עברו בריקודים.... לאו דוקא
אז איך הן עברו?
איך הן עברו? מגוון. היו ימים טובים היו ימים רעים, היו ימים שמחים, היו עצובים, ימים קלים, ימים קשים, כללית לא קל כאן. החברה כאן אכזרית. מוקצנת יותר, אנשים מסתתרים מאחורי מסך האנונימיות ומרשים לעצמם יותר.
כיצד את מסכמת את 5 השנים האלה
אפשר שאלה יותר ספציפית?
למה הגעת לכאן?
רציתי להתנקם במשפחתי. רציתי שכולם ידעו מי הם מאחורי מעטה הנחמדות שלהם. חיפשתי הרבה זמן מקום כדי לפרסם אותם ברבים, אפילו לתלות פתקים על לוח מודעות, ואז שמעתי שיש דבר כזה בלוג והשאר היסטוריה
האם המקום הזה ענה על ציפיותיך?
האמת שלא
למה ציפית?
ציפיתי לזעזע. בעיקר, צפיתי שאנשים יאמרו כן כן כן איזה איומים האנשים האלה, צפיתי לאיזו הקשבה או תמיכה
ומה קיבלת
האמת שזה לא הפתיע אותי. קיבלתי קשת רחבה של תגובות. חלק אוהדות וחלק מתנגדות יש רבים שלא מגיבים כלל. אדישים
ומה זה עושה לך
בעיקר מאכזב. כאילו אני זועקת ואתם שותקים. אבל זו החברה שלנו. החברה שלנו אדישה למצוקות. אנשים מעדיפים לסובב את הראש ולעבור הלאה, מעדיפים לדבר בעד תרומת איברים ונתינה ללא גבול עד שזה מגיע לפתח ביתם. מקסימום יתרמו 10 שקלים לאגודה למלחמה בסרטן וזה ישקיט את מצפונם
ציפית שהעזרה תבוא לך מכאן?
קצת כן, כאילו אם צריך עזרה אפשר לקבל אותה מכל מקום
אז למעשה חיפשת עזרה, לא נקמה.
לא מדויק. גם וגם. נקמה זו עזרה טובה. נקמה זה סוג של עזרה, כאילו איך אפשר לעזור לי במקרה כזה, אולי קצת עיצות טובות, אבל אנשים שמסתירים דברים וערוותם נגלית לעין כל זה כאילו לומר להם חברה, תתביישו ואז אולי הם יחשבו פעמיים אם להמשיך להתנהג כך
הם לא השתנו
לא.
אז למה את ממשיכה פה?
שאלה טובה
תנסי לענות עליה בבקשה
טוב, יש קומץ אנשים שכן מגיבים וכן תומכים ויש להם עיצות טובות ולמעשה מספיק אחד כזה כדי להיות כאן.
חוצמזה שלא הכל עוסק במשפחתי, יש עוד רבדים בחיים שלי וחברים זה חשוב. גם וירטואליים
לא כולם כאן חברים שלך
זה נכון ודי מכאיב לי
יש לך איזה מסר אליהם?
למי? לחברי היקרים תודה על הקשבתכם ותמיכתכם
למי שלא חבר, בואו נהיה חברים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@