הכל חדש ונוצץ

אהההה כמה חיכיתי ליום הזה, היום בו 1 בספטמבר יהיה סתם עוד יום ולא איזה מגלומן מטיל אימה.

זה התחיל עוד קודם. זה התחיל ב back to school שלא היה. כן הימים העצובים האלה של סוף החופש הגדול בו הולכים לקניון מגרדים עוד תיק, עוד מחברת , עוד יומן, מתווכחים עם הילד שמותג זה יקר ואפשר להשיג כל דבר יותר בזול אם זה אפור ומשעמם. זה לא היה. לא עוד ספרים מחברות עטים טושים מחקים מחדדים ובכלל היום יש מקלדת. לא עוד רשימת ספרי לימוד מהבצפר ותלבושת אחידה. מישהו עוד הולך בכלל עם תלבושת אחידה? אהההה אפשר לנשום

סתם יום של חול עם בוקר כחול, החמה מפציעה כרגיל. הבחור בכלל נמצא באילת ולא ברגעים האחרונים במיטה עם צליל השעון המעורר וקולה הזועם של אמא (אני): קום! בצפר! אפילו ביום הראשון ללימודים אתה לא קם בזמן? הוא בטח ישן עכשיו באילת, לא קם מהמיטה, לא מתמתח הלום שינה וממלמל כמה מילים בלתי מובנות. די. זה נגמר.

25 שנה הייתי במערכת החינוך עם ילדי כולל גנים שהתחילו בראשון בספטמבר בנוסף לשנים בהן אני עצמי הייתי במערכת החינוך. אני זוכרת את הראשון בספטמבר ההוא שלי שחשבתי שימשך לנצח ולא לקחתי בחשבון שכאשר יהיו לי ילדים זה יחזור.... עכשיו זה כבר לא יחזור... אולי עם הנכדים.

כן, סתם יום של חול עם בוקר כחול בלי חג ומחול....

כבר לא מעניין אותי אם שנת הלימודים תפתח כסידרה, עם שביתות בלי שביתות, שביתה בגלל אתיופים, שביתה בגלל שכר נמוך, שביתה של הסתדרות המורים, שביתה של אירגון המורים. כבר לא איכפת לי אם הכיתות גדולות או קטנות והמורה מביאה הביתה משכורת שלא מאפשרת לה לקנות אוכל. לא איכפת לי אם החינוך טוב או גרוע ולא איכפת לי איזו תוכנית חינוך חדשה תקום השנה, לא איכפת לי יום לימודים קצר יום לימודים ארוך אוכל בבצפר, תלמידים עניים תלמידים עשירים מצב החינוך בארץ, זה פשוט לא מעניין יותר.

סתם עוד יום..