יושבת אני בבית. החורף כבר כאן. אין לאן ללכת.
נקיתי קצת אורוות. לא כל האורוות.
קצת מוגזם לנקות את כל האורוות.
הן גם מתנקות מעצמן.
שבועיים אני כבר כאן. עדיין תוהה עדיין מבולבלת.
איך זה קרה באמצע החיים. למה זה קרה? איך מי מה
אבל לא יענו לי על זה. מוטב שאמצע מהר את הדרך. אחרת אלך לאיבוד.
אני יכולה לנהוג? לא אני לא יכולה. איך לכל הרוחות אנהל את החיים בלי לנהוג
זה יעבור מהר? אני לא יודעת.
אני מגיעה הביתה מבית החולים. לא יודעים שבכלל קרה לי משהו
מבלבלים לי במוח כרגיל.
עזבו אותי אני כבר לא. אבל אולי כן. אני לא יודעת
במקהלה מודאגים. באים לבקר אותי, אני חושבת שאני יכולה לבוא. אם אני רק אמצא מישהו שיקח אותי. אין בעיה. הם יבואו. הם באים. אוספים אותי להופעה. לא נראה לי שהם ישובו. קשה לי וקשה להם.
אני הולכת לבריכה של הטכניון. בתחבורה ציבורית. נראה שהבעיה יותר חמורה מסתם אין לי אוטו. לא נראה לי שאבוא יותר לשם.
אני הולכת לקופ״ח. זה הכי קשה. שם אני הכי מבולבלת. גם האקס שלי מביא אותי לקופח. זה כבר יותר טוב אחכ נוסעים לים. מחר הןא כבר לא יהיה כאן. חוזר לארהב. גם לים לא אלך יותר. חורף, קר הקיץ נגמר. ובכלל יש לו כבר חברה חדשה.
אני הולכת לפיזיותרפיה. פוגשת אותי הפיזיותרפיסטית. כן, ההיא משנה שעברה. מה קרה לך היא שואלת. אני לא צריכה לדבר. הכל ברור. אל תבואי יותר לא צריך. היא אומרת. יש לך עכשיו בעיות יותר קשות מהאצבע.
במייל כבר מוכנה עבורי הויזה לאוסטרליה. לא אשתמש בה.
זהו הכל נגמר
אני חושבת על אמא. לא היא לא יכולה לעזור. ואחותי המנוולת. שרק היא לא תדע על המצב הזה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@