הכל חדש ונוצץ

MN כתב 4 פוסטים (בינתיים) בעקבות קריאת ספרו של אריך פרום 'אמנות האהבה'. ב-2 הפוסטים האחרונים יש התייחסות לאהבת אם. זה הראשון  וזה השני הדבר הראשון שעולה לי בראש זה שהבןאדם הזה (המחבר) אין לו שמץ של מושג באהבת אם וזה ממש יומרני מצידו לפרסם ספר מקצועי שעוסק בזה אחרי הכל הוא לא היה אמא מעולם אז מה הוא יודע. אני לא קראתי את הספר אך בכז אני רוצה להתייחס למה שנכתב כאן.

גם המחבר וגם הכותב יוצאים מתוך האקסיומה הבסיסית שאהבת אם זה נתון והיא מתקיימת ללא תנאי. רק הדבר הזה עלול להקפיץ לי את הפיוזים לרמות מסוכנות. אהבת אם אינה נתון כלל. אהבת אם כאהבה ללא תנאי זו קלישאה מפוצצת. אין דבר כזה אהבה ללא תנאי. אין דבר כזה בעולם. רק לדבר על אמא שלי,של שלגיה, של יעלה, של פארה, של בני ועוד רבים וטובים כדי לראות שאהבת אם זה נתון מאוד נזיל. יש מקרים שהוא קיים כמו בספרים יש מקרים ככה באמצע, וזה הרוב ויש מקרים כמו שלי והאחרים שאמא בעצם שונאת אותנו. למה? לא יודעת

אבל בואו נחשוב מה זה להיות אמא באמת

מגיל ההתבגרות הגוף שלנו מתחיל להכין את עצמו בשביל להיות אמא. המחזור החודשי הזה, העצבים, הכאבים. איזה כיף,  אחרי זה בשעה טובה  - הריון. אריך פרום הזה היה פעם בהריון? זה כיף נכון? הבחילות שבהתחלה, הצרבות שבסוף, הכובד, הגודש, יש נשים שנורא מתכערות, במיוחד בהריון עם בת, וכל עוד כאשר הכל תקין לחלוטין. אבל כולן מאושרות.. והלידה - חוויה ממש נדירה. צירי לידה, ירידת מים, ממש כמו טיול לצפון, תענוג של ממש אבל הלידה עצמה זה בכלל שיא הכיף. כמה לחיצות והוא יוצא. מעניין כמה פעמים לחץ אותו אריך פרום. אהבה ללא תנאי. אני באמת תוהה כמה אפשר לאהוב יצור שגורם ככ הרבה כאב.

אבל נעזוב הוא כבר יצא, בבכי, אלא מה? בוכה ביום בוכה בלילה, ואז אמא עם שארית כוחותיה ועם התפרים צריכה להאכיל אותו. או שהוא נצמד לה לציצי או שמצמידים לו בקבוק. אמא ממש מאושרת. עם הבקבוק והמטרנה או החלב זה יותר קל עלי להודות אבל זה מנוגד לטבע והיום כולם מסתכלים בעין עקומה על מי שמעיזה להסתובב עם בקבוק. אני ממש מעריצה את השואבות. אבל אחכ אל תאשימו אותן שהן נוחתות באפיסת כוחות או חוטפות רחמנא ליצלן דיכאון אחרי לידה.

בקבוק מוצץ פיפי קקי חיתולים, תענוג צרוף, גרעפץ פליטות, גאזים ממש חוות נופש.

וזה כאשר הכל תקין. מה קורה אם לתינוק יש 6 אצבעות או תסמונת דאון? אוקיי יש אולטראסאונד ומה קורה שהוא מתפספס?

הילד גדל, בוכה בלילה, ומי קם בדכ? אמא. איזה כיף. אחכ הילד מפתח אישיות. לא תמיד חביבה על אמא. הוא בא בדרישות, אם לא מקבל את רצונו הוא צורח ממש כמו בימי ינקותו והרשויות מתחילות לספר לאמא מה טוב לילד ומה היא חייבת לתת לו אחרת.. יו נואו, ואם זה לא הרשויות זה החברות, כן ביקורת ביקורת ביקורת, ואשמה אשמה אשמה, כן אני לא אמא מספיק טובה, אתמול התעצבנתי עליו. אסור לי להתעצבן עליו למרות שאתמול הסתובבתי איתו בקניון נכנסתי לאיזה חנות והוא הפך שם כמה מדפים והתחיל לצרוח. אני צריכה להתנהג איתו בנועם וברכות כדי שהוא לא יעשה זאת שוב, ודאי הוא עשה זאת כיוון שלא קניתי לו את הצעצוע שביקש לפני שבוע. כמה אימהות נוהגות כך? נכון שזה כיף? ואפילו סתם, תעשי ככה תעשי ככה, את לא בסדר. כיף נכון? יחד עם הילד בא משהו שלא היה דאגות דאגות דאגות משחר עד לילה.

גן הכיטוב, בצפר הכיטוב, הכל הכיטוב, צעצועים הכי יקרים, בגדים הכי יפים, יום הורים הילד לא לומד הוא יכול יותר הוא מפריע בשיעורים, הוא מתפרע בהפסקות, הוא לא מכין שיעורים. המון נחת , רק שיגדל כבר. כיף אמיתי. (מזל שלא כולם כאלה). אנחנו האימהות צריכות גם לעבוד בחוץ, אולי ללמוד משהו, לעבוד בבית. נכון? אנחנו לא רק אימהות. אנחנו גם רעיות, חופשת הלידה נגמרה מזמן.

כן הוא גדל הוא מתבגר ואז הוא רוצה יותר מתחצף, מזלזל, מתרחק. אמא כבר לא יודעת כלום ולא תגיד לו מה לעשות. הוא יודע הכל הכיטוב וכו וכו, רוצים עוד? או שהבנתם כבר את הרעיון. מישהו תיכנת אותנו טוב טוב כדי שנאהב את זה. יש כאלה שמתוכנתות פחות טוב.

בכל מקרה כשהוא כבר גדול רוצים פיצוי על הכל. לראות שהוא כבר עצמאי מסודר בעצמו נשוי עם ילדים, עובד בהיי-טק למרות שעכשיו זה כבר לא כזה שוס אבל גם אז, זה לא מה שהתכוונו שיהיה לנו. אבל אסור לנו לרצות. הרי כמה חוכמולוגים אומרים שהילד לא נולד בשבילינו , רק בשביל עצמו. אנחנו רק רחם להשכיר.

ואיך זה בטבע? חושבים שיותר טוב? אז יש לי חדשות בשביל אריך פרום. אני עוקבת כמה שנים אחר קבוצת חתולי הרחוב שלנו. החתולה ידועה כאמא נהדרת. אבל, מרבית הגורים לא שורדים את העונה הראשונה. אמא חתולה מטפלת בכולם במסירות בינקות אך כאשר הם נגמלים היא עושה סלקציות. היא ממשיכה לטפל באחד מהם , ממשיכה להניק למרות שהוא כבר אוכל בשר ואת היתר היא מזניחה או אפילו תוקפת. אחרי כמה זמן הם נעלמים. כשהם בוגרים היא מסלקת אותם מהטריטוריה שלה. היא תוקפת את צאצאיה, הם לא תוקפים אותה למרות שהם תוקפנים ודומיננטים לגבי חתולים אחרים.

ותחשבו על זה. אהבת אם זה דבר הרבה יותר מסובך ממה שאריך פרום חושב. חבל שהוא לא שאל אותי לפני שהוא כתב את הספר