ופחדתי.

אבל מזל שעמדתי על שלי ואמרתי לו "לא", אחרת הייתי מצטערת על כך לכל החיים.

כשדיברתי עם דודה שלי (היא היחידה מהמשפחה שאני מחוברת אליה) היא אמרה לי "אני מקווה שלא הסכמת לזה", אמרתי לה שלא הסכמתי והיא אמרה אני כל כך גאה בך. אני לא יודעת אם זה נחשב להטרדה מינית, אבל אני רוצה להעביר מסר.

תמיד תתנגדו, לא משנה איזו הצעה יציעו - תתנגדו, אל תתנו לאנשים לעשות בכם כרצונם.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

'אנונימית' השאירה כאן את התגובה הזאת:

אני נאנסתי בגיל 14 על ידי החבר הכי טוב של חבר שלי לשעבר.

הוא היה ידיד נורא טוב שלי וכשבכיתי לו באמצע ריב שלי ושל האקס, הוא ניצל את חולשתי ואנס אותי. איכשהו הגעתי למצב שהאשמתי את עצמי. וכשסיפרתי את זה לחבר שלי בזמנו... הוא לא האמין לי ואמר שאני ממציאה על הכפייה כשבעצם היה רק סקס בהסכמתי...

הוא הלך והפיץ עליי שמועות בכל העיר שאני שרמוטה, ששכבתי עם החבר הכי טוב שלו... וכשהייתי שומעת את זה הייתי בוכה ושונאת את עצמי... למרות שבאמת לא יכולתי לעשות שום דבר... הוא גדול וחזק ואני סך הכל בת 14 קטנה ושברירית... ועכשיו אני מבינה שלא הייתי אשמה... הטעות היחידה שלי היא שלא הלכתי למשטרה.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

'כמו כל בחורה' מצאה פתרון להטרדות היומיומיות - גבר. יענו בנזוג.

גם אני, כמו כל בחורה, נתקלת לעתים קרובות מאד בתופעה הזאת, שהגברברים המתחסדים קוראים לה "מחמאות". התחושה הראשונית שלי כאשר אני מקבלת מחמאה שכזו - מבט מפשיט, הערה על חלק כלשהו בגופי, הצעה, הצעת מחיר - היא זעם, הדם עולה לי לראש, אני רואה שחור בעיניים ורק רוצה לקרוע את הזבל הזה לחתיכות בשיניים שלי. אך מכיוון שאני שוקלת רק 50 ק"ג, לא מרימה משקולות על בסיס יומי ולא יודעת קרטה אין באפשרותי לעשות זאת.

כשהייתי צעירה יותר, עכשיו אני בת 24, ה"מחמאות" היו פשוט מתקילות אותי במקום. כמעט אף פעם לא הייתי מצפה להן, ואפילו אם חשבתי שמשהו כזה עומד לבוא, משום מה תמיד הייתי מופתעת, בעיקר בגלל שאף פעם לא ידעתי איך לצאת מזה. בסוף תמיד יצאתי מזה בכבוד, הייתי אומרת "לא." או "לא, תודה" או "לא, לא מעוניינת". כשהייתי מרוחקת מפיק הייתי זורקת איזה "לך תזיין את אמא שלך" ובורחת מהר. ולמרות כל זה, הרגשתי שאני הולכת ומפסידה במשחקי הכוח האלה.

שיא ההטרדה שלימד אותי לקח וגרם לי להיות ערנית יותר, ארע במונית שירות שהסיעה אותי מערב חגיגי יחד עם הוריי לביתנו. ישבו במושב האחורי שנועד ל-5 נוסעים. אני באמצע. הוריי מצד ימין שלי, ומישהו מצדי השמאלי. לאחר כ-10 דקות נסיעה הרגשתי משהו מזדחל על הירך שלי, ומספר שניות אפילו סירבתי להאמין לדבר המתבקש. זמן מה הייתי בהלם, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עכשיו. ניסיתי לזוז כמה שיותר ימינה, ללא הצלחה כלשהי. שקלתי, האם אני צריכה להגיד משהו לאמא חסרת האופי שלי או לאבא חולה הלב בן חמישים ומשהו (אני בת זקונים, והייתי אז בת 16). לבסוף, למרות שבסך הכל זה לא לקח כל כך הרבה זמן, חשבתי על לשים בינינו את השקית עם הספרים שהחזקתי על הברכיים בתור סוג של מחיצה. בלא רצון, ההטרדה פסקה. זה לא עזר לי לנקות את תחושת הלכלוך, הזילות וההשפלה.

אני מניחה שאני בת מזל. בזמנו התגריתי בגורלי, לפעמים לבשתי בגדים חשופים (לא יותר מאחרות אבל) וחצאיות מיני. פעם אחת כשהייתי ילדה קטנה, דוור וירטואלי רצה למסור לי חבילה דרך הדלת הסגורה, כאשר הוריי לא היו בבית. גם כאן שיחק לי המזל. ביקשתי ממנו להשאיר את החבילה ליד הדלת. כמובן לא היה דוור ולא חבילה. למזלי גם למדתי מלקחים של בנות אחרות, שלא נותר לי אלא לכאוב את כאבן.

אני שמחה לבשר כי עכשיו יש לי את מגן ההטרדות האולטימטיבי, גם אם רובכן בטח יגנו את בחירתי. בעלי. אביא כאן שתי דוגמאות, שגרמו לי להתגאות בו ולהרגיש את אותה התחושה לה נזקקתי כל כך בכל הפעמים האלה, תחושה של כוח ונצחון. עבדתי כמנהלת במקום כלשהו, ולאחר שעת סגירת החנות לפתע נכנס נער כבן 16 עם סיגריה דולקת. בנימוס מסרתי לו כי סגרנו וכי בכל מקרה העישון אסור. לא ברור לי בדיוק מה הוא אמר לי בתגובה, אך אמא שלי הייתה מעורבת בזה בגדול. בעלי, אז חבר שלי , בדיוק בא לקחת אותי מהעבודה הביתה. גם הוא לא בדיוק הבין מה בדיוק עשתה אמא שלי, אך שניה וחצי לאחר המשפט, הנער היה בחוץ בפח הזבל הגדול, כשגרונו בתוך כפתו הענקית של האביר על הסוס לבן שלי. הנער התנצל כמו טאטא'לה. חוויה מתקנת בהחלט.

מקרה נוסף שגרם לי לתחושת נצחון שכזו קרה על הכביש, כאשר בתוך פקק עמדו המון רכבים, ביניהם האוטו  שלנו, ולידנו רכב עם כמה נערים שיצאו לבילוי. אולי הם כבר היו שיכורים, מפני שאחר מהם התחיל לחלוק עם בעלי את דעתו החיובית עליי. כרגיל, הניסוחים של נערים ישראליים דורשים שיפור עצום וכן, עדיין עומדים ברמזור אדום, ובעלי קופץ מתוך האוטו ורץ אל האוטו השני לברר למה בדיוק הוא התכוון.

מסקנה, בנות. תבחרו בזהירות את הגבר שלכן. תוודאו שהוא בעל תכונות אופי העונות על דרישותיכן. אם יתמזל מזלכן, הוא אפילו יידע להן עליכן מפני מטרידים.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]